יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

הדיסנילנד של האוכל


מודעה מתוך קמפיין שהגיתי בזמנו לענבי טלי (מאייר עמוס אלנבוגן)

יוג', יוג' מיסטייק או בתרגום גוגלי - ענקית, ענקית שגיאה, זו הייתה ללכת לשרונה מרקט בחופשת סוכות. עם כל עם ישראלונה. או בכלל ללכת לשרונה מרקט אם תשאלו אותי (בכל יום אחר של חול). זו הייתה הליכתי השלישית השגויה, כשבכל פעם אני יוצאת משם נסערת אחרי שבקושי חלצתי עצמי עם אותה תחושת מועקה של – למה עשיתי זאת שוב. לפחות הפעם הצלחתי לגבש דעה סופית ומוצקה על המקום - לא הולכת אליו יותר. לפחות עד לפעם הבאה. מקום די נורא מהרבה בחינות. סינתטי, חשוך, צפוף לחוץ ומלחיץ, לא טבעי, לא נושם, כאילו תוכנן מראש במטרה ברורה ומתנשאת, לגרום לך האזרח הקטן, הסקרן והשמנמן, להרגיש שאתה בדיסנילנד או הלונה פארק של הגסטרונומיה. להסתובב רעב ובלתי מסופק לעד, בין הדוכנים העמוסים מבחר לא נשלט, בידיעה מראש, שלעולם אבל לעולם, לא תוכל להשביע את כל יצריך - היצרים הללו של הרעב, הסקרנות ושל הרצון לאכול את כל העולם או לפחות לטעום ממנו בדוכן הטעימות שלו.
חסרה הייתה לי רק המוסיקה של הלונה פארק, של המתקנים המסתובבים. כי מתקנים כבר יש ותורים כבר יש, והראש כבר מתחיל להסתובב מרגע הכניסה, ויש נקניקיות בכל הטעמים והניחוחות. ולצידן כמו שצריך – בירה בווארית טובה, להרים איתה איזו כוס גברית וגרמנית, לחיי החיים הטובים!
ויסלחו לי יחצ"ני המסעדות, מהנדסי היין, מגבני הפרומאז'ים, כובשי הזיתים, מחמיצי החמוצים והפנים, מהנדסי השווארמות ומדעני הנקניקים. אבל אני מרגישה שם כמו בכלוב שמעליו עומדים וצופים בנו משועשעים עם חכה ופיתיון כל השפים הידועים, טבחי הקונספטים, מבשלי ומטגני הריאליטי, נהנים לראות אותנו קופצים כדי לנגוס בחיים הטובים. ובואו נעשה להם את זה יותר קל - נארוז להם את החיים הללו בלחמנייה או תחת המילה "קונספט" המככבת שם תחת כל דוכן רענן.
לשם כיוונו המשוררים לא? מבחינתם ההצלחה כבר נכתבה על אחת המפיות או המגבונים. הר הבית בידינו. כבוש במרינדה.
לאן הגענו חברים מבחינת השפע, הא?? מי אמר מיתון ולא קיבל, אני רוצה לדעת! מיתון איפה? באיזה דוכן או מעדנייה? האם במרק הראמן של אהרוני? איפה בדיוק חשתם לאחרונה בטעמו הלא טעים והמריר של המיתון? בין עשרות מחבתות על הפלאנצ'ה שלי? לאן הגענו עם המבחר האינסופי והמחיר המאד לא אורגני, הדנים אותנו לחיות לעד בתחושת החמצה מתמדת - או מהחמוצים שהחמצנו, או מלחם המחמצת, או חמיצת הסלק בכוסות הפלסטיק.
יודעים מה ? שיהיה להם בתאבון.

וואו רגע, כשחושבת על זה, יש מצב שרני רהב קשור בצורה זו אחרת גם אל העסק הזה, ואז הפוסט יגיע אליו ואז אכלתי אותה  - דאבל מיניניג – חחח - והוא ינזוף גם בי ויאמר גם לי - שולי רעה, רעה, רעה! ובטח גם יוסיף במקרה שלי שמנה, שמנה, שמנה. כי אז אני ממש איעלב!
שיט, ואולי בכל זאת הייתי צריכה לטעום שם את גבינת הברי עם פטריות הכמהין. ככה קצת על קצה המזלג. מה יכול להיות, לא זה מה שיהרוג אותי.


 ללכת או לא ללכת? זו השאלה







יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

אנחנו דור המדבר



אז אל תבכי ילדה, שלא חשבו בכלל, על רגעי הילדות, הציפיות, כל השנים.
ובכי על שני הורים, אוהבים וטובים.

"תביאי לי מהחדר סיגריות, גפרורים ומאפרה" הייתה נשמעת קריאת הפקודה הקבועה מכיוון הסלון. קריאה שהייתה גורמת לי באחת, לעזוב כל פעולה אחרת שלי באותו הרגע ולהתייצב כחיילת ממושמעת, לצד כורסתו של אבי בסלון, שזה עתה שב עייף מהעבודה. חולם כולו רק לצלול אל מול הטלוויזיה וחבריו המנחמים – סטיב מקגארט, קוג'אק וקולומבו (סטיב אוסטין, רק להבהיר - היה שלי פרטי) קדמה לטקס -  נשיקה חטופה על הלחי המעט קוצנית ב"הול" עם כניסתו הביתה.
זו הייתה דוגמא קלה לתיאור אופי התקשורת וההתנהלות, ואולי אף עומק הקשר עם אבי, בהיותי נערה מתבגרת. יראה היא לא מילה גסה. כילדה הייתי אחוזת יראה, או אפילו איימה, או אם למתן ההגדרה בראי היום – כבוד!  מכל מבט, בקשה, אמירה, של אבי ואימי שניהם. לעיתים היה מספיק רמז של מבט או קצה מילה, כדי שאדע מה עלי לעשות או לא לעשות. כמובן ברגע זה ובלי להתווכח ורצוי בחיוך. בלי קשר לאהבתם ומסירותם העמוקה אלינו הילדים.
אין ספק שזהו המצב אחד לאחד, כדי לתאר גם את יחסי העובד מעביד - סליחה - האם ובתה המתבגרת גם היום.
אם: בוקר טוב ילדה אהובה של אמא, ישנת טוב? האם - 14 שעות שינה הלילה הטיבו עם מצב רוחך ומראה שיערך הבוקר? אם תוכלי היום, אבל ממש לא דחוף, להוציא את הכלים מהמדיח ולקפל את הכביסה? לא, זה בסדר, קחי את הזמן שלך, את יכולה גם בעוד שעה, שבוע, או לקראת הגיוס שלך, כמה זמן זה בסך הכול עוד, חמש שנים? אחרי שתעשי זאת, נשב יחדיו על האינטרנט, ונזמין את התיק החדש, הנוסף והנכסף שאת כה רוצה לביה"ס. בקשתך הכול כך הגיונית וצודקת, לתיק מספר חמש, מדירה שינה מעיניי מזה לילות. אני חייבת לוודא שיש להם את הצבע ההוא במלאי.

