יום שלישי, 25 בינואר 2011

מד וומן או: קופירייטר, עצור סיסמה!


איור יובל רוביצ'ק
כל האמת על עולם הפרסום, או כמעט כל האמת, או כמה כבר שפרסום מסוגל להגיד...
עמיתי למקצוע אתם כבר יודעים את החומר ויכולים לצאת לשחק בחצר או לעשן למטה.
החבר'מן: אז מה את עושה בחייך?
אני: קופירייטרית
החבר'מן: אה, את עושה את המילים, את הסיסמאות, חרוזים, יא, תגידי סיסמה מפורסמת שעשית!
אני: יש לי הרבה סיסמאות מפורסמות שעשיתי, אבל קופירייטר זה ממש לא עצור סיסמה, זו חשיבה רחבה על קמפיין עם קונספט, תפיסה כוללת, וזה כולל מדיות רבות כמו סרטים, מודעות, רדיו אינטרנט.יש מושגים מקצועיים כמו מיתוג ומיצוב...
אלמוני משולהב יותר: יאללה יאללה, זרקי בכל זאת איזה סיסמה ידועה שעשית.
אני: הנה יש לי בשבילך סיסמה שהגיתי הרגע: "עזוב אותי עכשיו, אין בכלל מצב" - אפשר אם תרצה להלחין את זה לג'ינגל, או זמריר ברדיו ולהעלות על שילוט חוצות, אני בטוחה שזה יתפוס"...
כפי  שאתם יודעים או לא, במקביל לכתיבתי בבלוג ולעיצוב אלבומי התמונות אני גם עובדת כקופירייטרית עבור משרדי פרסום. (וכתוב לכם בצד שהייתי גם שותפה במשרד פרסום ומנהלת המחלקה הקריאטיבית) גם מתוך משיכתי הנצחית כנראה למקצוע, למרות קיטורי וגם מהסיבה הלא הירואית שצריך להתפרנס כדי לשלם שכר דירה בתל אביב, כמו שאתם ודאי קוראים בעיתונים. וחולדאי לא עושה לי הנחות בנושא, למרות שאני גרה קרוב לבניין ההנדסה ומחלקת המים (איזה בניין יפה..). ומדהים שגם היום, שנים רבות אחרי שהחל עידן הפרסום בטלוויזיה והפרסומות של ישראל זוכות בהכרה בינלאומית, עדיין המקצוע "קופירייטר "נתפס בציבור, ככותב סיסמאות והארטדיירקטור שעובד לצידו בצוות, נתפס כגרפיקאי שתפקידו לעשות "יפה יפה".
אז הגיע אולי הזמן להבהיר מושגים בסיסים בתחום ובכלל להרוג כמה פרות קדושות ומפורסמות כמובן . לאותם אנשים, שראו יותר מדי סדרות על פרסום, בהם ישבו חברה מגניבים וזרקו כדורי נייר מכווצים, לסל המאולתר בחדרם הפרוע. .כל הנאמר כאן הוא כמובן מתוך ראיית העולם שלי והוכח מדעית במעבדות לוריאל פריז.

