יום שלישי, 2 בפברואר 2016

יומולדת 50 למתאגרפת על פני מים סוערים



כמה מילים מתוך ערב יום ההולדת, שתאריכה הרשמי 25 בחודש., שערכתי עם אחי התאום אורן, לחברים הכי טובים מכל תחנותי בחיים - החל מגן הילדים, תנועות נוער והרבה מעולם הפרסום ועולם הבלוגים בו אני מבלה היום.וכל בני משפחתי האוהבים

שלום לכולם, המילה מתרגשת תהיה עוול למילה מתרגשת.
ערב זה מוגש בחסות הסטרואידים. סטרואידים נותנים לך כנפיים, לי הם כבר נותנים כנפיים שלוש שנים יבחד עם שלושים קילו תודה בהזדמנות. משפחתי גם היא קבלה כנפיים ויש להם בקשה אחת מהאונקולוגית שלי. רק אל תתני לה עוד סטרואידים, תודה, תרמנו מספיק בבית לכל הסרטן הזה. כלומר הם מתחננים שלא יכולים יותר. כי הם יודעים עם סטרואידים אלו אינם איומי סרק. זה אומר עוד משימת הישרדות, שהם יצטרכו לעמוד בה. והם כל שהם מבקשים זה ללכת קצת לישון. להיות עם משפחתם, ללכת קצת לים ולעשות לביתם. אבל אין שחרורים, כי שולי אמרה שבקרוב ואתם מכירים אותה לא מהיום. תמיד הרי אמרנו עליה במשפחה שהיא קצת משוגעת. האמנית המשפחה,שלא הלכה אף פעם בתלם, למורות רוחם של הוריה.שהחמיצו פנים. הכבשה הבלונדינית.
ושולי כבר הציבה את המשימות הבאות עליהם ושמחה לספר לכם עליהן פה בפוסט.

בקרוב עומדת להגשים את חלום חיי ולהוציא ספר ממקבץ פוסטים מהבלוג שלי
רגים שיקרא "עניין שולי" ועדי עובדי תתכוננו להזמין לחגים..

ובמקביל, עובדת על תערוכה יחיד שלי בנושא סרטן השד שתקרא "אחת  מאחת" במגוון מדיות. אז תתכוננו להיות מוזמנים.
 ויש לח בקשה מכם.אני מתחייבת להתייצב פה אתכם וגם שנה הבאה באתה שעה, גם אתם אבל הפעם חברים,תצטרכו כבר להביא בונבוניירה, כן?

ולאדם היקר לי מכל, שנותן לי את כל הסטרואידים בעולם ובתמורה לוקחת לי את כרטיס האשראי.- מאיה בתי שנותנת לי את כל הכוחות,שמחה, משמעות מוטיבציה, ובעיקר אדם בוגר וחברה טובה וחכמה לשוחח איתו. מאיה שגיא בתי שלי הרקדנית הציירת שחקנית, חוש הומור היסטרי הכי יפה בעולם תלמידה מצטיינת כל הזמן.




וכן קבלתי את המתנה כי מרגשת שיכולתי לבקש. -מוני ארנון הסולן המפורסם של להקת האחים והאחיות הקדיש לי שיר נתנה אם זה קוצים כאוב . זר מתוק מזה לא יכולתי לבקש.

תודה לכל האנשים היקרים, שהגיעו לערב מכונן ונצחי זה. לא התרגשתי כך מעולם.
תודה לדפנה פייזר, על המכתב המרגש, כל העזרה הנאמנה, החזון בכלל בפתיחת הבלוג לפני חמש שנים, לאורנה ביברשטיין תאומת נפש שלי, להירית סגל הטהורה, ולתמר טוניק, אחותי שכל מילה שלה היא פנינה מדויקת, המלווה אותי באהבה ורגישות נאמנות ככ הרבה שנים. לכל חברות השמחות ובעליהן משתפי הפעולה, והשוקקות עזרה ושמחה כמו קבוצת שושבינות עליזה עוד ימי הגימנסיה -מיה, רינת, דנה,ועוד ועוד שמקיפות בכזו עזרה שמחה ורגעי אושר. לך ויקטור חמישה ,המלאך המגן עם עיני התכלות המלאכיות, שנותנות לי כל החיים את הגיבוי לאותן שאלות קטנות אם נהגתי בסדר, ושאני צריכה ללמוד להיעזר ולקבל מתנות בה שמביך תמיד
דני פורת עומר,קיקה, סמדי ועוד .לרופאה הנאמנה שלי דר רות לאופר שבאמת אין כמוה.
תודה לתמיר שגיא, האבא הכי הנפלא ואוהב של מאיה, ולסבתא רוזי סבא ראובן הנפלאים
ולמשפחה הענקית שלי על כל סניפיה.