כן חברים. אנחנו דור המדבר.
אנחנו דור ששרת בצייתנות עיוורת את הוריו ומשרת בצייתנות עיוורת את ילדיו. 
ובאמצע נשארנו נטושים, בלי שמישהו יראה אותנו. אך עם זאת מפוכחים ומשלימים בהבנה וחיוך עם מר או מתק גורלנו. מדברת כמובן בשמי. ברור שכל משפחה שונה בצורת החיים החינוך ומדיניות הפנים משלה. אך לא אחטא לאמת, אם אומר שהילדים שלנו היום, הם מרכז חיינו ועולמנו כפי שלא היינו אנחנו מעולם אצל הורינו, או בעברית - מי ראה אותנו אז בכלל כילדים בתקופתנו או את צרכינו כמעט? מה יותר טוב או רע, או מה נכון יותר? עוד לא ברור והוכח מדעית אבל אלה הן העובדות. זוהי המציאות. ואולי לא צריך להשוות ואולי זו ההתפתחות טבעית של הטבע האנושי. כי עם כל הציניות שלי ואורך הרוח שלי כלפיה כביכול, בתי ואני יודעות שתינו היטב, שבמחי הרמת קול אחת שלי היא תעבור לדום ותמלא במהירות כל שאבקש. אבל מעולם לא הייתי במקומות האלה. מעולם מרגע שנולדה, לא הרגשתי נוח לנצל את יתרונותיי הטבעיים והקלים כל כך לשימוש- כמו הגדרה וסמכות, גיל, גובה וקול יותר רם. כמה קל לתקתק את ילדך, תמיד חשבתי לעצמי. לא חוכמה. 
כי אם אני חושבת לעצמי עד הסוף, אז אני לחלוטין לא מקנאה בדור הצעיר הזה, שגדל אצלי בבית. עם כל העתיד המטורף שמחכה לה שם בחוץ והעולם שהופך מבהיל יותר ויותר. כבר עכשיו לא הייתי רוצה להיות חברה באף קבוצה שלה בווטסאפ. אני יודעת שההתמודדויות שידרשו ממנה בבגרותה תהיינה הרבה יותר קשות משלנו. חשוב לי מאד לצייד אותה היום, בתחושה שכבדו אותה בבית, את רצונותיה ואישיותה הייחודית, שהכילו, מכילים ואוהבים אותה תמיד ללא תנאי, גם אם תמרה את פינו ותמתח עד אין קץ את הגבולות. גם אם לא תהיה ילדה טובה במרכאות ובשפתנו האיומה.

כי מתישהו החיים האמיתיים שלה יתחילו. אני פשוט רוצה לתת לה עוד כמה דקות.





 "לא, די מאיה! כבר יש לך קלמר מקסים משנה שעברה, מה לא בסדר בו?"

יום שני, 13 ביולי 2015

היו נכונים תמיד - המחנ"ק הראשון למבוגרים יוצא לדרך!



לא תאמינו, עליתי על סטארט-אפ היסטרי למבוגרים! - אני בשלב הסיד עכשיו, אבל ממש בשלב הסיד מתכוונת - סיד לבן כזה, בדליים, שצובעים איתו שבילים, מזכיר פה משהו למישהו? והיכן היכן? במחנה הקיץ הראשון למבוגרים! או ליתר דיוק צופי ולשוני - ה"מחנ"צ" או "המחנ"ק" שחרט כבר על דגלו, חולצתו וגוזייתו – את סיסמתו לעד - המחנ"ק -  הקורס שיוציא אותך מהמחנק!
ובכן, חברים והורים חיוורים לנשק, עברתי כאם חרדתית בישראל, חוויה משחררת לחיים עם מוסר השכל בצידה. שלחתי את בתי ה-13 הנורמלית לחלוטין לגילה, למחנה הקיץ הראשון בחייה, ביער הזורע - אם מתעקשים על נ.צ מדויק. ואכן היה משהו מאד סימבולי ומוצדק בשם יער הזורע. המקום בו נזרעו שם השנה מבחינתי, הרבה זרעים טובים וחינוכיים, לחיים ולעתיד טוב יותר, אותו אנו צופים! "צופים" שמתם לב? - צופים אל העתיד וכו' ! ברור לכם שיהיו פה הרבה משחקי מילים כי אין ברירה, אז תכנסו לקצב ואל תישארו מאחור, כי להזכירכם האחרונים תמיד בסוף! ואם אפשר בדרך או על הדרך לצמצם רווחים ופערים, גם חברתיים אם אפשר. אוייש תראו איך הכול מתחבר להכול, לא להאמין. אופס סליחה אני מתחילה לסטות מהמסלול. כבר מחזירה אותי לתלם ולנושא לשמו התכנסנו. אבל אם אפשר באמת לדקה לכבות טלפונים, ולנתק כל מגע מכל מסך מגע, כשאני האמא, או ליתר דיוק המדריכה, מדברת אליכם עכשיו. וגם הפייסבוק יכול לחכות. וכן, אני קולטת גם רטט.
קצת רקע היסטורי לפני תחילת הפעולה..אמי גדלה אף היא בתל אביב והייתה בשבט קהילה (והיא עולה לה לה לה) אותו שבט אליו הולכת היום בתי ורעיון המסורת מרגש אותי מאוד. ושתי אחיותיי היו צופות נאמנות של שבט דיזנגוף הוותיק, כשאחת מהן אף הייתה רשג"דית! ואני עצמי חייבת להתוודות ולהתהדר קלות, שלא בדיוק הייתי בצופים, אלא בתנועת צופי ים! שלמי שמכיר את שתי התנועות מקרוב, יודע על ההבדל הגדול שלא לומר, תהומי, ביניהן, בין הצופים הרגילים לצופי ים. שנייה, כבר פותחת קבוצה בפייסבוק לשם כך מתנשאת שכמוני. במשך ארבע שנים ביליתי כל שלישי שישי ושבת בחתירה, הפלגה והקאה. אבל באמת בכיף גדול. הווי תרבות וכיף, שעצבו את חיי ובעיקר תרמו לבלונד שערי צרוב השמש. הפלגות על סוגי סירות שונים, כולל גלישה על גלשן רוח, שפתחה אצלי שרירים ברגליים כגבר לכל דבר. כשכל קיץ וחופש אפשרי העברנו בקורסים ימיים תובעניים, בבית הספר לקציני ים בעכו או בחופי ים שונים, לרבות קורס מדריכי סירות מפ"סים עם לימודי פיסיקה ומבחני תיאוריה להוצאת רישיון יאכטה. למדתי על גופי לחיים מהו מפנה, מהפך או מה זה סתם אומר להתהפך על עצמי. ונראה לי שעד היום אני קצת מתנדנדת מאז הירידה הסופית אל החוף.  



מזה חודשים הייתה תלויה בביתנו כתובת אש על הקיר – מחנה הקיץ של הצופים, כן או לא? האם ילדתי הזכה והברה תצא אליו ואם כן, אחרי כמה ימים תשוב ואיך תשוב? ואיך תתפקד כל אותה עת אמה החיוורת כסיד. האם תיאלץ להתחפש בלית ברירה לעץ אקליפטוס באזור (או קזוארינה?) או סתם תצטרף רשמית לחברת האבטחה, ענודה חולצת בורדו ומצחייה מזיעה.
הילדה בחרה בביטחון רב לצאת וקבלתי אחרי כשבוע חזרה לחיקי בת נרגשת, קורנת מאושרת, שנהנתה, מכל רגע, עמוסת סיפורים, חוויות ובקשות לשינוי צביון חיינו בהמשך כמו - לחיות חיים יותר פשוטים, כמה כיף לישון בטבע ולאכול אוכל פשוט ו"הכי כיף היה להתקלח כל הבנות בחוץ בלילה", צווחות וצוחקות ביחד. וממה להפתעתי הגמורה נהנתה ילדתי יותר מכל ובקשה לדחות את החיבור אליהם - הניתוק מהנייד, הטלוויזיה והמחשב לכמה ימים! ומבחינתי זה היה ההישג הכי גדול של המחנה. עד כדי כך שבקשה שלא לחזור הביתה ישירות, כי ידעה את הסכנה המידית הטמונה לה.
ומה שלמדתי הוא שאנחנו ההורים משליכים אוטומטית הרבה מטראומות הילדות שלנו על ילדנו. שחררו אותם לדרכם המקורית, ותנו להם להלך לגורלם, סמכו על האינטואיציה שלהם. הדור הזה בואו נודה, מפותח כמה דורות מעלינו. תפקידנו כהורים, כמו שאמר ידיד חכם שלי, הוא לתת לילדנו שורשים וכנפיים. ואם אפשר גם לצייד אותם במזרן יוגה מתחת לשק שינה, כי בכל זאת יש לנו קצת יותר ניסיון חיים עם אבנים קטנות ועכבישים מתים. והוקל לי לשמוע שכבר לא צובעים במשחת שיניים זברה. מזה הכי חששתי. מודה עכשיו.
ולא, אני לא צוחקת כשאומרת שגם אנחנו המבוגרים חייבים כמה ימים ואפילו שבועות של ניתוק, שקט, חופש ושחרור מכל רעשי וגירויי החיים, קצת שקט אמיתי בטבע וחזרה לפשטות. ובעיקר שחרור מטרור ועבדות הנייד והסמסים שאותי אישית מוציאים מדעתי. 
אז הירשמו עכשיו לקורס המחנ"ק למבוגרים, הנחות לוועדי הורים. 
ואל תשכחו את אחת הדיברות המפורסמות של הצופים מתוך עדות אחיותי:  "הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק!" אז לא לשכוח גם להצטחק מדי פעם ולשחרר קצת את העניבה!

