יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

חנוכה, על האור שבתוכנו... וגם הסופגניה.


איזה כיף שבאתם להדלקת נרות. רגע, מי עוד צריך להגיע? טוב נחכה קצת.יש פקקים. נו בטח, חנוכה. מסורת זו מסורת. ובינתיים, אולי שכל אחד יספר קצת על עצמו? טוב אני אתחיל. ספרתי לכם כבר שאני בועד הכיתה, נכון? רגע, מה לא?! אני בשוק! עכשיו משאתם יודעים, אני בטוחה שחייכם כבר לא יחזרו להיות כשהיו.
השנה חרגתי ממנהגי להתחפש לאהיל דקורטיבי עם הצגת השאלה הבלתי נמנעת "טוב, מי מי רוצה להיות בועד?” והחלטתי להתנדב או יותר נכון, נודבתי בשמחה, להיות חלק מהועד המכהן וחברת דירקטוריון של ג' 2 השולטתתתתת!!! איזה כבוד ואתגר. רק תנו לי להתנפל על הכנת סביבון ענק למסיבת חנוכה ותראו איזה נס גדול יהיה פה. כל עוד לא מדובר כמובן בענייני גזברות, שכן אני וקופה קטנה - לא הצלחה גדולה.
והאמת, שאני דווקא נהנית מהטייטל החדש והמחייב שעל כתפי. הזדמנות אמיתית להשפיע על 35 סרדינים קטנים וצפופים ומורה אופטימית אחת, עם הרבה כוונות טובותהשנה החלטנו לערוך את מסיבת חנוכה תחת הנושא המואר ברוח היום - "האור שבתוכי". כל ילד ידליק נר ויגיד משהו טוב על עצמו ויכתוב גם על פתק, נס שהוא היה מבקש לעצמו. חשבתי לעשות גם לכם את זה היום במסיבה, רק בשינוי קל במקום האור שבתוכי - הסופגניה שבתוכי והקלוריות שבתוכה. או, הסופגניה מתחילה מבחוץ... ומסתיימת בתוכנו. כי מה זה חנוכה עבורנו, אם לא מסע אינסופי וחיפוש מתמיד אחר הריבה. (שנייה, נראה לי שאני מתחילה להתקרב אליה) ותסלחו לי, שאין לי פה שום כוונות לעודד מילויים בוגדניים כמו ריבת חלב וקרם וניל. הם מחוץ לחוק מבחינתימסורת זו מסורת. ואין כמעט ריבה”, זה "אין כמעט ריבה”. וכן, לגבי סוגיית דינה של חצי סופגניה. ויסלחו לי כל יפי הנפש. אם אתם חושבים לכם שרק חצי סופגניה עכשיו ורק חצי מחר, לא מתחברים לכדי סופגניה שלמה. אז אני צנצנת (ריבה). טוב, אפשר לעבור להדלקת הנרות , יש פה איזה מתנדב עם קול טוב שכל העולם ישמע? אני תמיד מתבלבלת עם הספירה של הנרות והימים, זה כולל שמש או לא כולל שמש, עם המע"מ, בלי המע"מ.

ועכשיו בואו ונאחוז כולנו ידיים ונבקש לעצמנו כמה ניסים קטנים ושימושיים. לא משהו גרנדיוזי.
שהכלים בכיור יעלמו מעצמם
שהגרב השנייה תופיע מעצמה ותתנצל
שהשלט יפול מהיד בהישג יד
שבסופר יפתחו עוד קופה
שנתפוס את האבוקדו בעיתו
שהילד יזכור מחר מה שקניתם לו היום
שהחורף ידע שהוא כזה
שנהיה בריאים
ונר האהבה יבער תמיד

לפני שנעבור  לקטע האמנותי של הערבאודה ואומר שאני מאוד אוהבת את החג הזה. יש לי זכרון של ערב חנוכה חשוך וגשום, בו אני עצמי, חוזרת ממסיבת חנוכה בכיתה ג' בביה"ס, עם החנוכייה הזו שלמעלה, ביד האחת וביד הקטנה השנייה, שקית ניילון רטובה ובתוכה כמה נרות כבויים ושבורים. ואני עולה מהר במדרגות הביתה, רוצה כבר להגיע, (חזרנו לבד בלילה?! ) ואור גדול וחם מקבל את פני. ואמא שלי עומדת במטבח, מטגנת לביבות תפוחי אדמה וסופגניות אוסם ומחייכת אלי... זה היה החג האהוב עליה. בלי הרבה תפקידים. והבית היה מלא שמחה וכולנו אור איתן.  