ועכשיו חזרו לחייכם, יש לכם אישור של ביטוח לאומי.  חתמתי להם פה פה פה. יאללה קניות מה בדיוק נראה לכם. האשראי חזר לנשום עצמונית.

אה כן,

ועל הדרך נוסעת בקרוב עם כל משפחתי לצימר קסום בתאילנד עוד לא הרג אף אחד קצת חול ים.אז קבענו שנה הבאה ואורן תעשה שלום שלום חצי חצי. שלכם לנצח נצחים שולי






https://www.youtube.com/watch?v=No8_n-51Fog



יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

הדיסנילנד של האוכל


מודעה מתוך קמפיין שהגיתי בזמנו לענבי טלי (מאייר עמוס אלנבוגן)

יוג', יוג' מיסטייק או בתרגום גוגלי - ענקית, ענקית שגיאה, זו הייתה ללכת לשרונה מרקט בחופשת סוכות. עם כל עם ישראלונה. או בכלל ללכת לשרונה מרקט אם תשאלו אותי (בכל יום אחר של חול). זו הייתה הליכתי השלישית השגויה, כשבכל פעם אני יוצאת משם נסערת אחרי שבקושי חלצתי עצמי עם אותה תחושת מועקה של – למה עשיתי זאת שוב. לפחות הפעם הצלחתי לגבש דעה סופית ומוצקה על המקום - לא הולכת אליו יותר. לפחות עד לפעם הבאה. מקום די נורא מהרבה בחינות. סינתטי, חשוך, צפוף לחוץ ומלחיץ, לא טבעי, לא נושם, כאילו תוכנן מראש במטרה ברורה ומתנשאת, לגרום לך האזרח הקטן, הסקרן והשמנמן, להרגיש שאתה בדיסנילנד או הלונה פארק של הגסטרונומיה. להסתובב רעב ובלתי מסופק לעד, בין הדוכנים העמוסים מבחר לא נשלט, בידיעה מראש, שלעולם אבל לעולם, לא תוכל להשביע את כל יצריך - היצרים הללו של הרעב, הסקרנות ושל הרצון לאכול את כל העולם או לפחות לטעום ממנו בדוכן הטעימות שלו.
חסרה הייתה לי רק המוסיקה של הלונה פארק, של המתקנים המסתובבים. כי מתקנים כבר יש ותורים כבר יש, והראש כבר מתחיל להסתובב מרגע הכניסה, ויש נקניקיות בכל הטעמים והניחוחות. ולצידן כמו שצריך – בירה בווארית טובה, להרים איתה איזו כוס גברית וגרמנית, לחיי החיים הטובים!
ויסלחו לי יחצ"ני המסעדות, מהנדסי היין, מגבני הפרומאז'ים, כובשי הזיתים, מחמיצי החמוצים והפנים, מהנדסי השווארמות ומדעני הנקניקים. אבל אני מרגישה שם כמו בכלוב שמעליו עומדים וצופים בנו משועשעים עם חכה ופיתיון כל השפים הידועים, טבחי הקונספטים, מבשלי ומטגני הריאליטי, נהנים לראות אותנו קופצים כדי לנגוס בחיים הטובים. ובואו נעשה להם את זה יותר קל - נארוז להם את החיים הללו בלחמנייה או תחת המילה "קונספט" המככבת שם תחת כל דוכן רענן.
לשם כיוונו המשוררים לא? מבחינתם ההצלחה כבר נכתבה על אחת המפיות או המגבונים. הר הבית בידינו. כבוש במרינדה.
לאן הגענו חברים מבחינת השפע, הא?? מי אמר מיתון ולא קיבל, אני רוצה לדעת! מיתון איפה? באיזה דוכן או מעדנייה? האם במרק הראמן של אהרוני? איפה בדיוק חשתם לאחרונה בטעמו הלא טעים והמריר של המיתון? בין עשרות מחבתות על הפלאנצ'ה שלי? לאן הגענו עם המבחר האינסופי והמחיר המאד לא אורגני, הדנים אותנו לחיות לעד בתחושת החמצה מתמדת - או מהחמוצים שהחמצנו, או מלחם המחמצת, או חמיצת הסלק בכוסות הפלסטיק.
יודעים מה ? שיהיה להם בתאבון.