והיו נכונים תמיד! לחיי הרוח הנושבת בנו ונאמר שלום!






יום ראשון, 5 ביולי 2015

קיצור תולדות האנושיות



(מצטערים, לא הייתה ריבה היום)

כאמור מזה מספר שנים, אני מנהלת חיים כפולים - לצד היותי אם ואחות, לילדתי האהובה, ולמשפחתי המקיפה וכן חברה לחברות הכי טובות, שנבחרו עם השנים בפינצטה, ועמדו ובצדק בכל הדרישות המדעיות. אני נוטה להתעסק בזוטות, כמו טיפול במחלת הסרטן, או "במלחמה" כפי שאושרת קוטלר הייתה מיטיבה למתג זאת ממני, כדי להביא עוד קצת רייטינג ולפזר אבקת חלומות ותקוות באפילה, לעוד אלפים על תרופות חדשניות, שאמנם פרצו דרך וכל כותרת אפשרית בעיתון, אבל לצערנו, הן לא ממש מתאימות לסוג סרטן שיש לך, אלא אם לא בעיה מצדך לשנותו ולהתאימו במיוחד, לכבוד התרופה היקרה והחדשות החמות. ותודה על שיתוף הפעולה מצדך. ואם עוד מישהו אגב, עם כל רצונו הטוב, ישלח לי לינק או יצטט כתבה מהסוג הרווח לאחרונה, תחת כל ערוץ עשר רענן, אני מודיעה פה קבל דם ומיטה, שאקח את אותו לב טוב, לבילוי בבר האקטיבי של המחלקה האונקולוגית איכילוב, לאיזה קוקטייל טוב או שניים. בעירוי או כדורים לבחירתו.
חיי נעים בין ניהול חיי חברים כיפים והדוניסטים, עד כמה שחשבון הבנק לא מאפשר זאת, עם מבחר חברותיי לנשק, המקיפות אותי בארוחות גורמה ויין מענגות ומחממות לב, או מתייצבות בדקות עם מכוניתן מתחת לביתי לכל אזעקת קפה, או חנות עיצוב חדשה שנפתחה, ורק על כך מגיע להן "פוסט משלהן". וכמובן אינסוף רגעי אושר עם משפחתי המקיפה ותומכת בי עשרים וארבע על שבע ומקללת אותי על שאין חנייה. חברים לא באתם ליהנות אני מזכירה להם מתנשאת שכמוני, בשעה שש בערב. בתל אביב. וכמו שאני קולטת, אין להם למעשה בעיה עם הסרטן, הדבר היחיד שמצליח לצער אותם או להזיל דמעה מעיניהם הוא בעיקר נושא החניה או הקנס שקבלו.
אני נהנית ועושה כל מאמץ להמשיך ולנהל משק וחיי בית ומשפחה שמחים ונורמטיביים, הכוללים ארוחות משפחתיות, היות ומאד אוהבת לבשל, ועוד שנייה אגיע למצב של גידול כוסברה אנינה ואורגנית על אדן חלוני. וכן כוללים גם צווחות סטנדרטיות על הילדה, למען תנתק מיד מגע עם כל מסך מגע שבסביבתה, ותייצר מגע כלשהו עם אמא מולידתה, שחזרה זה עתה מהסופר עם שקית ניילון על כל אצבע.
ובין לבין, אני קופצת לבילוי של בוקר בבית מרקחת, שם כבר מכירים אותי ומחייכים לעברי בסגנון של - בואו נראה מה היא תבקש היום? - כי ללא ספק טעמתי כבר מכל הלקסיקון של התרופות. לכן הגעתי למצב שאני פשוט עושה על המקום את המשחק "אלף בית סטופ" ומבקשת מהרוקח שיעצור אותי - סטופ- ג'! יש לכם תרופה בשם 'גלוג'ה? לא? טוב בטח פעם תהיה.

לעיתים אני מעבירה חצי בוקר במחלקה האונקולוגית באיכילוב, או מעבירה לילה ארוך במיון. ואז אני פוגשת ביקום המקביל. יקום שלם המתקיים במקביל לחיינו, כמו סרט מדע בדיוני מתחת לפני האדמה. ואנחנו לא זוכרים, מודעים או למזלנו מדחיקים. אומה שלמה, שחלקה מוכר לכם בפנים, מהמשרד או משלום שלום במעלית. החיה חיים מלאים צפופים ולחוצים, מסתובבת בפיג'מות וצועקת "אחות אחות"! אנשים מכל קצוות האנושות, הגילאים, המקצועות, העדות, המראות, המדינות, התרבויות, הקללות והתלונות.
כי קורה משהו לאנשים כשהם לא מרגישים טוב, כשהם מגיעים למקומות האלה, ופוגשים במפתיע באנושיות של עצמם, בשבריריות החיים, בהיותנו כולנו בשר ודם, זמניים כל כך, ולא מרכז העולם מסתבר. ברגעים בהם לא יעזור לך מאזן הכספים החיובי של החברה, אם יש לך בעיה במאזן המלחים האישי. מוסרים מהשריון שלהם ומולבשים פיג'מה תכלת עם גב פתוח. משהו בהם נסדק, אבל לעתים גם משהו אחר פורץ והוא לא תמיד סימפטי. הוא יכול להיות בהמי ומכוער מאד. ופה נבחנת גדולתו או קטנותו של אדם. כי גברת אחות, אני המנכ"ל, לחצתי על הזמזם עכשיו, וזה אומר שאת תתייצבי מיד, לא משנה אם גם לך מותר לאכול סנדוויץ' עם גימל צהובה אחת ל -12 שעות. והם מרגישים גם את התלות. ברופאים לכל סוגיהם, המלאכים, סגני אלוהים ומצילי החיים כפי שאני קוראת להם, ומתכוונת לכל מילה. ומודה לאל שיש הרבה אנשים שעדיין לומדים מקצועות אמיתיים, מקצועות שעושים טוב, לאנשים או יוצרים יש מאין ותורמים תרומה ממשית בכל תחומי החיים. ולא כולם מעלים גירה בבית האח הגדול, או מסתובבים מיוסרים עם ארשת חשיבות עצמית, מצילומי פפרצי, אחרי שהצליחו לשרוד -  את הריאליטי בו השתתפו או את האספרסו האחרון שלהם בבית הקפה. וזו הזדמנות לשים לרגע את הפוקוס על הרופאים לסוגיהם ולהגיד להם תודה. לכל אותם חלוקים לבנים וירוקים, המסתובבים כמו עכברים, שם למטה, ביקום המקביל, גם אם לעתים כבר כהים וחסרי סבלנות. אי אפשר להאשים אותם. יום לא הייתי שורדת במקצוע שלהם. תודה על שאתם מקריבים חלק מחייכם ובחרתם להציל ולתרום לאנושות ולאנושיות. כן, כך בקיצור. שתהיו לנו בריאים. שנהיה כולנו בריאים. וקצת צניעות לא תזיק לאף אחד מאיתנו. חיוך מפוייס ומוקיר תודה על הבוקר על הרגע, שאומר וואו, אני נושם עצמונית, ואני בלי כדורים, ועיקר הדילמה שלי הבוקר היא מה לשים לילדה בכריך היום, האם שוב ממרח שוקולד סתמי? שרק לא תחזור לי עם פרצוף חמוץ. דווקא זה מכל הדברים יכול להרוג אותי.