זהו, נראה לי שאפשר כבר לאכול. אתם מוזמנים להתכבד. לא לדאוג יש לכולם. שנייה, בואו נספור אתכם. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, אלף..נו טוב, תתחלקו. ושיהיה לכם חג עם הרבה "אור ואהבה" כפי שנוהגין לומר במחוזותינו. האור שבתוכי הוא שלהבת אור קטנה בת 11 שהיא אש התמיד שלי, ארבעת אחי שהם חנוכייה אחת גדולה שמצפיה אותי באור וחום על בסיס יומי. .ועוד אחד שמוסיף לי את האור שלו..הוא יודע.  וכמובן הבלוג הזה שמאיר את היומיום ושומר אש קטנה של ותמידית של  ושמחה ועניין.
והאמת שחשבתי שנסיים בשיר מזמור, או בקנון, אני אחלק אתכם לשתי קבוצות, נניח החבר'ה מאמריקה והחבר'ה מאירופה, או שכירים ועצמאיים...אבל אני הרי מכירה אתכם..אז ויתרתי. 

חג שמח, שלכם (שולי) נר ג' 
וגם מתכון על הדרך לסופגניות מבית הסבתא:
2 כוסות קמח, 1 כפית שמרים, 1 כפית סוכר, 1.5 כוסות מים פושרים לערבב לבצק ,לכסות שעתיים במגבת לחה, לצקת עם כף רטובה לתוך שמן עמוק ורותח.לרוטב: סוכר, מים חמים, לימון טרי וסחוט.ולהשמין מנחת.

ובכל זאת איזה שיר מזמור...













יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים

על נאוה רבינוביץ' זנד, המלווה אנשים בתהליכי אובדן ושכול ועוזרת להם לקום. 
(זו לא פרסומת, זו אחותי)
לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים, להיצמד אל החיים חזק לא לוותר
להאמין בכל הלב שיהיה עוד טוב ושלמרות הכל אנחנו נתגבר