חדר סטנדרטי במשרד פרסום. על השולחן בלוק לבן גדול אליו אני צמודה ועיפרון. שבי פה .צריך עד מחר בבוקר רעיון.
ובכן, קופירייטר (להלן בשפתנו הקופי) וארטדיירקטור (המנהל האמנותי -בשפתנו הארט) הם שני רעיונאים או אנשי קריאייטיב- אנשים חושבים שתפקידם ליצור קונפסט או רעיון כולל. רעיון יכול להיות מורכב רק ממלל או רק מתמונה (ויז'ואל). מצב אידיאלי למודעה טובה או סרט הוא ששני החלקים "המילים והתמונה" משלימים זה את זה ואינם יכולים לעמוד בפני עצמם. אין להם משמעות האחד בלי השני. כאשר יכול להיות, וזה קורה הרבה שהארטדיירקטור יבוא עם הביטוי המילולי ואילו הקופירייטר עם התמונה. שני החבר'ה האלה אמורים לעבוד ביחד וליצור אחד ועוד אחד שווה שלוש. ודעו לכם שלמצוא בן זוג מקצועי מתאים הוא משימה קשה יותר ממציאת בן זוג. וכשמוצאים את הנשמה התאומה המקצועית, אין אושר גדול מזה. שכן אתם הולכים לבלות הרבה שעות ביחד, תלויים, מתוסכלים ועצבניים אחד בשני, ויכולים להשפיע על כל הכיף של השני בעבודה ועל ההצלחה המקצועית שלו. עד כדי כך. אחרי  שלב ביצוע הרעיון והנחתו על הדף או כל מדיה אחרת, יופקד הקופירייטר על הטקסט ואילו הארט על העיצוב. בסרטים לדוגמא אין חלוקה רשמית. שניכם אמורים לכתוב את התסריט.
חברמ'ן 2  -"וואלה, איזה כיף לכם הקופירייטרים, יושבים לכם כל היום בחדר בסבבה וחושבים על רעיון, גם לי יוצאים בקלות חרוזים ומשחקי מילים, הייתי מה זה יכול להיות בקלות קופירייטר. הפסד של המדינה, של האנושות".
אז קודם כל, חרוזים ומשחקי מילים שייכים לפרסום העבר ונחשבים לז'אנר נחות יותר. פרסום טוב מחפש בשיא הרצינות, תובנה, אמת פנימית לגבי המוצר שעליו יושתת המסר הפרסומי. משהו שלאחריו הצרכן יגיד: "וואו גם אני מרגיש כך. איך הם יודעים בדיוק מה עובר עלי" .משחק מילים לרוב משרת רק את משחק המילים עצמו  (ואת הקופירייטר המתחכם והמעיק). לקופירייטר אין יום שלם כדי לחכות למוזה. הוא צריך להגיע איתה על הבוקר, בתוך התיק ליד הסנדוויץ' או הסיגריות.  וכשהוא יכנס מודאג לחדרו, על השולחן יחכו לו, מחייכים אליו בהנאה חמישה בריפים - מטלות העבודה, הדורשים ממנו לכתוב לאותו יום עלון משעמם לבנק, תשדיר לחיתולים לרדיו, פרסומת למכונית בטלוויזיה ולהתחיל לחשוב על המכרז, בו יתחרה מול כמה צוותים מפרגנים ולא תחרותיים בכלל. והכל בדד ליין צפוף, תחת לחץ ,מתח והרבה שעות נוספות. נראה אתכם. גיבורים גדולים.
ואם למקד את הקושי האמיתי הוא מתמצה בלהביא יום יום, שעה שעה את ה"יש מאין"-  אין לך שום מכונה או כלי עבודה חוץ מהראש שלך. וכמובן אסור לך להעתיק. מקסימום לעשות הומאז' או לקבל השראה... וכשאין לך את הרעיון זו מצוקה אמיתית ואתה מקנא באותו רגע, בכל בעל מקצוע אחר. משפחתי הורגלה בעבר, שאם לשולי יש קמפיין על הראש לא היא לא ממש תתקשר איתנו. זאת אומרת היא תשב לארוחת השישי אבל מבטה יהיה זגוגי. אל דאגה, היא תחזור בקרוב עם צווחות שמחה והקלה כשיבוא הרעיון הגואל. אין רגע מאושר מזה. איזו הקלה ..איזו הקלה! ישלמו לי גם את המשכורת של החודש הבא. על מה דברתם? אני פה.
בפרסום You are good as your last work  בתרגום חופשי- בפרסום אתה נבחן כל רגע מחדש ואין לך כמעט שנייה לשכב או "לסתלבט" על זרי הדפנה. ולכן גם אחרי כמעט עשרים שנה במקצוע אתה נרגש ולחוץ מכל בריף. האם אני עוד אספק את הסחורה ואצדיק את שמי הטוב?
אוקי, אז יש רעיון, שמחה וששון אבל זו רק ההתחלה. עכשיו איך מוכרים אותו פנימית במשרד למחלקת האסטרטגיה והתקציבאות  ולבסוף ללקוח. דעו לכם שרעיון טוב שנמכר ומופק זה כמו נס קטן, כמה מכשולים יש בדרך. פעמים רבות התקציבאים חוזרים ואומרים לאנשי הקריאטייב, הלקוח מאוד אהב את המודעה, רק אם אפשר, הוא מבקש, להחליף את התמונה ואת הטקסט, לא סיפור נכון? בטח שלא... כמה פעמים היינו בסיפור הזה. ולעיתים מאשרים הכל ופתאום אין תקציב הכל מוקפא. ויש עוד קושי קטן ורגיש בדרך. הרעיון שלך נמכר? יופי. אל תשכח שברגע זה רעיון של חבר טוב שלך במחלקה לא נמכר...השתדל להחניק את שמחתך ולהראות כאילו מה שבאמת מעניין אותך עכשיו זה, לא למכור סרט שלך, אלא המצב המדיני בארץ והחור באוזון המטריד הזה. וכמובן יש גם את המצב ההפוך שבו אתה מפסיד במכרז..הו, לא יכולה אפילו לדבר על זה..
הקמפיין יוצא לדרך, לעיתים אחרי חצי שנה של עבודה ואין סוף מצגות והסרט עולה לטלוויזיה לשבועיים ואז.. יורד ונעלם לו נעלם, נעלם, נעלם וכל העבודה הקשה נשכחה. רבים אפילו לא ראו אותו ובמשרד כבר עובדים על הבריף החדש והמאוד חשוב והקמפיין שלך הוא חדשות האתמול. שכחתי לציין שכשהוא יעלה ינסו רבים לקטול אותו, בישראל זה מן ספורט כזה. מתוך פחד ואיום רק מחכים לשני בפינה. עם זאת המצב השתפר בשנים האחרונות, עם ההבנה הפשוטה שהפרגון שלך יביא גם לפרגון של השני אליך. נורא פשוט. ונורא נעים.
חברמ'ן 3  -" אנשי פרסום צריכים להתלבש מגניב כזה, אה?"
