יום שני, 20 באוגוסט 2012

שולי והאיום האיראני


ביבי וברק חכו רגע עם ההפצצה באיראן, תעשו טובה, מזה לא נעים לי. הנה, אני אשים את הדברים על השולחן. השולחן עם מפת הניילון והמשבצות. גרתי שנה באיראן. לא כמו שזה נשמע, בעצם כן כמו שזה נשמע. מגיל תשע עד עשר. נהגנו אז לכנותה טהרן, כשם עיר הבירה בה גרנו, או בשמה הספרותי פרס. אבי הוזמן להקים מפעל מתכת עבור איש עסקים יהודי ידוע בשם יצחק נזריאן, ולשם כך ארז את אשתו ושני ילדיו החיוורים לארץ האורז והקבאב. בדיעבד זו הייתה שנה מלאת חוויות וטעמים. אבל כילדה אני בעיקר זוכרת את תחנונינו להורים, לחזור כבר לישראל במטוס בואינג 707 מיושן עם נעימת הבאנו שלום עליכם בנחיתה.
ובכן, יקשה עלי לתאר לכם את זה ולכם להאמין - אבל טהרן מודל 76' הייתה אז בתור הזהב שלה ונראתה כעיר מודרנית, כמעט, לכל דבר. צבעונית ושוקקת. היה בה שילוב בולט וקיצוני של תרבות האסלאם והמערב - ולא במקרה הגיעה המהפכה שלוש שנים אחר כך.
קהילת ישראלים גדולה התגוררה בה במשך שנים. רובם בשליחות של הסוכנות היהודית, או חברות כור וסולל בונה דאז. רבים מהם התגוררו בבתי ענק, מוקפי חומה עם בריכות שחייה פרטיות ושטיחים מקיר לקיר, כיאה למעוז הפרסים וניהלו אורח חיים של סקי בסופי שבוע, החלקה על הקרח (איזו אטרקציה!) וארוחות כיד המלך אחשורוש בגזרת ה"צ'לו - שישקאבאב".  גם לנו חיכתה מרצדס כמדומני בשדה התעופה, שהביאה אותנו המומים אל בריכת מלון יוקרתי בשם קומודור (אה זוכרת!) למעשה זו הייתה נסיעתי הראשונה בחיים לחו"ל. זוכרת עצמי בוהה מחלון המכונית בכל המראות החדשים, שנגלו בבת אחת לעינינו, ובראש וראשונה נשים המכוסות בצ'אדור מכף רגל ועד ראש, וזוגות זוגות של שוטרים שהולכים בגאווה מחובקים או אוחזים יד ביד, כשברקע מתנגנים צליליה הייחודים של השפה. למדנו בבית ספר ישראלי, שהוקף בגדרות תיל ומאבטחים מכל מעבר. מפגש מעניין עם ילדי שגרירים ושליחים, שכל חייהם רגילים לעבור מארץ אחת לשנייה. לימים ראיתי בטלוויזיה בישראל איך דחפור הורס בהנאה את בית הספר הזה. טיילנו בערים צבעוניות כמו איספהאן ושירז, עמוסות השטיחים, נרגילות, ומעילים ריחניים מצמר כבשים, למדנו להתמודד עם פיסטוקים סגורים, וצפינו המומים במסיבות ריקודי בטן אינסופיות, לצד פולקלור של הורדת שערות מהפנים בחוט, כחלק מההילולה. תראו מה בסוף נחרט בזיכרונו של ילד. או כמו הזיכרון הלא נורא מלבב, מאחד מחגי האסלאם או ימי התענית, בו צעדו מאות גברים בתהלוכות ברחובות, כשהם מלקים עצמם בשלשלאות ברזל עד זוב דם. טוב שאנחנו נשארים עם יום כיפור שלנו כמו שהוא.
מהיום הראשון בו נחתנו, הוצמדה אלינו אישה יהודיה פרסיה חמה ולבבית בשם רוזה, ששמשה מעין מתורגמנית לאורח החיים הפרסי, שלא הפסיק להדהים אותנו (אמא, למה הם ישנים על השטיח ולא על מיטה עם עושר שכזה?) וציידה אותנו באוצר מילים בסיסי כדי לחזור הביתה בשלום מהמכולת עם "שיר"- חלב ולא אריה (מילה משותפת לשניהם). בין השאר פקדה על אימי, שלא לעזוב לרגע ברחוב את ידיהם של שני ילדיה החיוורים וכחולי העיניים. אבל יותר מכל, האישה הזו הפגישה אותנו לראשונה עם המטבח הפרסי. מפגש מכונן שהפך את קערת חיי על פיה וטרף את כל קלפי השניצל פירה שהכרתי עד אותו רגע. מה שיגרום לי תמיד להרגיש רגשות תודה ואמביוולנטיות לעם הפרסי. החל מהקבאב והאורז (עם חמאה!) המפורסמים, הלחם נאן העבה והיוגורט שום בצל, וכלה בתבשיל הדגל האהוב עלי, שמהווה איום איראני קבוע, שאף פעם לא אצליח לעמוד בפניו - החורשט סבזי. מרק או תבשיל בשר עם צרורות אינסופיים של עשבי תיבול ירוקים, שעועית אדומה ולימונים פרסיים. בליווי אורז. פרסי כמובן. עד כדי כך, שהחלטתי לא מזמן פשוט ללמוד להכינו בעצמי, היות ועל פניו אחמדינג'אד לא עושה סימנים של להזמין אותי ללאנץ' בקרוב. יותר ללינץ' כנראה.

אז בתאבון. יש תוספת למי שירצה. אחרי יוגש לכם צ'אי עם קוביות סוכר. ואתם יכולים לקרוא לי שוליאן.
וזה המתכון לחרוצים שביניכם, הכמויות הן לא משהו מדעי.
חורשט סבזי
כוס שעועית אדומה, אחרי השרייה
חבילת כוסברה
חבילת שמיר
חבילת פטרוזיליה
עלים מ 4-5 גבעולי נענע
1 חבילה גבעולי סלרי
1/4 כוס שמן קנולה
1 שורש סלרי, קלוף, שטוף וחתוך לקוביות קטנות
3-4 כפות שמן קנולה- לטיגון הבצל והבשר
2 בצלים, קלופים וקצוצים דק
750 גרם בשר בקר שריר חתוך לקוביות
1 כף שטוחה שמבלילה יבשה (עלי חילבה למהדרין..)
4 יחידות לימון פרסי יבש שחור
מלח ופלפל טחון
כפית כורכום חצי כפית כמון
6 כוסות מים
מיץ סחוט מ-3 לימונים

להמליח ולטגן הבשר עם הבצל כמה דקות
לטגן בנפרד העלים ירוקים 2 דק' ולהוסיף לסיר בשר עם שאר המצרכים.