זו שבתמונה למעלה היא אחותי נאוה. יש בינינו קרוב ל-14 שנה הבדל (כן, היום זה כבר יותר שכיח..) וכמו בתמונה, כל השנים אני על הכתפיים שלה והיא כמו עוד אמא בשבילי, גם מחנכת וגם מחבקת.
נאוה שהיתה נח"לאית בקיבוץ כפר גלעדי, התחתנה עם דידי רבינוביץ', קיבוצניק מדהים, יפה תואר ומרצה בטכניון. יחד הקימו משפחה אוהבת עם ארבעה ילדים. ב-2 באוגוסט 87', תאריך ארור (בו נפטר גם אבינו שנים אחרי ) נסעו לטיול חלומי בארה"ב, כשהיא בהריון חמישי. משאית גדולה וקטלנית הפכה לעד את חייה וגם את חיינו. דידי בעלה בן ה-36 שכנראה היה באמת מלאך, ובנה יותם, מלאך קטן ובלונדיני, בן חמש וחצי, נהרגו מפגיעת המשאית. לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. מתוך שינה שמעתי את אחותי הגדולה צועקת בטלפון "נאוה, אנחנו לא נעזוב אותך". קמתי וראיתי את אחי הגדול נותן לאמי כדור הרגעה, תוך כדי ההודעה, וגיסתי לוקחת אותי לסלון החשוך ואומרת לי מילים בלתי אפשריות ולא נתפסות. מילים זרות וסופיות. נהרג. נהרג. נפצע אנושות. ותחושת חום וחולשה מציפה את כל הגוף. פעם ראשונה בחיי שראיתי את אבא שלי הסגור בוכה. מבקש הוא עזרה, חלוש וכמעט מעולף. תמיד כשמודיעים על חיילים שנהרגו או תאונות דרכים, אני מדמיינת את החולשה הפתאומית והתהומית ושאוחזת בגופם של מקבלי ההודעה הבלתי הפיכה. יש לי עדיין בראש את התמונה האחרונה מיותם בשדה התעופה, משתולל ומתחבא מאחורי עמוד ואני אומרת לו " "יותם אתה עולה לכיתה א'!" הרבה פעמים אני חושבת על איך הוא היה נראה היום בגיל 29. האם עדיין היה  לו הפוני הבלונדיני. אחרי שבועיים הגיעו לביתנו המכתבים השמחים, ששלחו אלינו מהטיול, לפני התאונה. דואר ישראל יכול להיות אכזרי כשהוא רוצה. 
את ההמשך תקראו בספר, עם הסוף האופטימי (!) שבאמת נחטף מהמדפים -"לקום". בו נאוה מספרת על השיטה האישית שפתחה להתמודדות עם אובדן. הכוללת אמונה, שאפשר שוב להתאהב ולהכיר בעל מקסים ותומך כמו בני. ואפשר שוב ליהנות מריח פריחת הדרים, כוס קפה טוב ונוף של ים. בימים אלו נכתב במרץ הספר שני. (נאוה, אם את יכולה להחליש קצת את רעש המקלדת, שומעים עד לכאן)
במקצועה הראשוני, נאוה היא מוסד ידוע בארץ לכל נושא אבחון ליקויי למידה, ואמהות רבות אכלו ביגל'ה בזמן ההמתנה ב"מכון יותם". עם כתיבת הספר ולאור בקשת הקהל, הרגישה שהיא נשאבת יותר ויותר אל התחום הקרוב ביותר ללבה - התמודדות עם שכול והקימה מפעל חדש - מפעל חיים. וכמו הספר, לקום" שמו. בו היא מלווה אחת על אחד וגם בקבוצות, אנשים שלא מאמינים שאי פעם יוכלו לצחוק יותר, ואחרי צחוק אחד של נאוה מבינים שלא תהיה להם ברירה.
(לחצו להגדלה - מתנה שעשיתי לנאוה לאחד מימי הולדתה. בתמונה היא כמובן יותר באיזור גיל 18)
ואתם תקשיבו טוב. קודם כל באמת תסעו בזהירות. עם מודעות. שנית, כנסו עכשיו לחדרו של ילדכם ותסתכלו מהצד בחיוך ואהבה על מה שהוא עושה. כן, הוא שוב בטלפון, היא שוב במחשב הוא שוב כועס בחדרו. ועל בן הזוג שאולי  לא אמר היום את המילה הנכונה. שום דבר לא יכול באמת להרגיז, כשהאהובים עליכם בריאים ונמצאים לצדכם. ותחשבו רגע גם על עצמכם. על שקמתם בבוקר, הולכים, נושמים, בריאים, אוכלים חומוס. בחיים השבריריים האלו. אבל  אני יודעת שלא תקשיבו לי. "עד שזה לא מגיע אליך" ואולי זה יופיים של החיים.
רציתי לסיים בכל זאת בעוד שיר. חשבתי בתחילה על "השיר האופטימי "החיים יפים- smile ,אבל אז אמרתי ,שכשאנשים נמצאים באמת במקום הנורא הזה, הדבר האחרון שהם מסוגלים להתחבר אליו הוא עצות יפות בנוסח החיים יפים. הם קודם כל רוצים שיבינו את הכאב שלהם. ויתנו לו מקום. הרבה מקום. וסבלנות.
בחרתי בשיר "ארים ראשי" בביצוע מרגש במיוחד הנה כבר יש לי דמעות..
מוגש לך נאוה אחותי באהבה והערצה. שולי.

יום שישי, 19 בנובמבר 2010

אז מה ראו לכם בסקירת המערכות, בוגאבו ורודה או מוצי תכלת?


על העתיד הורוד המצפה לכם עם בתכם הראשונה ועל קשת הגוונים הרחבה של התכלת.
לפני שמתחילים, אבות יקרים, מקווה שיש לכם יש משהו נחמד לעשות בזמן שאשתכם קוראת עכשיו את הפוסט. יש איזה משחק היום? איזה ליגה, חצי ליגה, חצי בירה?