ואגב מזל לפחות שהפיג'מה באיכילוב היא תכלת, אומרים שהיא מתאימה לי לעיניים. מזל גדול תאמינו לי. מזל גדול. וכפי שנהוג לברך היום, אנשים קצת יותר רוחניים ממני - שיהיה לכם אור אהבה - ואני אוסיף את הפרקטיות שלי בכל זאת מניסיון - אור ואהבה - לחם וחלבה! 

שלכם לנצח נצחים, שולי. ומוזמנים לסיום לצלול לקסמו של הטבע המרגיע, בווידאו שיצר חברי האהוב והמוכשר דני בירו בצילום, צלילה, גלישה רכיבה, בישול, בעצם בכל דבר שהוא נוגע בו. 

https://www.youtube.com/watch?v=TYyy1Chv_bs

.. .

יום שלישי, 19 במאי 2015

איך זה שכוכב אחד עדיין מעז


צילום דני דותן

או על ברית העולם שהופרה

הייתה לי ברית עולם עם מתי כספי. ברית של שנים. מגיל צעיר גדלתי על שיריו והם היוו חלק מפס הקול של חיי, כמו אצל רבים אחרים. זו הייתה ילדותי הראשונה, כנערה נוגה, מכונסת ומורדת בחדרה, על מיטת הנוער, לבד או עם חברים ואהבות ראשונות, אהבות אמת, אהבות לנצח  עד אין קץ בהחלט - שנינו גוף אחד - שאתו ביחד נזדקן, כן כן, בדיוק כמו המילים האלה בשירים.
הייתה אפילו תקופה בילדותי, שנות השבעים הקסומות, שמתי גר בשכונה שלי, פינת אריק איינשטיין, שגר גם הוא בסמוך. רחובות שלמה המלך פינת שד' בן גוריון. ויש לי זיכרון מעורפל שלו צועד ברחוב במכנסי הפנטלון הרחבים והסנדלים דאז. 
דרכו של מתי התוודעתי לראשונה לסוג ההומור החביב עלי – הומור שנון ושקט מבעד לשפתיו החתומות ופני הפוקר פייס שלו. חיוך ומילה אחת שלו יכלו להמיס אותי או לגרום לי לשאוג מצחוק שעות אחרי ההופעה. בהמשך היו אלו מונטי פייטון.

ואז הוא הפר את הברית.

הוא הפך אנושי. אדם מן היישוב, עם סיפור משפחתי סוער, מלווה רבנות, בתי משפט עורכי דין, חובות כספיים, ועם ומעשים ואמירות שלא יכולתי להבין או לקבל. כמו לנטוש את ילדיך ולא לראותם משך ארבע שנים. או להצהיר פומבית על התנכרותו ושנאתו לאמם. איך זה שכוכב אחד מעז? איך הוא מעז? למען השם? האיש הזה מהשירים האלה.
ואז הוא נעלם לו לחו"ל, הלך מאיתנו, בלי לומר מילה בלי להזהיר, והסתגר לו כמו נוח בתיבה, עם האריה והממוטה, הגמל והשיבוטה ואפילו כן, גם ההיפופטם. והארץ שקטה מאד. בשלב מסוים, פתח לרגע את הצוהר וחזר לארץ, אבל מבחינתי האור שלו עם הניצוץ ההוא, כבה. 
לאחרונה צפיתי בסרט- "וידוי", סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן, שנעשה עליו, בו הסכים, להפתעת כולם לשתף פעולה, כמובן בעירבון מוגבל כיאה למתי. בכל זאת, יש גבול, לא ציפיתי לשמוע צחוק מתגלגל שלו על המסך, או לראות את שיניו. במחשבות על המניע, נראה כי ביקש לראשונה להסביר לקהל מעריציו מה באמת קרה שם, ובצורה מסוימת לקבל מחילה והבנה למעשיו. הסרט הפתיע עם עובדות שלא ידענו, כמו העובדה שהיה נשוי לאישה בשם גליה לפני דורין או היותו חולה בפוליו כילד ושנאתו המוצהרת לאביו. אצל מתי הכל טוטאלי. כמו הנביאים הקנאים לשם.
ואז הוא נשאל את השאלה שאולי בשבילה מבחינתי נוצר הסרט. כי את כישרונו או גאונותו המוסיקלית אין צורך להזכיר או להסביר- ידענו לבד ומתמיד. רצינו שיסביר לנו איך העז. אתם יודעים. והוא אכן נשאל. והוא אכן ענה. הוא ענה - בכנות מצמיתה ובניתוח "מתימטי" משחק מילים שכזה – שילדים אלה לא נולדו מאהבה, ולכן אהבתו אליהם היא ביולוגית בעיקר ופחותה בהרבה מאהבתו לשני בנותיו מאשתו השלישית - והאהובה כמובן. תשובה שאותי כמו רבים, השאירה המומה. עם חוסר היכולת להבין או לקבל - לא רק את עצם ההרגשה שלו עצמה אלא גם את הצהרתו הפומבית עליה. במחשבה על נפש ילדיו. ואת זה אני לא שוכחת ועל זה אני לא סולחת, ועל זה אני לא אסלח לך לעולם.. מתוך שיר של נורית גלרון, מתי, אם לא שמת לב.

ביום מסה
מילים: משה טבנקין
לחן: מתי כספי

בבגוד באדם דרכו -
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל -
אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער - אטום
שחללו - בלוי
שעיגולו - חתום
שעפרו - קלוי
שאין בו אבן על אבן
שאין בו ענף לקושש
שאין בו פחמי כיריים
אין בו לחם
אין אש
אין מים

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.




יום שלישי, 21 באפריל 2015

מדינה על האש




אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. ומי שחלם לו שימשיך לחלום. כי ההרים עוד בוערים באש קרבות ועדיין אי אפשר לגדול בשקט. ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף. ארץ אשר עצביה נחושת, אבל כיפותיה ברזל. עם צוק איתן והרבה נסיכים קטנים מפלוגה שש ואלונים בסלע. כי אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הגדולים לא ירחם עוד. ישאירם לבדם. ורק החול יזכור. כי קצר פה כל כך האביב. מזל שמדי פעם עוד מנשבת לה בין ערביים רוח ים. אבל אין לי ארץ אחרת. ומי אוהב אותך יותר ממני? כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, ותבורכי ארצי, ומה אברך לך עוד? ארץ שנאהב, את לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה. כל שנבקש ממך אדון עולם - לו יהי. את הגשם תן לנו בעתו ובאביב פזר לנו פרחים, שלווה, בריאות לנו ולאהובים. יותר מזה אנחנו לא צריכים. צריך רק לחייך, אפשר לכעוס, אך בזהירות לא להרוס. אפשר עדיין לרקום חלום נפלא ביום בהיר, כי אי שם בתוך הלב - עיר שלום, עיר שלום. ואל תגידו כן ואל תגידו לא, הביאו את היום. כי לאהבה אין מדינה. אין מדינה לאהבה. וכולנו רקמה אנושית אחת חיה. ומה יהיה בסופנו? אולי עד סוף הקיץ אדע את התשובות.