ובכן ,אני אענה. אז אנשי הקריאייטיב הטובים ביותר שהכרתי (בלי שמות ,הא?)נראו כמו החנונים האולטימטיביים, הם לבשו בגדים כי צריך, אכלו במבה ושתו מיץ פז אבל הראש שלהם לקח אותך למקומות הכי מטורפים. (בכלל לדעתי, אנשים מגניבים באמת אינם זקוקים לתחפושות. הם רק צריכים לפתוח את הפה כדי שתתקפל מצחוק). כשראיינתי אנשים לעבודה כמנהלת מחלקת קריאייטיב, ידעתי מהמבט שלהם בעיניים ומההברה הראשונה שהוציאו מפיהם, אם יש להם את זה או לא. אין מה לעשות. האופן שבו אתה מדבר ומגיב הוא האופן שבו אתה גם תכתוב. יתרה מזו. אתה הוא הרעיון שלך. לא תוכל להתחבא מאחורי שום דבר אם הוא לא טוב. לא תוכל לספר, ישבתי אתמול בקנטינה עם כל המי ומי. הרעיון שלך, זה שהצגת עכשיו?.. איך אומרים בסלנג המקובל בענף :"לא נפלנו.." שנאתי ושונאת את הביטוי הזה. לאילו שאמרו את המשפט הזה התחשק לי תמיד לשים רגל, הנה, עכשיו נפלתם.
כך הכל התחיל..נו קצת פרסומת עצמית ,זה התחום לא?
חברמ'ן  4 - "תגידי, אז איך אני יכול להתקבל להיות קופירייטר? אולי אני אשלח להם איזה משהו מתחכם בדואר ? קצת עצות כדי לא לשרוף את עצמכם.
ןבכן. כבר הרבה שנים שלא  מספיק להיות מתחכם כדי להשתחל לעולם אכזר זה. בעבר יכולת לשלוח מכתב מצחיק או לשבת בלובי עם איזה שלט יצירתי שהכנת. היום אתה צריך לבוא עם תעודות הכשרה מוקדמת ושיא הרצינות. הארטדיירקטור נדרש ללמוד באחד מבתי הספר הגבוהים לעיצוב ולקופירייטר יש בתי ספר לפרסום בו יטעמו את עולם המושגים. כי גם אם אתה מוכשר מאוד, לוקח לך לפחות שנתיים עד שאתה נהיה מקצועי(!)  מיומן ומשומן ויכול לתעל ובמהירות את כישרונך. ואני אישית חושבת שכדאי מאוד ללמוד כמה שיותר מתחומים אחרים, לפני שנכנסים לעולם הפרסום, באוניברסיטה או בכל מסגרת מעמיקה אחרת. כי מרגע שנכנסת לפרסום, הראש שלך הולך להסגר ולהצטמצם. כן, כן. פשוט אין לך זמן לפתוח אותו שוב. וכל מה שאתה רואה וחושב הוא פרסום, פרסום פרסום. גם כשאתה נוסע לחו"ל, "איזה מבנה מוזר יש לשלטי החוצות שלהם.."
וכמה מילים טובות בכל זאת, מתוך הלב.. (הפרופס המרכזי של סרט "חגיגת אהבה בסופר-פארם")
אין עוד מקצוע בעולם שמאפשר לך לעבוד על מגוון מוצרים המשתנה כל הזמן, מכל תחומי החיים ובמגוון מדיות שונות. פעם זה סרט על מכונית ופעם תשדיר רדיו לגבינה לבנה. לפעמים הייתי מסתכלת על הלקוחות ונציגי החברה וחושבת לעצמי ,וואו, איך הם מסוגלים לעבוד כל היום על אותו מוצר. לא משעמם? וסביבת העבודה היא תמיד אנרגטית, עם ריכוז אנשים שנונים ואינטליגנטים מסביבך. תהליך הפקת הסרטים לדוגמא הוא מרגש ויש לו את ההווי שלו. המפגש עם הבמאי, המפיק, עורך הסרט והסאונד, המוכשרים אף הם, ואמורים להוציא לפועל את הדמיון שלך והשטויות שכתבת. לעיתים מצלמים ברחבי העולם. יצא לי לצלם בהונגריה, תאילנד, אנגליה. אחת מחוויותי הבלתי נשכחות היה לצלם קמפיין סרטים בלונדון עם השחקן ג'ון קליז ולשתות תה של "פייב אוקלוק" בביתו. ביום הצילום קראו לי לחדר ההלבשה והוא ישב, גובה שני מטר, עם שתי נעליים שונות על רגליו והייתי צריכה להחליט איזו נעל מתאימה ולבחור לו גם עניבה. ג'ון קליז הסתכל עלי דומם וחכה למוצא פי. ואני ניסיתי להראות נונשלנטית, אני הרי עושה את זה כל יום. בזמן הצילומים, האנגלים כמובן היו מאופקים ועניינים ורק צחוק אחד נשמע על הסט ועשה בושות למדינת ישראל. נראה אתכם מתאפקים כשסר ג'ון קליז מדגים הליכה מצחיקה. בסוף הצילומים, אבדתי את כל הנימוס הישראלי הנותר ובקשתי לתת לו חיבוק ונשיקה. כחולת מונטי פייטון לא יכולתי להגשים חלום גדול יותר.
פה אני בפסטיבל הפרסום בקאן .יצא להיות שם פעמיים, חוויה אמיתית. מאות אנשי פרסום מורעלים כמוך מכל העולם מתקבצים ביחד לשפוט פרסומות ביניהם גם את שלך, במשך שבוע שלם. עוברים מאולם לאולם מהבוקר עד הערב. פוגשים אנשי ופרסום ובמאי מובילים בעולם בהרצאות מרתקות ,בצהריים אוכלים מולים ושותים יין  ובערב מבלים בקוקטיילים, אין תלונות.
אז כאמור, הסיפוק בתחום הוא די גדול ומיידי וגם התהילה היא לא בדיוק סבל. ושאף אחד לא יגיד לכם שלא נעים לעלות לבמה ולרדת עם כמה קקטוסים (מדליות הפרסום). ובכלל, אתם מתהלכים בעולם בהרגשה שהשמש...נו, אתם יודעים. טוב, מה אני עושה עכשיו פרסומת לתחום?...אז אם זה החלום שלכם, אל תוותרו ותגידו ששולי שלחה אתכם.
ולסיום בחרתי להראות לכם כמה מבין הפרסומות שעשיתי, דוקא כאלה מלפני 10-15 שנה (בפרסום באומן בר ריבנאי וצרפתי שטרנשוס זמיר)  ואני עדיין אוהבת אותם, גם היום במבחן הזמן, שזה לא מובן מאליו לאנשים עם ביקורת עצמית כמו שלנו. אגב, שוויץ קטן - שניים מהם זכו גם בפרסים בינלאומיים.
לא נשכח קרדיטים - לבמאי של רוב סרטי רם ברוך, לעורך נועם וייסמן , לבמאי גבי בביליוביץ', לבמאי של גון קליז -סיימון לנגטון האנגלי שביים בעבר את הסדרה הנודעת, אדונים ומשרתים, ולמפיקים אודי קדישזון, אריאל פרידן שלמה אורבך ואבנר פלד. ולארטדיירקטורית המוכשרת ורד צימרמן הצוות שלי בסרט של ברק חו"ל.
זהו ,אפשר לסיים את הפוסט .. Check the gate! המשפט שאומרים אחרי צילום השוט האחרון. מתוך צילומים בהונגריה, בודקת את איך נראה הפריים מבעד למצלמה. 
שלכם, בברכת כל הזכויות והחובות שמורות. שולי 