(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונות להגדלה) 

מאוד רציתי בת. ואם להיות ברורה יותר - מאוד מאוד רציתי בת. בזמן סקירת המערכות ישב האב לעתיד, לצידי מתוח וחיוור. לא מעצם הסקירה המלחיצה עצמה, שבה מודיע לכם חגיגית הרופא, שלילד שלכם יהיה כנראה גם ראש וגם לב. אלא יותר חיוור ומתוח מהאפשרות שנצא עם ברית, בר מצווה ושירות בגולני. לא ממש התוכניות הקרובות של בת זוגו. כשנשמעו דפיקות הלב האימתניות מהמוניטור, לא ידעתי אם אלו הן דפיקות הלב של העובר או של האב לעתידואז אחרי שעברנו בסקירה על כל האיזורים החשובים (כמה חדרים יש לו ללב שם. שניים? שלושה? +חצי חדר שהקבלן סגר) הגענו לאזור שלשמו התכנסנו. "רוצים לדעת את המין?” שאל מנוסה הרופא. מה זה רוציםהאשה עוד שנייה יולדת מהתרגשות. "זו בת!” פלט הרופא במהירות.
"זו בת ?” חזרתי לוחשת אחריו,"זו בת?” לחשתי מוקסמת אחריו, זו בת???” חזרתי צווחת אחריו.
זו בת? ..נשמע קולו החלוש של האב. "אתה בטוח?”המשיך המום ופתח בוידוי נרגש. "הייתי משום מה בתחושה כל הזמן שזה בן , ז'תומרת הייתי מודע לאפשרות השנייה, אבל ראיתי בדמיוני אותי רודף אחרי איזה שובב אחד בקניון.” "בטוח שהוא בטוח!” עניתי נחרצות, מבוהלת מהאפשרות שתמיר ינסה לשכנע את הרופא לשנות את הפסיקה. "ואל דאגה, אתה עוד תרוץ בקניון, אחרי אמא שלה והשקיות”.
"בוא" הודעתי. הולכים להודיע לכל העולם וסבתו ,אבל קודם כל לסבתו. שכן הסבתא הייתה כמהה כל חייה לבת ובתמורה קבלה שלושה בנים עם קרחת. נסענו באוטו. שקטים ו...שקטים. אני ברקיע השביעי, כמי שכל העתיד הוורוד עוד לפניה, ואילו תמיר מהורהר, כמי שלא יודע עדיין איזה עתיד צפוי לו.

ואז הגיעה מאיה.


ואז הגיעה גם אמא ואיתה גם סבתא ואיתה קונטיינר בגדים מחו"ל.
ואז הגיע גם העתיד. כמו בכל פרסומת מקורית למכונית המכריזה: העתיד כבר כאן - להשיג במגוון צבעי  ורוד. מרגע שנולדה מאיה עטפתי אותה בו בכל דרך אפשרית, חולצות, שמלות, נעליים, מצעים, אפילו המרק הצהוב היה אצלנו ורוד.
לא שלא היו עוד צבעים באזור או בארון. מדי פעם אפילו שילבתי צבעים כמו ורוד בהיר או ורוד ממש בהיר.
אבל רוב הזמן הבת שלי נראתה כמו בזוקה ממוצעת. לא נורא, אמרתי לעצמי יש לה עוד הרבה שנים להיות נורא אופנתית וקולית. בינתיים היא ילדה או יותר נכון נסיכה.

(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונה להגדלה) 

אכן נפלאות הן דרכי האם. "ואיפה היה אבא כל הזמן הזה? תשאל אותי בתי כשתהיה גדולה ותסתכל בתמונות.
"איפה היה אבא?..” אשיב לה מהורהרת, מישירה מבט אל האופק.
"אבא ידע מראש שאין לו סיכוי"...והלך לראות את המשחק.
היום אני כמובן מצטערת על שאין לי גם בן. אני רק חושבת על כל הבגדים היפים שיש היום לבנים ועל כל השילובים האפשריים של תכלת וחום, וחום ותכלת ותכלת וחום וכחול וחום וכחול וכחול.
ולמען הסר ספק והוסף כבוד, נספר שכמה שעות לאחר שהאסימון נפל, התחבר תמיר, בשמחה ובהתרגשות אל הצד הנשי שבו והחל ללמוד איך קולעים צמות ועושים גולגול לבלט (עזוב, עזוב, תן לי,  אני כבר אסרק אותה).