יום שבת, 18 באפריל 2015

עבודת שורשים - מה לכם ההורים העבודה הזו, לכם ולא לה?


(תגים אישיים מאירוח כל בני המשפחה בחג, כלומר בני הדור הזה...) 

שנאמר, בכל דור ודור, בכיתה ז', חייב כל ילד והוריו לקבל לידיו ולעמול, ימים ולילות על עבודת השורשים המפורסמת. זאת למורת רוחו, רצונו ועצביהם הרעועים של הוריו. עם זאת, כאמא יהודיה גאה, דור אחד עשר בישראל (!) מצד הסבתא, אני שמחה לבשר, שסוף סוף, בדקה התשעים כצפוי של חופשת הפסח, סיימה בתי בגאווה את העבודה, על צידה המרשים ביותר, וכבר זכתה לציוני שבח אצל המחנך. ואמא שלה, נכדה לזאב ומרים שעלו מפולין, קנתה את חירותה מחדש ויכולה כעת לשוב לשגרה חייה, הכוללת ריצה דחופה לספר, לעבודת השורשים הקבועה בשערה. מעניין איזה ציון הוא יקבל הפעם.

מודה שלקחתי את העבודה הזו קשה. מרגע קבלת המשימה נחתה על כתפיי, הלא צרות, תחושת מועקה, כאילו אני ולא היא צריכה לעשות את העבודה. למרות כל הידיעה וההבנה שזו עבודה שלה ואחריות שלה. כנראה שאפשר לצאת מבית הספר, אבל אי אפשר להוציא את בית הספר ממך. וזיכרון או מועקת העבודות והמבחנים עדיין רודפים אותי.

כך יצא שאחת ליומיים נדנדה האם לבתה - נו מה עם העבודה? וככל שזו נדנדה יותר, כך עינתה אותה זו בתה, יותר יותר, ולא ענתה. יום אחד, אף הגדילה הבת לא לעשות, וישבה על הספה יום שלם ומרחה לק להנאתה. הורידה ומרחה בכל פעם צבע אחר, לנוכח פליאתה הגמורה של אמה פעורת הפה, שהחלה בטיפוס על הקיר הסמוך שלידה. ישבה לה הילדה, רגועה להפליא, כששום סימן של לחץ לא ניכר בה. מוסיפה ומורחת לק באדישות. רק בשבוע האחרון של החופשה, התלבשה הילדה על העבודה בשיא המרץ, וסיימה אותה לקול תרועתה ואנחת רווחתה של אמה.

ואז לפתע בתום העבודה, הפציעה בי אמא שלה, דור אחד עשר בישראל – ההארה הגדולה! תובנה אמתית וחזקה מכול – מאיה, מריחת הלק הזו שלך היא, היא, העדות האמתית לשורשים שלך! לא שרטוטי עצים מסועפים עם שמות אנשים, ודיאגרמות של ארצות מוצא, לא תאריכי עליה לארץ, לא מסלולים גיאוגרפיים, כפי שדרש סעיף 4 בעבודה, ולא סיפורי סבתא.

סבתא סימה, מצד אמא שלך, אהבה מאוד למרוח לק, אדום כמובן, והקפידה על טקס קבוע ובלתי נשכח משך כל השנים, בכל יום שישי אחה"צ. וכך גם סבתא רוזי, מהצד של אבא, גם היא מומחית גדולה וידועה בתורה. בת, אלו העדויות לשורשים שלך. לא צריך לחפש רחוק. מצאנו אותם. מצאנו אותם.
 ולק באנגלית פירושו כידוע הוא  - מזל. ואת המזל שלנו. ילדה. מהשורש. גם אם לפעמים את חתיכת עבודה.




יום רביעי, 25 במרץ 2015

את חירותי, את מכוניתי!




תגידו לי מזל טוב, בתהליכי קניית אוטו חדש! אחרי שנתיים של יותר מדי מערכות יחסים מזדמנות עם נהגי מוניות, שלא הובילו לכלום, חוץ מלבית שלי, עם נסיעות במכוניות מאווררות ומעלות מורל, בניחוחות לוונדר, קינג ג'ורג ואלנבי, ועם ויכוחים בנועם ועל מי מנוחות, על סוגיות כמו - חמישים שקל, האם כסף קטן הוא? כן או לא? נמקי ושמרי העודף. החלטתי להצביע ברגלי. לפתוח את הדלת ופשוט לנוס על נפשי, כל עוד נפשי בי ושארית מוחי הלא טחון שעוד נשארה.

בין שאר הדברים ששברוני, היה סיום הבחירות ותחושת הריק, הוואקום, והתהום שנפערה לפתע – על מה ננהל עכשיו שיחה עם נהג המונית? מזג האוויר אינו יציב אף הוא מכדי לבסס עליו שיחה שלמה וזה שיש לנו ארץ נהדרת וחרא מדינה לא חדש ומרגש את אף אחד. לא נותר לי אלא לצאת ולקנות את חירותי הנכספת מחדש, חירותי שכה התגעגעתי אליה וכה חסרה לי. בקניה המסתברת ככדאית עבורי כלכלית, כן כן, לכל הלא מאמינים ומתפלאים איך אפשר לחיות בתל אביב ולהחזיק אוטו.

האמת שחלמתי על ג'יפ, שמעולם לא היה לי. בדמיוני ראיתי עצמי נוהגת נינוחה ובטוחה באוטו גבוה ומרווח, ברחבי ונופי פקקי איילון בארבע אחה"צ, מעיפה מבט מחויך הצידה, משקיפה מעל כולם, כשברקע צועקים שירי האהובים ושערי מתבדר ברוח. או לחילופין מובילה שיירת ג'יפים בטיולי אקסטרים למשפחות, בדרך אל ואדיות, נקיקים ויערות, מעודדת כשצריך –"עוד קצת חבר'ה, לא להישבר, כבר מגיעים אל קניון אביב".

בסוף החלטתי בכל זאת להיות קצת יותר מציאותית כלכלית ומיימדית. אחרי הכול אני תבנית נוף מגורי בתל אביב. בחרתי אחרי התלבטויות, במיניאטורה בשם פיאט 500.
הבעיה היחידה עם האוטו הזה, שהוא כל כך קטן, שנשאלת השאלה איך נכנסים אליו.
כנראה שאצטרך ללבוש אותו דרך הראש. וכמובן לזכור לא להכניס אותו למייבש.

וחניה איפה בדיוק, אתם בטח שואלים, מה זאת אומרת? הוא יעלה איתי הביתה. זה כל הרעיון חברים, אם לא הבנתם מעצמכם. אחרת איזו ברירה תהיה לי ? אוטו בתל אביב, מה בדיוק חשבתי לעצמי??? אוטו בתל אביב? הצילו אימאל'ה!!!

אבל דבר אחד בטוח והכי חשוב מבחינת דלק וחסכון בדלק, זה הולך להיות האוטו הראשון שיסע על סטרואידים. אתם תראו. 

שלכם מאחורי ההגה, שולי,
או - מי נתן לי רישיון?? מה יש, תביאו קצת לקלל, זה לא מגיע כ"סטנדרט" עם האוטו?