לחצו ל לפרסומות, מציעה לראות במסך גדול  ונא לא לקום באמצע למקרר.




יום רביעי, 19 בינואר 2011

לו יכולתי הייתי קוסם, מנתקת בתי מהצ'אט...על טיול בספרי אגדות ומציאות.

איור מדהים יובל רוביצ'ק

לו יכולתי הייתי קוסם
מנתקת בתי מהצ'אט
הייתי נותנת לה ספר ישן
מעולם של פלאים וסודות
הייתי מעיפה ת'מחשב
סוגרת לה הטלוויזיה
ערימת ספרים כמגדל
קוראת לה עד שתגדל
לו רק ניתן לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן
אם הצלחתם לנתח את הטקסט והסאב טקסט שבכותרת, הצלחתם ודאי להבין שהמשוררת או הסופרת התכוונה לדבר היום על ספרים רבותי ספרים, אבל אם אפשר לבקש מכם לשמור על הששששקט...כי אנשים קוראים פה ולא תרצו למצוא עצמכם מחוץ לספרייה, זתומר'ת, לפוסט, נכון?
שששש.. אם אפשר לקרא את הפוסט יותר בשקט, תודה.
אודה ולא אבוש, היום כשאני רואה את ספרי הילדים המגיחים אל ביתנו, אני מתגעגעת לספרי הילדות הישנים של פעם. כפי שאמר את זה קודם לפני ידידי אריק איינשטיין. תביאו לי עכשיו להסניף איזה ספר ישן ומנויילן מהספרייה, שהסכימה בטובה להשאיל לי הספרנית הקרירה וחמורת הסבר. "להשאיל" זוכרים את המילה היפה הזו? כן, אין לי ספק שתנאי הקבלה בעבר לספרניות היו בין השאר, יכולת השתקת ילדים מיידית, תוך הרמת אצבע לשפתיים, ותקיעת מבט האומר "ילד קלטתי אותך מבעד למשקפי העבים, אתה בא לי לא טוב עכשיו, להזכירך הספרייה אינה מקום ליהנות בו".
כמו המוזיאונים שדאגו לקשר לנו מילדות את האמנות עם המושג "נא לא לגעת", אוויר דחוס ושומר עם ידיים מאחורי הגב שרק מחכה...אופס, נגעתי! במקום לקרב אותנו פיסית, רגשית ובלתי אמצעית, לעבודת האמנות, מדרו אותנו בחבלים וטרור של שקט. שימו לב מה קורה לנו כשאנו מגיעים למוזיאונים הגדולים, בבת אחת אנחנו הופכים כל כך מתורבתים ותרבותיים, עומדים עם ידיים מאחור ומהנהנים לאות הן או לא.. וכשאנו כבר יוצאים מגדרנו כל שאנו מסוגלים לומר הוא "מממ עבודה מעניינת"...כמו בביקורת העבודות שהייתה לי בלימודי האמנות באוניברסיטה. כחובבת אמנות חובבנית, עוד ארחיב על סוגיה כואבת זו.