בן או בת? בינינו זה לא באמת משנה.
העיקר שילכו לישון כבר.


מא..מא...מאיה..בזוקה קטנה שלי

כלום לא נשמע יפה כמו השיר הזה
(לחצו על הלינק לשמיעה)
לא מאמינה, אני מגישה מחשבות ושירים ביום שישי אחה"צ,
ממש שלומואית ארצית.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

"מה, אתה תל אביבי במקור?” - קווים לדמותו של זן נכחד


רח ויזל

היום בשיעור נדבר על דמותו של ה"תל אביבי במקור" או התל אביבי בפספורט וננסה להגדירו. לפני כן, אבקש סליחתם של כל אותם תל אביבים מקצועיים על כי תל אביביותם מוצנעת לרגעים, שכן מדובר בעבודות מדעיות יבשות. הגדרה בסיסית: "תל אביבי במקור" (להלן :"הבמקור") הוא אחד שנולד וגדל בתל אביב שלפני 30 ו- 40 שנה, לפני שתל אביב הפכה להיות... "תל אביב!" מדובר בזן נדיר בעל מאפיינים ייחודיים.
ובכן, כיצד נזהה אותו? סימן ראשון מובהק - הוא אינו גר היום בתל אביב! תל אביב של אז לא הייתה תל אביב של היום. למעשה, כילדים, לא הגדרנו עצמנו "תל אביבים" ולא הרגשנו ביג דיל עד המפגש עם שאר האוכלוסיה בבגרותנו. המפגש הראשון שלי עם מפת ארץ ישראל השלמה, התרחש לראשונה בטירונות. מאוד הופתעתי לגלות שאני כמעט התל אביבית היחידה במחלקה שתיים, תעבור לנוח, בבה"ד 12. לראשונה נתוודעתי לצורות חיים לגיטימיות אחרות בשם בני איקס, מושב ווי , כפר משהו והוד משהו.
התל אביבי במקור (או להלן: "הבמקור") גדל ב"מעברים בין החצרות" - עולם צבעוני ומרתק שהיה חבוי לו שם מאחור. כשהיינו הולכים הביתה היו תמיד שתי דרכים: ללכת הביתה או ...ללכת ישר הביתה! כי כבר מאוחר ואבא שעל הכורסא, יראה מתי נכנסנו, ואז זה אומר לקצר את הדרך בשניות דרך החצרות הפנימיות, שמתחילות בים ומסתיימות ברק אלוהים ידע לאן. דחוסות בעצי שסק מאובקים שעליהם נעוצות פיסות צמר גפן שצנחו להן מהשמיים. וכמו כל חצר אחורית שמכבדת את עצמה, הרבה גרביים אבודות, כביסה נטושה, ריח של מסתורין וקול מפחיד של זקנה משתעלת. בילדותו חיכה תמיד "הבמקור" לשעת האקשן – ארבע אחה"צ, אז יצא להזדנגף להנאתו, קנה גלידה אמריקאית (הכי טעימה בעולם) עם אננס משומר וסירופ בטעם שוקולד (אפשר עוד אננס?) נכנס לפסאג' הוד החשוך, כדי להציץ בחנות החיות עם הריח המיוחד, בשבוע הספר קנה, באקט מרדני, ספר שירים של יהודה עמיחי וסיים במשולש פיצה שמנוני עד כאב בכיכר אתרים. בשבת בבוקר, אחרי ששרף עצמו לדעת בים, היה שוכב, אדמדם, בשיער רטוב על כסא נוח במרפסת, נועץ שיניו בשזיף גדול וסגול, בחברתם של יוליאן ,ג'ורג וג'אנט מהשביעיה הסודית, ובוהה בעוברים ושבים הפוסעים לאיטם לבית הכנסת, מפרים בצעדיהם את השקט המוחלט ששרר אז ברחובות. שנים שירת בצופים והשתחרר על אזרחות טובה. אחרי הצבא חזר "הבמקור" לבית הוריו והחל ללמוד באוניברסיטה.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונות להגדלה
לאט לאט החלו להגיע המתיישבים החדשים. וככל שאלה הופיעו הלך "הבמקור" והתכנס אל תוך עצמו, מתעקש להמשיך בחייו הפשוטים ולהישאר לא מעודכן. עד שבסוף שנות העשרים, תחילת השלושים לחייו ארז חפציו והפליג עם משפחתו שהקים, אל עבר האופק - "תל אביב רבתי". הייתם פעם ב"רבתי?” מכירים את המקום הזה? לרוב מדובר בבית צמוד קרקע, צמוד אויר נקי, צמוד אישה, כלב ארבעה ילדים והחשוב, מכל -צמוד חניה! ואכן, רבים מחברי הצפינו וכן, גם ארבעת אחי שעזבו באדישות את תל אביב, לא מביטים לאחור, ומאז הם צמודי קרקע באושר, לפחות עד אתמולרק אני, הכבשה הבלונדינית במשפחה, סירבתי להתפנות מהעיר, נאחזת חזק בפסי כחול - לבן פנויים שמצאתי.
עד היום כל הזמנה אופטימית שלי בנוסח "אולי תבואו בשבת לארוחת בוקר"? נתקלת במבט תמוה של - ”גם אנחנו אוהבים אותך, אחות, ורוצים לאכול איתך חביתה, סלט וזיתים, אבל בדיוק בשביל מקרים כאלו המציאו את בנימינה, זיכרון ,כפר סבא ורעננה, לא?" עם זאת, עדיין רבים נשארו וחיים בעיר עד היום. ובכלל אני מזהה מגמה של חזרה לעיר. אני פוגשת אותם בבתי הקפה, אחרי מסע הנדודים שלהם, שפופים מעט, נשבעים שלעולם לא ירחיקו עוד. הם את השיעור שלהם קבלו. ומדהים שגם היום ניתן לזהות מרחוק את "הבמקור" כשעל פניו אותה הבעה מוכרת של "אומרים שנהיה פה שמח בזמן שישנתי, בזמן שחלמתי, בזמן שהדחקתי”.