וואו רגע, כשחושבת על זה, יש מצב שרני רהב קשור בצורה זו אחרת גם אל העסק הזה, ואז הפוסט יגיע אליו ואז אכלתי אותה  - דאבל מיניניג – חחח - והוא ינזוף גם בי ויאמר גם לי - שולי רעה, רעה, רעה! ובטח גם יוסיף במקרה שלי שמנה, שמנה, שמנה. כי אז אני ממש איעלב!
שיט, ואולי בכל זאת הייתי צריכה לטעום שם את גבינת הברי עם פטריות הכמהין. ככה קצת על קצה המזלג. מה יכול להיות, לא זה מה שיהרוג אותי.


 ללכת או לא ללכת? זו השאלה







יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

אנחנו דור המדבר



אז אל תבכי ילדה, שלא חשבו בכלל, על רגעי הילדות, הציפיות, כל השנים.
ובכי על שני הורים, אוהבים וטובים.

"תביאי לי מהחדר סיגריות, גפרורים ומאפרה" הייתה נשמעת קריאת הפקודה הקבועה מכיוון הסלון. קריאה שהייתה גורמת לי באחת, לעזוב כל פעולה אחרת שלי באותו הרגע ולהתייצב כחיילת ממושמעת, לצד כורסתו של אבי בסלון, שזה עתה שב עייף מהעבודה. חולם כולו רק לצלול אל מול הטלוויזיה וחבריו המנחמים – סטיב מקגארט, קוג'אק וקולומבו (סטיב אוסטין, רק להבהיר - היה שלי פרטי) קדמה לטקס -  נשיקה חטופה על הלחי המעט קוצנית ב"הול" עם כניסתו הביתה.
זו הייתה דוגמא קלה לתיאור אופי התקשורת וההתנהלות, ואולי אף עומק הקשר עם אבי, בהיותי נערה מתבגרת. יראה היא לא מילה גסה. כילדה הייתי אחוזת יראה, או אפילו איימה, או אם למתן ההגדרה בראי היום – כבוד!  מכל מבט, בקשה, אמירה, של אבי ואימי שניהם. לעיתים היה מספיק רמז של מבט או קצה מילה, כדי שאדע מה עלי לעשות או לא לעשות. כמובן ברגע זה ובלי להתווכח ורצוי בחיוך. בלי קשר לאהבתם ומסירותם העמוקה אלינו הילדים.
אין ספק שזהו המצב אחד לאחד, כדי לתאר גם את יחסי העובד מעביד - סליחה - האם ובתה המתבגרת גם היום.
אם: בוקר טוב ילדה אהובה של אמא, ישנת טוב? האם - 14 שעות שינה הלילה הטיבו עם מצב רוחך ומראה שיערך הבוקר? אם תוכלי היום, אבל ממש לא דחוף, להוציא את הכלים מהמדיח ולקפל את הכביסה? לא, זה בסדר, קחי את הזמן שלך, את יכולה גם בעוד שעה, שבוע, או לקראת הגיוס שלך, כמה זמן זה בסך הכול עוד, חמש שנים? אחרי שתעשי זאת, נשב יחדיו על האינטרנט, ונזמין את התיק החדש, הנוסף והנכסף שאת כה רוצה לביה"ס. בקשתך הכול כך הגיונית וצודקת, לתיק מספר חמש, מדירה שינה מעיניי מזה לילות. אני חייבת לוודא שיש להם את הצבע ההוא במלאי.