אבל אחזור אל מדף הספרים ולאקסים המיתולוגיים שלי - צ'יפופו, החמישיה הסודית, השביעייה, פרחים בעליית הגג, שני רעים יצאו לדרך, דפי תמר, אני אתגבר, ועוד, שגיבוריהם ודאי כבר יצאו לפנסיה, או סדרת הספרים עם התמונות שחור לבן כמו אלה קרי הילדה מלפלנד. היום כשאני קוראת את ספרי הילדים של היום, הכה מעוצבים, כה רגישים ובעיקר כה "קוליים" ומגניבים, ליבי נחמץ. אמנם הרמה הספרותית היא לעתים יותר גבוהה, ויש בספרים של היום יותר מודעות ורגישות חברתית, אבל  בספרים של פעם הייתה יותר תמימות והם בעיקר השאירו מקום לדמיון וכבדו את השפה, לא פחות חשוב בעיני. הספרים דמו אחד לשני, עטופים בניילון עם כיס, כמעט לא היו בהם בה ציורים, אולי איור סמלי בקו, ריח דפים מהוהים וצהובים ואותיות קטנות, שהכריחו אותנו להפעיל את דמיוננו ולתאר לעצמנו כיצד נראו העוגיות או "הכריכים" "התופינים" או "הרקיקים" של השביעייה הסודית. האם אלו היו עוגיות הסנדביץ' המוכרות לנו עם מילוי הלימון בפנים או השוקולד? ומיץ הלימון שנשמע כה מפתה בשם לימונדה. והשמות הלועזיים שהייתי מעוותת בעת הקריאה - ג'נט היה הופך לגנט ג'ורג' לגורג, ועוד. הילד הרוסי החולה בספר הלב כמה עצבות, כמה דמעות וכמה מסתוריות הם הביאו עמם. תמיד רציתי להיות שם בכל המקומות אלה ולקחת חלק בעלילה. זוכרת את עצמי בת 12 מקבלת מהספרנית את הספר "המצחיקה עם העגילים" ומתאפקת לא להתחיל את הספר במקום אלא לשמור את הבילוי המתוק לבית. ואיפה הם היום אזני החמור? הא? איפה אני שואלת. תראו לי היום אוזן אחת.  בתקופתי היו רושמים גם קללות על הקיפולים אלו בנוסח "אידיוט מה פתחת" או "חמור" ביטוי שהיה מקובל אז מאוד. ואני לא רוצה להמשיך ולנבל את פי אבל אני זוכרת עצמי עונה להם בכעס ובאותו מטבע ומוסיפה גם אני סמיילי אחד או שניים זועמים משלי.  ובין דפי הספרים האלו היינו גם מייבשים פרחים. לא אחת היית פותח ספר וחרצית כרכומית הייתה נושרת ממנו.
מעניין מה היה קורה לו צ'יפופו היה ממשיך לככב גם היום... "צ'יפופו וקרן הון הסיכון לוקחים שוב סיכון"  צ'יפופו עושה אקזיט" צ'יפופו בגואה וחסמב"ה מצילים אותו מעצמו".
דרך אגב, אפרופו ספריה, לקחת ספר היה סיפור אחד, אבל להחזיר אותו היה כבר סיפור אחר. שבועות וחודשים שהספר היה שוכב אצלנו בבית וכל טלפון היה מקפיץ אותנו בפחד אולי זה מהספרייה. היינו רוצה להחזיר אותו אבל ככל שהזמן עבר הפחד גבר...עד שאחי ואני היינו עוצרים איש זר  בקרבת הספרייה, "תעשה טובה אתה נכנס פנימה? אם לא אכפת לך לשים את הספר זה על הדלפק" ונסים משם במהרה.
אבל אני יודעת. לא צריך להגיד לי. כל דור והספרים שלו ואסור לי לעשות מזה סיפור. "יומנו של חנון" הוא החסמב"ה של היום, ובקרוב הם גם יקראו אותו באיי פד. ולא אוכל להלחם בקדמה, אולי רק לכתוב ספר מתחרה. הנה, יש לי רעיון אני אכתוב את ספר התשובה "יומנה של אמא חנונית". אני כבר רואה איזה בסט סלר זה יהיה, צומת ספרים יעשו לו כאלה מבצעים. חינם פלוס חינם! חפשו אותי בשבוע הספר בכיכר רבין שאחתום לכם.
בינתיים עם מאיה אני מנסה לשלב בין יומני החנון אחד, שניים, שלוש וארבע גם ספרים מפעם, שעברו היום עיצוב חדש ומפתה ויחד אנחנו קוראות כל ערב לפני השינה פרק או שניים עד... שאמא נרדמת. (ואז מאיה יכולה סוף סוף להתחיל את הערב, טלוויזיה, מחשב..) וזה המקום לציין שעצוב מאוד שחנות הספרים המקסימה אמילי בשד' בן גוריון נסגרה עקב... המציאות. הריאליטי. היה שם סוג של אסקפיזם מתוק עם הרבה כבוד לספרים ולסופרים.