יום שבת, 21 במרץ 2015

רוצים לקנות בטחון




פוסט על פוליטיקה. אז אם מתכוונים לתקוף גם אותי באישון לילה, אם אפשר בזהירות על הפן והמסקרה, תודה מראש.

כשהייתי קופירייטרית בזמנו באחד ממשרדי הפרסום, ולא חשוב מאיזו עדה, היו כמה שותפים. שונים מאוד באופיים. באופן טבעי כל אחד קבל עליו את תחזוקת הלקוח, מהכיוון בו התמחה. אולם לאחד מהם היה יתרון ברור על עמיתיו. הוא נתן ללקוחותיו בדיוק את מה שביקשו וחיפשו. הוא מכר להם בטחון. הוא צעק עליהם.
אתאר למה מתכוונת.
בעת המצגת, או הפרזנטציה בלעז, בעוד עמיתו למקצוע היה מזיע להסביר ללקוחותיו, מתוך כבוד אליהם, את הסיבות המקצועיות והמעמיקות להמלצתו על קמפיין זה או אחר, היה השני מגיע חמש דקות לפני הפרזנטציה, מעיף מבט מהיר על המצגת, שלא ראה מעולם ונכנס לישיבה בפנים של - אתם הלקוח הכי חשוב שיש לנו, לא ישנתי כל הלילה מחשיבות המעמד היום. ואז כשהיה מגיע שלב הבחירה, הוא היה מתחיל לצעוק או יותר נכון לנבוח, על הלקוחות. בנוסח אקדמי כמו "תקשיב לי, אתה חתיכת אידיוט אם אתה לא הולך על הכיוון הזה" וכדומה. וככל שצעק על לקוחותיו או ליתר דיוק נבח, כן ירבו ויחייכו או ירבון ויחייכון.
אחרי המצגת היה נכנס לחדר השותף, מחויך ומרוצה מעצמו - איך דחפתי להם את הכיוון ההוא שמכניס לנו יותר כסף, כי יש גם פרסום חוצות שם. הא? ואני הייתי מחווירה כל פעם מחדש - היכן היושר המקצועי או האינטגריטי בלעז. לימים הבנתי שהייתי מאד תמימה. ולא הבנתי את חוקי המשחק בעולמנו.
איש מקצוע זה מכר להם, מתוך חוכמת חיים מלומדת ומוכחת, את הדבר היחיד שהם חפשו או בקשו. הוא מכר להם בטחון. לתוכן עצמו או להצלחת הבחירה בעתיד, לא הייתה באמת משמעות או חשיבות. חשובה הייתה עצם ההחלטה. והדרך בה התקבלה.
ומה הוא עשה להם בעצם בדרך התנהלותו שעבדה כמטה קסמים? הוא הסיר מעליהם את האחריות הגדולה להחליט בעצמם, לקחת על כתפיהם את האחריות בעתיד לבחירתם. הוא שימש להם לרגע כאבא, האומר בקולו הרם והבוטח – תקשיבו לי, לכו אחרי או איתי, אפילו עיוורים לחלוטין, יהיה בסדר, אני אשמור ואגן עליכם גם בגופי, (שהיה במקרה גם גבוה וגדול) בג'ונגל שם בחוץ.
והדבר הזה – הביטחון, הוא הדבר שכולנו או רבים מאיתנו מחפשים. תהליך קבלת החלטות הוא תהליך הקשה לרבים. וכך כשמחליטים עבורי ועוד לוחצים אותי בכיף אל הקיר, להסכים, ו"לא משאירים לי אופציות" אני פתור מהתעמקות בפרטים, ממועקת קבלת ההחלטות, ומדאגה לתוצאותיה. מישהו כבר החליט בשבילי. ולגבי האמת האובייקטיבית – בואו לא נבלבל עצמנו או נעייף עם עובדות, פרטים או זוטות.
ובטחון נותן לנו תחושת מוגנות ותחושת אבהות. לא משנה באיזה גיל אנחנו. בכל רגע נשמח לשוב ולהיות קצת ילדים. להעביר למישהו אחר לרגע, את המושכות ולהישען לאחור.  
את האנלוגיה לבחירות תעשו לבד. מה יש, קחו קצת אחריות, שהכול יעשו בשבילכם???

חג אביב ופסח שמח ושיר בהתאם.. ואל תשכחו -יש לנו אביב נהדר(ת)!





יום רביעי, 11 במרץ 2015

אסור לאבד את המרצ שלהם. הסיפור על זהבה ו - 15 הבלוגריות.

 
זה הולך להיות מפגש לנשים בלבד, רמז מפורשות השולחן בחדר, שבמרכזו צלחת ירקות חתוכים. ואכן כך היה. הוזמנו 15 בלוגריות מסלונה, למפגש עם זהבה גלאון, ראש או ראשת, (כן כן) מפלגת מרצ. לפני שאתחיל, אתוודה על האתגרים האישיים, שהצבתי בפני מראש, כקופירייטרית, ואותם נסכם - הימנעות עד כמה שניתן, ממשחקי מילים עם המילה מרצ - כמו -הגעתי במרצ, אשה עם מרצ, וכד'. משימה לא פשוטה למי שזוהי מלאכתה, ועוד שבעבר, יצא לי לכתוב טקסטים למפלגה זו, עד שיוסי שריד כתב אותם תמיד יותר טוב.
אם לאפיין הבנתי בפוליטיקה, אודה שמשאירה את התרשמותי כל השנים, שטחית וסטריאוטיפית, כנראה מחמת עצלנות. מעולם לא נכנסתי לבדוק מה באמת, עשו או לא עשו, חברי הכנסת הנבחרים, ואילו הצעות חוק חשובות, הצליחו זהבה גלאון או יאיר לפיד ליזום ולהעביר כהבטחתם. אבל לכבוד האישה והמעמד, עשיתי שיעורי בית. ואכן נמלאתי כבוד והערכה.
מרצ, כמו זהבה גלאון מדברת ישירות (כן, גם בנט, אני יודעת) הנושאים הבוערים החקוקים על סדר יומה, נוגעים כרגע ברובם הגדול, לעשייה למען נשים ולתיקון עוולות עתיקות ולא נסבלות. נשאלת השאלה כמובן, האם גברים אינם סובלים אף הם מאי שיווין בתחומים שונים - סובלים אף סובלים! ומי יתן ומרצ כמפלגה חברתית, תצליח לפעול למען חברה הוגנת ושוויונית לכל אזרחיה. פמיניזם בהגדרתו, לא מפריד בין גבר לאישה ומדבר על כלל האדם. אבל הצצה לרשימת העוולות אותן פרשה בפנינו מרצ, לא מותירה ספקות באשר לסדרי העדיפויות ודחיפותן. צריך לתקן ולהוקיע מחברתנו אפליות כנגד נשים, המשפיעות על חייהן ומשפחתן בכל רגע ושעה, ושאנחנו הנשים אפילו לא מודעות אליהן! וטוב שיש את אנשי מרצ וזהבה גלאון בפרט, המציגה קבלות אישיות על עשייה לאורך שנים.
אז מה הבעיה עם המפלגה הזו היום, חשבתי לעצמי בעודי מכרסמת גזר ייצוגי נוסף. ואז הבנתי. מדובר בטרגדיה קטנה, והיא מחלת הסטריאוטיפים ממנה סובלים כולנו. אין חולק על התוכן העמוק והעשייה המעשית וחשובה של המפלגה הזו. רק שלחיצה קלה על המילה "מרצ" מעלה מיד בראשי רבים – אסוציאציות של שמאלנים, תל אביבים, יאפים, רוקדים מנותקים על רקע לימבו לבן. אולי הבעיה היא אם כך באריזה החיצונית? כלומר השם עצמו הוא הבעיה. תראו כמה בקלות,  מבלי שנרגיש, החליפה מפלגת העבודה את שמה המיתולוגי. אולי מרצ צריכה אף היא הייתה לעשות איזה פילינג קל שיחליק הכול? - מרצ הלאומית? מרצ הישראלית החדשה? החברתית? מה נשאר עוד פנוי?
ואז בסוף המפגש, בתשובה לשאלה, ענתה זהבה בחיוך שאמר הכול " אני אישית" אמרה, "מגיל נעורי, לא יכולה לחשוב על מדינה, שמדברת על חברה הוגנת ושיוויונית כשהיא שולטת בו זמנית על עם אחר". אוף זהבה, למה היית חייבת לעלות את הנושא, הכה פעוט הזה, על השולחן, פתאום עכשיו. כבר כמעט סיימתי את הפוסט בראש. את רוצה שיצביעו לך כל הימניים האלה? רוצה? למה היית צריכה להזכיר את זה, הא? "זו הבעיה" אמרתי בתוכי "שאתם רוצים לרפא את כל העולם" ולפתע הבנתי את הייאוש, ואבדתי קצת מהמרצ. מה אכפת לכם? אז עוד משחק מילים קטן.