כן חברים. אנחנו דור המדבר.
אנחנו דור ששרת בצייתנות עיוורת את הוריו ומשרת בצייתנות עיוורת את ילדיו. 
ובאמצע נשארנו נטושים, בלי שמישהו יראה אותנו. אך עם זאת מפוכחים ומשלימים בהבנה וחיוך עם מר או מתק גורלנו. מדברת כמובן בשמי. ברור שכל משפחה שונה בצורת החיים החינוך ומדיניות הפנים משלה. אך לא אחטא לאמת, אם אומר שהילדים שלנו היום, הם מרכז חיינו ועולמנו כפי שלא היינו אנחנו מעולם אצל הורינו, או בעברית - מי ראה אותנו אז בכלל כילדים בתקופתנו או את צרכינו כמעט? מה יותר טוב או רע, או מה נכון יותר? עוד לא ברור והוכח מדעית אבל אלה הן העובדות. זוהי המציאות. ואולי לא צריך להשוות ואולי זו ההתפתחות טבעית של הטבע האנושי. כי עם כל הציניות שלי ואורך הרוח שלי כלפיה כביכול, בתי ואני יודעות שתינו היטב, שבמחי הרמת קול אחת שלי היא תעבור לדום ותמלא במהירות כל שאבקש. אבל מעולם לא הייתי במקומות האלה. מעולם מרגע שנולדה, לא הרגשתי נוח לנצל את יתרונותיי הטבעיים והקלים כל כך לשימוש- כמו הגדרה וסמכות, גיל, גובה וקול יותר רם. כמה קל לתקתק את ילדך, תמיד חשבתי לעצמי. לא חוכמה. 
כי אם אני חושבת לעצמי עד הסוף, אז אני לחלוטין לא מקנאה בדור הצעיר הזה, שגדל אצלי בבית. עם כל העתיד המטורף שמחכה לה שם בחוץ והעולם שהופך מבהיל יותר ויותר. כבר עכשיו לא הייתי רוצה להיות חברה באף קבוצה שלה בווטסאפ. אני יודעת שההתמודדויות שידרשו ממנה בבגרותה תהיינה הרבה יותר קשות משלנו. חשוב לי מאד לצייד אותה היום, בתחושה שכבדו אותה בבית, את רצונותיה ואישיותה הייחודית, שהכילו, מכילים ואוהבים אותה תמיד ללא תנאי, גם אם תמרה את פינו ותמתח עד אין קץ את הגבולות. גם אם לא תהיה ילדה טובה במרכאות ובשפתנו האיומה.

כי מתישהו החיים האמיתיים שלה יתחילו. אני פשוט רוצה לתת לה עוד כמה דקות.





 "לא, די מאיה! כבר יש לך קלמר מקסים משנה שעברה, מה לא בסדר בו?"

יום שני, 13 ביולי 2015

היו נכונים תמיד - המחנ"ק הראשון למבוגרים יוצא לדרך!