"הצגות וסיפורים שמאיה אוהבת במיוחד" הוא "אלבום תרבות" או יומן אירועים. מגיל צעיר אני אוספת לגברת את כל הכרטיסים מההופעות, המוזיאונים, הטיולים ושאר האירועים אליהם הלכנו. זה התחיל ב"טיף וטף" ומגיע לכנר על הגג בקאמרי והופעות של הבלט הישראלי. אז נא לא לזרוק את הכרטיסים. שתהיה הוכחה לילדכם שלא כל הזמן היה להם משעמם ושמדי פעם הוריהם עשו מאמץ קטן כדי לתת בהם קצת תרבות. ברור שיש כל מיני סוגים של "תרבות" ולא כולם ראויים להיקרא תרבות, יש כאלו שעונים יותר להגדרה "איך מעבירים שעתיים וחצי עם ילד בן ארבע ועם עוד מאתיים אמהות במצב דומה" אבל עם הגיל זה הולך משתפר.




 למבחינים בכותרת..היא מבוססת על ספר ילדות אהוב שגדלתי עליו  "הסיפורים שענת אוהבת במיוחד" של יהונתן גפן. 



בין הדמויות הבלתי נשכחות, הארנב שומדי ונמרוד שהתחפש לפרח. ומה מרגש היה לגלות ש"שאול השועל" הוא היום בחור בן 43 ובתו לומדת בכתה עם בתי וחברה טובה שלה והמאיירת היא סבתה. החיים האלה. ודרך אגב ספר מקסים ואהוב מתקופתנו גם הוא של יהונתן גפן נקרא "אלרגיה" למי שמכיר. כן ירבו כאלה.
ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר של הנושא את "שבוע הספר". כשהייתי סטודנטית מכרתי פעם ביריד הספר ספרי קודש...לא זוכרת איך הגעתי לזה. נו טוב, זה ידוע שלבלונדיניות מתאים שחור.

ולסיום תסלחו לי,"דקלום" שצרוב במוחי הצר מסדרת המופת "תוכידס" סוג של בן דוד של דני דין וחבריו. מקווה שזה לא יפגע במוניטין שלי.
פשקוביצ'י פשקוביצ'י
אל תשוויצי
כל היום את במרפסת
תחתונים רק מכבסת
ובערב מה קורה לך
את שותה קפה עם מלח!
איזה צחוקים הא..מה תגידו, לא שירת מופת ? לא ביאליק?  



ואאחל לכם כמובן ט"ו בשבט שמח.

לכל אחד אני מאמינה יש מישהו שהיה שמח לשתול...

שלכם, בליווי כל הזכויות שמורות, הסופרת, המשוררת והוגת הדעות, שולי
והנה השיר הקסום הזה


והנה פרסומת שכתבתי וביימתי לקורא ספרים דיגיטלי לחצו לצפייה על הלינק
http://www.youtube.com/watch?v=QwVIGBMoPOU

יום רביעי, 12 בינואר 2011

באנו לעשות שמח - יום כיף בביטוח לאומי!



איור: יובל רוביצ'ק
רוצים להיכנס לפוסט? רק אם לא אכפת לכם לקחת מספר ולחכות בתור, כי יש פה כאלה שנכנסו לפניכם... ונסו לא לאכול את המספר ולקמט לו את הצורה יותר מדי. אתם תזדקקו לו בהמשך.
אנשים מכל קצוות הארץ, נשים גברים וטף, שואלים אותי נו, על מה תכתבי בפוסט הבא, גברים רבים מציעים (וזה מעניין..)אולי תכתבי על זוגיות? איזורי גיל ארבעים הם רומזים, מועדים לפורענות... אני מסרבת בחיוך ומפנה אותם בנימוס לאתר בגידה סי או אי אל, בתקווה שיש כזה ושם יבואו על סיפוקם. האמת, לא חסרים נושאים מרתקים ומרגשים מהיומיום לכתוב עליהם. וכשאני אומרת מרתקים ומרגשים ישר קופץ לי ביטוח לאומי מול העיניים וחיוך של אושר נמרח על פני. הוא וחבריו לקונספירציה - מס הכנסה, משרד הרישוי, המוסך, טסט לאוטו, הדואר, קופת החולים, מחלקת המים ארנונה וכל שאר החוויות העונות  להגדרה הרחבה "סידורים" והופכות כל יום חופש ליום קצת פחות כזה.  
אבל האמת שהגעתי למסקנה שהגיע הזמן לשנות את ההסתכלות על המקומות האלה, המבקשים לדכאנו באישור המדינה, ולבוא אליהם בגישת ה"באנו לעשות שמח" ולחפש בהם את היופי, את השמחה.. את הכיף!