(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונות להגדלה)
ואם לחזור למשפחתי, בשנה האחרונה אני מבחינה בסימני שבירה וגעגוע לעיר, ואם תעברו פעם באחד מימי שבת, בשדרות בן גוריון, בקפה שבו אני יושבת בתמונה עם בתי, יש סיכוי רב שתוכלו למצא אותי עם אחד מאחי המתמוגג כולו מאושר  ומודה לי על כך. דרך אגב קפה זה או בשמו "קפסיטו " (כן, נקרא לו בשמו..) יושב על חורבותיו של מוסד תל אביבי ידוע בשם "הקיוסק של שאפאט" שבו היינו קונים מדבקות של וולט דיסני, ארטיק שני מקלות ומסתכלים בערגה על הגזוז האדום והכתום שנמזגו לכוסות זכוכית גדולות.
אבל בעצם, אין באמת סיכוי שתכנסו לתל אביב. אתם יודעים מה? החניה עלי. סתם. נראה לכם? אפרופו חניה, יש לי מן תחביב מוזר שכזה להחנות את האוטו בלילה בכל מיני מקומות נואשים (כמו על אחד העצים) ולא לזכור בבוקר איפה שמתי אותו. אז אם אתם מבחינים בבחורה שמדברת אל עצמה ברחוב, זו אני. "רגע פה?.. לא. אולי פה? לא.רגע...אז אולי שם?... טוב ,נו, אני כבר אקח כבר מונית"
כך יש להצטלם
שורה שניה מימין : נאוה (זכרון יעקב) אילן (כפר סבא) אירית (רעננה)
אורן (בנימינה) ושולי (סביוני אלחריזי)
מוגש בגעגוע להורי האהובים שנפרדו ממני, שניהם, בגיל כה צעיר.
שניהם נולדו וחיו בתל אביב למעלה מ- 60 שנה. יחד רקדו בכיכר עם הכרזת המדינה. אבי גדל ברחוב נחום, אמי נולדה בנווה צדק והיא דור שישי בארץ, מה שהופך אותי לשביעי ואת בתי לשמיני...עד מאה ועשרים. שולי.

 אי שם עמוק בתוך תוכנו...