לא תאמינו, עליתי על סטארט-אפ היסטרי למבוגרים! - אני בשלב הסיד עכשיו, אבל ממש בשלב הסיד מתכוונת - סיד לבן כזה, בדליים, שצובעים איתו שבילים, מזכיר פה משהו למישהו? והיכן היכן? במחנה הקיץ הראשון למבוגרים! או ליתר דיוק צופי ולשוני - ה"מחנ"צ" או "המחנ"ק" שחרט כבר על דגלו, חולצתו וגוזייתו – את סיסמתו לעד - המחנ"ק -  הקורס שיוציא אותך מהמחנק!
ובכן, חברים והורים חיוורים לנשק, עברתי כאם חרדתית בישראל, חוויה משחררת לחיים עם מוסר השכל בצידה. שלחתי את בתי ה-13 הנורמלית לחלוטין לגילה, למחנה הקיץ הראשון בחייה, ביער הזורע - אם מתעקשים על נ.צ מדויק. ואכן היה משהו מאד סימבולי ומוצדק בשם יער הזורע. המקום בו נזרעו שם השנה מבחינתי, הרבה זרעים טובים וחינוכיים, לחיים ולעתיד טוב יותר, אותו אנו צופים! "צופים" שמתם לב? - צופים אל העתיד וכו' ! ברור לכם שיהיו פה הרבה משחקי מילים כי אין ברירה, אז תכנסו לקצב ואל תישארו מאחור, כי להזכירכם האחרונים תמיד בסוף! ואם אפשר בדרך או על הדרך לצמצם רווחים ופערים, גם חברתיים אם אפשר. אוייש תראו איך הכול מתחבר להכול, לא להאמין. אופס סליחה אני מתחילה לסטות מהמסלול. כבר מחזירה אותי לתלם ולנושא לשמו התכנסנו. אבל אם אפשר באמת לדקה לכבות טלפונים, ולנתק כל מגע מכל מסך מגע, כשאני האמא, או ליתר דיוק המדריכה, מדברת אליכם עכשיו. וגם הפייסבוק יכול לחכות. וכן, אני קולטת גם רטט.
קצת רקע היסטורי לפני תחילת הפעולה..אמי גדלה אף היא בתל אביב והייתה בשבט קהילה (והיא עולה לה לה לה) אותו שבט אליו הולכת היום בתי ורעיון המסורת מרגש אותי מאוד. ושתי אחיותיי היו צופות נאמנות של שבט דיזנגוף הוותיק, כשאחת מהן אף הייתה רשג"דית! ואני עצמי חייבת להתוודות ולהתהדר קלות, שלא בדיוק הייתי בצופים, אלא בתנועת צופי ים! שלמי שמכיר את שתי התנועות מקרוב, יודע על ההבדל הגדול שלא לומר, תהומי, ביניהן, בין הצופים הרגילים לצופי ים. שנייה, כבר פותחת קבוצה בפייסבוק לשם כך מתנשאת שכמוני. במשך ארבע שנים ביליתי כל שלישי שישי ושבת בחתירה, הפלגה והקאה. אבל באמת בכיף גדול. הווי תרבות וכיף, שעצבו את חיי ובעיקר תרמו לבלונד שערי צרוב השמש. הפלגות על סוגי סירות שונים, כולל גלישה על גלשן רוח, שפתחה אצלי שרירים ברגליים כגבר לכל דבר. כשכל קיץ וחופש אפשרי העברנו בקורסים ימיים תובעניים, בבית הספר לקציני ים בעכו או בחופי ים שונים, לרבות קורס מדריכי סירות מפ"סים עם לימודי פיסיקה ומבחני תיאוריה להוצאת רישיון יאכטה. למדתי על גופי לחיים מהו מפנה, מהפך או מה זה סתם אומר להתהפך על עצמי. ונראה לי שעד היום אני קצת מתנדנדת מאז הירידה הסופית אל החוף.  



מזה חודשים הייתה תלויה בביתנו כתובת אש על הקיר – מחנה הקיץ של הצופים, כן או לא? האם ילדתי הזכה והברה תצא אליו ואם כן, אחרי כמה ימים תשוב ואיך תשוב? ואיך תתפקד כל אותה עת אמה החיוורת כסיד. האם תיאלץ להתחפש בלית ברירה לעץ אקליפטוס באזור (או קזוארינה?) או סתם תצטרף רשמית לחברת האבטחה, ענודה חולצת בורדו ומצחייה מזיעה.
הילדה בחרה בביטחון רב לצאת וקבלתי אחרי כשבוע חזרה לחיקי בת נרגשת, קורנת מאושרת, שנהנתה, מכל רגע, עמוסת סיפורים, חוויות ובקשות לשינוי צביון חיינו בהמשך כמו - לחיות חיים יותר פשוטים, כמה כיף לישון בטבע ולאכול אוכל פשוט ו"הכי כיף היה להתקלח כל הבנות בחוץ בלילה", צווחות וצוחקות ביחד. וממה להפתעתי הגמורה נהנתה ילדתי יותר מכל ובקשה לדחות את החיבור אליהם - הניתוק מהנייד, הטלוויזיה והמחשב לכמה ימים! ומבחינתי זה היה ההישג הכי גדול של המחנה. עד כדי כך שבקשה שלא לחזור הביתה ישירות, כי ידעה את הסכנה המידית הטמונה לה.
ומה שלמדתי הוא שאנחנו ההורים משליכים אוטומטית הרבה מטראומות הילדות שלנו על ילדנו. שחררו אותם לדרכם המקורית, ותנו להם להלך לגורלם, סמכו על האינטואיציה שלהם. הדור הזה בואו נודה, מפותח כמה דורות מעלינו. תפקידנו כהורים, כמו שאמר ידיד חכם שלי, הוא לתת לילדנו שורשים וכנפיים. ואם אפשר גם לצייד אותם במזרן יוגה מתחת לשק שינה, כי בכל זאת יש לנו קצת יותר ניסיון חיים עם אבנים קטנות ועכבישים מתים. והוקל לי לשמוע שכבר לא צובעים במשחת שיניים זברה. מזה הכי חששתי. מודה עכשיו.
ולא, אני לא צוחקת כשאומרת שגם אנחנו המבוגרים חייבים כמה ימים ואפילו שבועות של ניתוק, שקט, חופש ושחרור מכל רעשי וגירויי החיים, קצת שקט אמיתי בטבע וחזרה לפשטות. ובעיקר שחרור מטרור ועבדות הנייד והסמסים שאותי אישית מוציאים מדעתי. 
אז הירשמו עכשיו לקורס המחנ"ק למבוגרים, הנחות לוועדי הורים. 
ואל תשכחו את אחת הדיברות המפורסמות של הצופים מתוך עדות אחיותי:  "הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק!" אז לא לשכוח גם להצטחק מדי פעם ולשחרר קצת את העניבה!