וקצת נוסטלגיה  עם תשדיר הבחירות לו זכיתי לכתוב בזמנו את הסלוגן "ישראל מחכה לרבין" כמה נראה רחוק...

יום ראשון, 8 במרץ 2015

ומתי יוצא שבוע האחווה?



בואו ונחגוג את שבוע האחווה, שבוע האחווה..לאחרונה בגלל הבחירות, ובעצם בכלל, חיינו מופרדים קבוע לחלקים, הניצבים לרוב כיריבים אחד מול השני. בין שמאלני לבין ימני, בין חילוני לבין חרדי, בין ערבי ליהודי, בין לבי לבין שכלי. בין הרגלי אכילתי ומצפוני. ובאמצע אנחנו מופרדים לעוד תתי נושאים, כמו יום המשפחה ויום האישה המביך מכל. אולי אפשר להשחיל בין לבין, איזה שבוע אחווה קטן? כן שבוע האחווה, אתם יודעים, כמה דקות של פחות שנאה, פחות יריבות, פחות התנצחות, פחות עימות, פחות טיקבוק...כן שבוע האחווה..שבוע האחווה - בין גבר לאישה, כלה לחמותה, אמא למתבגרתה, אישה למשקלה, יד שמאל לימינה, חברת תעופה לשוקולדה, לקוחת הבנק למינוסה, בין טבעוניה לטוחן המבורגריה, בין המכונית לנהגה, בין מפלגת השלטון לבין עמה. טוב, כמה מילים הייתי צריכה להגיד רק בשביל להשמיע לכם את השיר הקסום הזה.

יום שבת, 31 בינואר 2015

היא לא בחרה את שמה



שולי גלנץ - הראשונה

אבל אותה בחירה הלכה עמה לאורך כל הדרך. השם שלנו. עניין שולי עבור חלק מאיתנו ואילו עבור חלק אחר, עסק לא סגור, צל ותסכול שמלווים אותם כל חייהם, מאז ילדותם. כשהם מסתובבים בעולם עם סימן השאלה על הפנים, למה? למה, אמא ואבא?
שמי שולי ואני נמנית עם קבוצה ב'. מעולם לא סבלתי את השם שלי. ואם לדייק, יותר נכון סבלתי ממנו. לא עבר יום בחיי שבו לא שאלתי את הורי ואחיותיי בתוכי, איך עשיתם לי את זה? למה דווקא השם הזה. חסרים היו שמות יפים באותה תקופה?
"כבר בחרנו לך שמות אחרים" ניסתה אחותי הבכורה אירית, להגן על חייה, ללא הצלחה, אבל אז אבא נכנס לחדר עם בקשה מרגשת, שלא ניתן היה לסרב לה - לקרוא לך על שם אחותו האהובה - שולמית- שנפטרה בגיל צעיר". אוקי, התנו אימי ושתי אחיותיי את בקשתו, בתנאי שקוראים לה שולי מהיום הראשון וכך היה. כפי ששמתם לב שמי היום הוא שולי. בקשתו התקבלה. יש להוסיף, כי בתקופה זו היה גם מקובל וכבוד גדול להיקרא על שם קרוב שנפטר. ואני אומרת - כבר היה אחד בשם הזה, בואו נשאיר אותו - יחיד ומיוחד בעולם, כלומר כבר הייתה שולי/שולמית גלנץ אחת. בואו נשאיר אותה יחידה ומיוחדת בעולם. לא נשכפל אותה. טוב, זה לא ממש יכול לעזור לך הרבה, כשאת רק בת יומיים. השיא היה כשהיינו בבית קברות וראיתי מצבה שכבר קיימת עם שמי – יופי חשבתי, הנה אני כבר פה. הכול כבר מסודר.
לא. אני לא באמת כועסת על אבא שלי, ובהחלט מבינה ללבו הכואב ולרצונו להנציח את אחותו האהובה, שהייתה אדם מיוחד ומדהים לפי כל הסיפורים. אומרים שיש לנו אותו חיוך. אבל לו רק היה יודע כמה משקל והשפעה יכולים להיות לשמו של אדם על חייו, אולי היה שוקל שוב.
ואז שולי גלנץ החלה את חייה, ומהר מאד הרגישה שאינה מתחברת לשמה, ויתרה מזה אפילו מתביישת בו. יש רבים שחיזקו בצורה בוטה  את הרגשתה לאורך תחנות בחיים, - בנוסח -מה זה השם הזה, נורא לא מתחבר אליך, אולי תשני אפילו לשלי. שילה. הו כמה רציתי, ולא היה בי האומץ. מדהים שלא עלתה בדעתי המחשבה או האפשרות להחליף את השם, שיש לי זכות שכזו. וככל שנקפו השנים ושמי הפך ידוע בתחום המקצועי וקניתי לי את המוניטין המקצועי שלי בתחום – נראה טיפשי ולא הגיוני לשנות את השם. פתאום עכשיו?
בשנתיים האחרונות כשאני והסרטן משחקים משחקי הורדת ידיים, ועד עכשיו (בלי עין הרע, וכו' ) אני מובילה, עולות בי מחשבות מרדניות מכל הסוגים. ראשית, חדלתי לבקש רשות על מעשי. ודאי תתפלאו מה זה המושג לבקש רשות, בגילי המתקדם. ובכן, אני מאלו שכל חייהם מבקשים רשות או אישור פנימי, על כל צעד הם עושים בחייהם. שריטה גדולה ומכובדת היכולה למלא פוסט נפרד בפני עצמו.
בתור ילדה את הרשות התרגלתי לבקש מהורי, אחיי ודמויות סמכותיות רשמיות בחיי, ובהמשך מאיזו שופט או שופטת פנימית שאמצתי אל תוכי והם עונים לשם הלא מוצלח "ביקורת" ומתגוררים בי עד היום ולא מצליחה להוציאם מתוכי.
ובכן לא עוד. מעשי בחודשים האחרונים, משאירים את הסביבה לבלוע את רוקה, ואת אחיי בפרט, בפחד מתמיד מהצעד הבא שלי. כל בוקר נפתח בסמס רועד מהם – אחותי..איפה את עכשיו? ומה תוכניותיך להיום? נכון שרק קניות בסופר?
לדעתי הם בשלב של מחשבה על הצבת שמירה. מה היא עוד מתכוונת לעשות. פתאום היא עברה לנו דירה מתחת לאף, ושפצה את האמבטיה בזמן שישנו, ועכשיו היא פתאום רוצה ג'יפ. לאן עוד נגיע איתה, תור מי לשמור עליה היום?
אז עכשיו אני בענייני שמות. חשבתי לשנות או להוסיף את השם "שלי" לשולי" בודקת את האומץ שלי ללכת עם הלב, לתקן ולהגשים חלום, משהו שסבלתי ממנו כל חיי. והנה תראו, אין מעלי שמירה ואין אף אחד שמונע ממני. ואני לא מסוגלת. כי מה יגידו, ומה עם המוניטין המקצועי, וכבר מכירים אותי בשם הזה בענף הפרסום ובענף הבלוגרים, וזה לא יתפוס במילא.
טוב נניח לזה כרגע, לא באמת בוער. שקודם אהיה בריאה, בעזרת השם.