 וכך, במסגרת הרצון לצ'פר את קוראי החלטתי לארגן לכם יום כיף אמיתי מהבוקר עד הערב. ואמרתי לעצמי שבטח צימרים וספאים כבר הגיעו לכם עד כאן ואתם לא מסוגלים לראות עוד בקתת עץ רומנטית אחת. ולכן החלטתי על טיול מאורגן בכל התחנות הללו, המלוות אותנו ומכניסות לחיינו כל כך הרבה צבע... אפור. יתכן (ואני לא יכולה להתחייב) שנאלץ להמתין פה ושם מעט. אפשר ורצוי להצטייד בספרים לזמן ההמתנה. הייתי ממליצה על מותחן טוב שישתלב באווירה, אולי מהסדרה רבת הפעלים של הרולד קובן כמו הנעלמים, הכלואים, האבודים או המיואשים כמובן, בתקווה שאכן נכתב כזה. כמו כן הייתי מציעה להצטייד גם במטקות, שש בש, שרוך חוט לסבתא סורגת וחליל או כלי נגינה אחר -אל תשכחו באנו לעשות שמח! 
אין צורך להתארגן עם רכבים. אתם בעיקר עומדים לשבת או לעמוד. 
רק אם אפשר לפני היציאה לסיור, שתמלאו לי ארבעה טפסים בשבעה עותקים (אבל תחזירו לי את העט!) עם פרטים חיוניים למקרה שתאבדו בדרך. שם פרטי, שם משפחה, מצב משפחתי, מצב רגשי, מצב חשבון הבנק, המצב בבית ואם אפשר חתימה של נוטריון כמובן. ואני ממליצה גם להצטייד בתעודת מעבר מגן- חובה לכיתה א' ותעודת שחרור מצבא, בדיקות דם אחרונות ותעודת יושר מהמשטרה שלא צפרתם אף פעם בצהוב. אין לדעת מה יכולים לבקש איתנו בכל אחד ואחד מהאתרים והמוסדות הללו בהם נבקר. וזה יופיים של המקומות האלה. בכל אחת מהתחנות תעברו פעילות ארוכה ומענה, סליחה, מהנה כמובן, שאותה יעבירו מייסדי המקום. אנשים עם עקרונות שעושים עבודתם נאמנה. מעל ומעבר.  בתוכנית: נדלג יחדיו בשמחה למסור מעטפה בביטוח לאומי, בתקווה כמובן שנגיע בשעות הפתיחה.. אתגר לא קטן.  נשיר יחדיו באוטו בעת ניסיוננו להעביר את האוטו טסט על הפעם הראשונה. נרקוד ריקוד בטן בליווי חליל מול עיני הפקיד במשרד הפנים בניסיון לשכנעו לוותר לנו על התמונה הנוספת, שלא הבאנו לחידוש הדרכון שאבד. ועוד ועוד הפתעות.
   להנאתכם, יעמוד דוכן ביגל'ה או כעך בכניסה לכל אתר. עם שומשום או מלח לבחירתכם. בדרך נעצור להצטייד באקמול וסוגים של כדורי הרגעה באחד מבתי המרקחת של קופות חולים, למקרה שתקבלו כאב ראש או תזהו אצלכם סוג של עצבנות קלה.
ובכן, מה יש באותם "סידורים" ומקומות קסומים שרק המחשבה עליהם גורמת לנו לרצות לדחותם לפחות עד בוא השלום? מה עובר על גופנו ונפשנו האיתנה בבואנו לעשות תאום מס? לאילו אנשים אנחנו הופכים כשצריך לחדש דרכון? מה קורה לקצב דפיקות לבנו בעמדנו בתור עם האוטו בתחילת ממסלול הטסט, נתונים לחסדי אנשים שיעשו בנו כבשלהם. מה קורה למוחנו ולאישיותנו השמחה והקורנת? כיצד באחת אנו הופכים לרובוטים אפאטים, נטולי הבעה וממוקדי מטרה, הנושאים בידיהם עשרות טפסים ומספר תלת ספרתי, המתחיל תמיד בשלוש מאות ומסוגלים להרוג מישהו שרק יחשוב להיכנס לפנינו.
מדהים לחשוב, שאנחנו מסוגלים לנסוע שעות לארוחת בוקר גלילית באיזה מצפה אקזוטי, אבל המחשבה להגיע לבניין של רשות כלשהי ולבלות שעות על כסא תוך חיפוש התנוחה היוגיסטית הנוחה לגופנו (רגליים על הכתפיים- בדוק) מוציאה  מאיתנו אנחות ייאוש. כגון אוי, ואוייש ואוף.  אולי אנחנו נזכרים באפסותו של האזרח הקטן מול השלטונות, קולטים שוב שאנחנו טיפה בים של מיליוני אנשים, אולי אלו עשרות הקומות, המבוכים והפקידים שיצאו בדיוק להפסקה. אולי התחושה שנלקח מאיתנו החופש.