והיו נכונים תמיד! לחיי הרוח הנושבת בנו ונאמר שלום!






יום ראשון, 5 ביולי 2015

קיצור תולדות האנושיות



(מצטערים, לא הייתה ריבה היום)

כאמור מזה מספר שנים, אני מנהלת חיים כפולים - לצד היותי אם ואחות, לילדתי האהובה, ולמשפחתי המקיפה וכן חברה לחברות הכי טובות, שנבחרו עם השנים בפינצטה, ועמדו ובצדק בכל הדרישות המדעיות. אני נוטה להתעסק בזוטות, כמו טיפול במחלת הסרטן, או "במלחמה" כפי שאושרת קוטלר הייתה מיטיבה למתג זאת ממני, כדי להביא עוד קצת רייטינג ולפזר אבקת חלומות ותקוות באפילה, לעוד אלפים על תרופות חדשניות, שאמנם פרצו דרך וכל כותרת אפשרית בעיתון, אבל לצערנו, הן לא ממש מתאימות לסוג סרטן שיש לך, אלא אם לא בעיה מצדך לשנותו ולהתאימו במיוחד, לכבוד התרופה היקרה והחדשות החמות. ותודה על שיתוף הפעולה מצדך. ואם עוד מישהו אגב, עם כל רצונו הטוב, ישלח לי לינק או יצטט כתבה מהסוג הרווח לאחרונה, תחת כל ערוץ עשר רענן, אני מודיעה פה קבל דם ומיטה, שאקח את אותו לב טוב, לבילוי בבר האקטיבי של המחלקה האונקולוגית איכילוב, לאיזה קוקטייל טוב או שניים. בעירוי או כדורים לבחירתו.
חיי נעים בין ניהול חיי חברים כיפים והדוניסטים, עד כמה שחשבון הבנק לא מאפשר זאת, עם מבחר חברותיי לנשק, המקיפות אותי בארוחות גורמה ויין מענגות ומחממות לב, או מתייצבות בדקות עם מכוניתן מתחת לביתי לכל אזעקת קפה, או חנות עיצוב חדשה שנפתחה, ורק על כך מגיע להן "פוסט משלהן". וכמובן אינסוף רגעי אושר עם משפחתי המקיפה ותומכת בי עשרים וארבע על שבע ומקללת אותי על שאין חנייה. חברים לא באתם ליהנות אני מזכירה להם מתנשאת שכמוני, בשעה שש בערב. בתל אביב. וכמו שאני קולטת, אין להם למעשה בעיה עם הסרטן, הדבר היחיד שמצליח לצער אותם או להזיל דמעה מעיניהם הוא בעיקר נושא החניה או הקנס שקבלו.
אני נהנית ועושה כל מאמץ להמשיך ולנהל משק וחיי בית ומשפחה שמחים ונורמטיביים, הכוללים ארוחות משפחתיות, היות ומאד אוהבת לבשל, ועוד שנייה אגיע למצב של גידול כוסברה אנינה ואורגנית על אדן חלוני. וכן כוללים גם צווחות סטנדרטיות על הילדה, למען תנתק מיד מגע עם כל מסך מגע שבסביבתה, ותייצר מגע כלשהו עם אמא מולידתה, שחזרה זה עתה מהסופר עם שקית ניילון על כל אצבע.
ובין לבין, אני קופצת לבילוי של בוקר בבית מרקחת, שם כבר מכירים אותי ומחייכים לעברי בסגנון של - בואו נראה מה היא תבקש היום? - כי ללא ספק טעמתי כבר מכל הלקסיקון של התרופות. לכן הגעתי למצב שאני פשוט עושה על המקום את המשחק "אלף בית סטופ" ומבקשת מהרוקח שיעצור אותי - סטופ- ג'! יש לכם תרופה בשם 'גלוג'ה? לא? טוב בטח פעם תהיה.