ואיזה שם בחרתי לבת שלי..השם הכי יפה בעולם. מאיה.

יום שישי, 16 בינואר 2015

אני? יזמית? רעיון לא רע!



x


"למה כולם פסימים?"

צילום, בימוי ועריכה: נדב הראל
צוות וניהול קריאטיבי: אנה פינקלשטיין ושולי גלנץ

קוראים וקוראות יקרים, יזמים ויזמיות בהווה ובעתיד. עם ישראל יקר. שימו לב. פוסט זה עלול או בעצם עשוי, לשאת בין שורותיו, במתכוון, תוכן שיווקי, לא סמוי בהחלט. אנסה בכל אופן לכתוב אותו, במילים כך שגם אני אוכל להבין. עד היום חשבתי שאני לא ממש מבינה, או החלטתי מראש, שאין סיכוי שאבין. נו, מילים כאלה על יזמות, סטארט אפ ובניו. המילה יזמות נראתה לי תמיד מחייבת נוכחות גבוהה של טסטסטרון לצידה. מילה עם זיפים.
לקח לי שנים עד שהתחלתי להקשיב קצת לאחי (התאום) אורן גלנץ. תחומי ההתעניינות שלנו שונים, ונפגשו או לא נפגשו אם לדייק, בעיקר בשבתות, בשאלות איזו מחשב כדאי לקנות או איזו מכונית.

אורן הוא מנכ"ל חברת בי דה פיפל,http://www.bythepeople.co.il  ומנהל החממה העסקית שלה ליזמות.
בחממה הוא מלווה אנשים עם הרעיון שלהם, מתחילתו כשהם באים עם שתיל קטן עד שהם מצליחים להכות שורשים עם הרעיון שלהם בעזרתו. לא כולם כמובן, באופן טבעי.

"אולי תבואי להרצאת המבוא הבאה של הסדנה" ניסה אחי לדחוק בי יום אחד. בואי להקים עסק משלך, כל אחד יכול להיות יזם בעידן של היום. את חייבת להכין עצמך לעתיד. אין לך ברירה. דבר עם אלוהים, עניתי לו צינית ומרוצה מעצמי. אני אישית אשמח להכין עצמי לעתיד אם גם לאלוהים חשוב. אבל חוץ מזה. עניתי כמו תמיד - "יהיה לי משעמם, הרצאות על שיווק, אני איש יצירה, תביא לכתוב קמפיין תסריט, מודעה, זמריר. וזה לא שלא עולים לי רעיונות לסטארט אפ, כל שני וחמישי, אבל מפה ועד אתה יודע. אני לא יזמית בנשמתי, אין לי את זה, צריך להיוולד לזה. ממש לא באופי שלי, ופליז תן לי בבקשה, דחוף עוד כמה תירוצים - למה לא.

פה בדיוק את טועה אחותי, וכמוך יש לצערי מאות טועים וטועות. כל אחד יכול להיות יזם.
בואי תקשיבי, הוא חייך, זה לא יהיה ארוך ומבטיח לך שתופתעי. אל תיבהלי מעולם המושגים והמיתוסים. קחי מונית. הגעתי עם חברתי אנה. מה אגיד לכם, ולא אשמע משוחדת. ראשית, הכריכים בכניסה היו מדהימים. מיד תפסתי יוזמה ואכלתי שניים. כבר תחילתה של יזמות. הקפה מודה עוד צריך להשתפר, אבל אני לא מחדשת כלום, למי שרגיל לשמוע הרצאות באוניברסיטה אחה"צ, כשהוא לועס כוס קפה חד פעמית.

היה מרחיב לב, לפגוש פתאום, אוסף אנשים מחויכים, עם אנרגיות חיוביות ותשוקה לעשות דברים ולהפוך עולמות, וכן גם להרוויח הרבה כסף - היא לא מילה גסה. ובעיקר לשמוע את ההרצאה של אחי, שבהירות המחשבה שלו, יכולה לפשט ולפתור גם את בעיית האיסלאם בעולם. ולאחריו לשמוע את סיפור הצלחתם של שלושה צוותים, שהקימו בעזרת החממה סטארט - אפ מרתקים בתחומים שונים. ביניהם גאה לציין - שתי דוקטורנטיות מצליחות מתחום המחקר.

אבל חייבת לציין עובדה נוספת, בולטת, מטרידה וטעונה דחוף שיפור. מבין 40 האנשים שהגיעו, ניתן היה לספור כחמש נשים בלבד. וכמה מהן אשתו של אורן. למה? אין לי תשובה. כי לא התרגלנו או העזנו לחשוב כך על עצמנו? אנחנו הנשים? אני למשל תמיד הסתפקתי בלהסמיק ממחמאות, כמה את מוכשרת, משכורת יפה ואחוזים מזעריים. לא חשבתי למקסם ולנצל את כישורי, כדי לסלול לעצמי עתיד כלכלי ולהכין את הקרקע שלי לעתיד ולימי גשם. בהם לא אהיה כבר בת 35. 
למרות היותי אז יוצאת דופן, לתקופה בשל היותי לראשונה שותפה - אישה-במשרד פרסום ומנהלת המחלקת הקריאטיבית.
והיום יורד קצת גשם והוא מורגש. אבל מה שמעניין, שאני כבר שנים, עדיין בת 35 - וזה באמת בגדר תעלומה.

ובמקרה האישי שלי, יש לי את הסטארט - אפ הפרטי שלי, שהוכתב לי מגבוה, ומתרכז ברעיון להבריא ולעשות אקזיט לסרטן. ומחכה ליזמים שיעלו על רעיון מבריק, שיכחיד אותו מהעולם. אז קדימה חברים, קחו יוזמה. בואו למחזור הבא של תוכנית היזמות (9 חודשים) שתתחיל ב -28.1 לינואר. ותגידו שאני שלחתי אתכם. זה לא יכול להזיק. אה, ואדאג שיהיו את הכריכים ההם, שלא תהיינה אכזבות. 

ומהיום תוכלו לפגוש ולשמוע את אורן, בכל שבוע בערוץ היו טיוב שלו, עם 3 דקות, על יזמות וקריירה, בכל שבוע בנושא אחר. ולקבל את כל התשובות, לשאלות ולמחסומים שבטח יש לכם, בדרך אל היזמות או הקריירה, של פרק ב' שלכם. חברים ובעיקר חברות. אם תכירו בזה או לא. יש עתיד וצריך להיערך אליו ולהיות כל הזמן בתנועה. אוף, אי אפשר להגיד כמה מילים, בלי סיסמאות של בחירות. אבל לא במקרה. גם פה מדובר בבחירות שלכם. אבל הבחירות החשובות ביותר – אלו שיבטיחו וישפיעו על חייכם באמת ועתידכם האישי. אז קדימה, לעבודה! תקימו צוות ותנצחו ביחד!