ואולי זה המעליות?
אני לדוגמא, עוד לא התרגלתי למעליות החדשות האלה עם המודעות העצמית. אין צורך ללחוץ, המעלית כבר תחוש אותך לבד ותדע מעצמה לאיזו קומה להעלות אותך. עליך רק לומר את מילת הקסמים "משרד הפנים משרד הפנים" וכבר תפתח לה דלת הקסמים ותועלי לקומה הלא נכונה. זאת אומרת נכונה אבל לא לענייניך. או אמרי למעלית "מס הכנסה מס הכנסה, תאום מס היכן עושה?” ותועלי לפקיד השומה. בפעם אחרונה, חיכיתי המון זמן בתור לפקיד שומה 1 ואז כשכבר התיישבתי כמנצחת מול חיים לוי (שם קוד) הובהר לי שהייתי בעצם צריכה לפנות פקיד שומה 5. על שומה??? רציתי לצעוק, על שומה עלי לשוב ולהסתכל מהופנטת על מספרים כשאני אוחזת פתק ועליו המספר 368  
גדול מכולם הוא הטסט לאוטו. המחשבה שמעכשיו אני נכנסת למסלול ממנו אין דרך חזרה ואין לדעת כמה יעלה לי לצאת ממנו, נתונה לרחמיהם של בוחנים משועשעים המעבירים את האוטו שלך  בדיקה גניקולוגית. אני מגייסת את כל תפילותי כדי להיות אחרי. ואיזה אושר ניכר על פני הבוחנים, כשהם מושיטים לך את גיליון הציונים עם הכמה שליליים שלך - מנורת וינקר שמאלית, וישר קדמי וברקס אחורי (בחייכם חבר'ה, אז אין ברקס...) כמו במין משחק מונופול כזה - נכשלת בטסט לכי חמישה צעדים אחורה ושלמי קנס למוסך. אין כמו הרגע, שבו אתה מקבל את המדליה על מעבר הטסט, בדמות המדבקה השקופה, אותה אדביק, עקום, כמנצחת על השמשה. 2011 עברתי! 
אז נא מהרו להירשם לסיור. כבר נותרו מקומות אחרונים. ודרך אגב למתלבטים, הסיור, הוא כמובן השתלמות מקצועית לכל דבר ומוגדר כהוצאה מוכרת. מה זה מוכרת, כל כך מוכרת. אין אחד שלא מכיר אותה.
וואו, חברים האמת שעייפתי רק מלספר לכם על הסיור. לא נעים להגיד אבל לא הייתי מתנגדת עכשיו לאיזה מסאג' טוב בצימר מפנק, אבל איזה? תמיד אני מרגישה במקומות האלו סוג של תסכול, מחוסר היכולת לבחור את המסאג' המתאים לי ביותר בסכום הפעוט כל כך. הוליסטי, ארומתרפי ב 4 ידיים ו- 4 רגליים, עם שמנים אתרים, או שמן זית וקנולה, להפגת מתח ורגיעה, למיצוק וריכוך העור או אולי להגמשת המפרקים ושחרור השרירים? רגע תנו לחשוב, מה אני יותר, עייפה ועצבנית, או תפוסה ומתוחה? נראה לי שסתם שפוכה וסחוטה ונראה לי שאלך לישון.  גמר אותי הפוסט הזה היום. ומחר חייבת להיות בבנק.
ובינתיים אני מבקשת שתלמדו את מילות השיר של הטיול שלנו
שנוכל לשיר יחדיו בדרך, יאללה כפיים!
באנו לעשות שמח
(על פי הלחן של השיר הידוע)
בוא נרקוד עד אור הבוקר
בביטוח לאומי להשתולל
קצת שתייה ומצב רוח
השנים חולפות מהר
פקידים טובים
מיסים יפים
יקר הוא הזמן
באנו לעשות שמח
עם מס הכנסה להתבדח
באנו לעשות שמח
חבל על הזמן שעובר
באנו לעשות שמח
ת'רשויות פה לשבח
באנו לעשות שמח
חבל על הזמן שעובר
 ואם לא אכפת לכם לחכות לי רגע באוטו כי אין חנייה, אני רק מוסרת פה שנייה את הפוסט..
שלכם, עם קבלות ושוטף פלוס אלוהים גדול, שולי
לחצו על הלינק לשמיעת השיר