לעיתים אני מעבירה חצי בוקר במחלקה האונקולוגית באיכילוב, או מעבירה לילה ארוך במיון. ואז אני פוגשת ביקום המקביל. יקום שלם המתקיים במקביל לחיינו, כמו סרט מדע בדיוני מתחת לפני האדמה. ואנחנו לא זוכרים, מודעים או למזלנו מדחיקים. אומה שלמה, שחלקה מוכר לכם בפנים, מהמשרד או משלום שלום במעלית. החיה חיים מלאים צפופים ולחוצים, מסתובבת בפיג'מות וצועקת "אחות אחות"! אנשים מכל קצוות האנושות, הגילאים, המקצועות, העדות, המראות, המדינות, התרבויות, הקללות והתלונות.
כי קורה משהו לאנשים כשהם לא מרגישים טוב, כשהם מגיעים למקומות האלה, ופוגשים במפתיע באנושיות של עצמם, בשבריריות החיים, בהיותנו כולנו בשר ודם, זמניים כל כך, ולא מרכז העולם מסתבר. ברגעים בהם לא יעזור לך מאזן הכספים החיובי של החברה, אם יש לך בעיה במאזן המלחים האישי. מוסרים מהשריון שלהם ומולבשים פיג'מה תכלת עם גב פתוח. משהו בהם נסדק, אבל לעתים גם משהו אחר פורץ והוא לא תמיד סימפטי. הוא יכול להיות בהמי ומכוער מאד. ופה נבחנת גדולתו או קטנותו של אדם. כי גברת אחות, אני המנכ"ל, לחצתי על הזמזם עכשיו, וזה אומר שאת תתייצבי מיד, לא משנה אם גם לך מותר לאכול סנדוויץ' עם גימל צהובה אחת ל -12 שעות. והם מרגישים גם את התלות. ברופאים לכל סוגיהם, המלאכים, סגני אלוהים ומצילי החיים כפי שאני קוראת להם, ומתכוונת לכל מילה. ומודה לאל שיש הרבה אנשים שעדיין לומדים מקצועות אמיתיים, מקצועות שעושים טוב, לאנשים או יוצרים יש מאין ותורמים תרומה ממשית בכל תחומי החיים. ולא כולם מעלים גירה בבית האח הגדול, או מסתובבים מיוסרים עם ארשת חשיבות עצמית, מצילומי פפרצי, אחרי שהצליחו לשרוד -  את הריאליטי בו השתתפו או את האספרסו האחרון שלהם בבית הקפה. וזו הזדמנות לשים לרגע את הפוקוס על הרופאים לסוגיהם ולהגיד להם תודה. לכל אותם חלוקים לבנים וירוקים, המסתובבים כמו עכברים, שם למטה, ביקום המקביל, גם אם לעתים כבר כהים וחסרי סבלנות. אי אפשר להאשים אותם. יום לא הייתי שורדת במקצוע שלהם. תודה על שאתם מקריבים חלק מחייכם ובחרתם להציל ולתרום לאנושות ולאנושיות. כן, כך בקיצור. שתהיו לנו בריאים. שנהיה כולנו בריאים. וקצת צניעות לא תזיק לאף אחד מאיתנו. חיוך מפוייס ומוקיר תודה על הבוקר על הרגע, שאומר וואו, אני נושם עצמונית, ואני בלי כדורים, ועיקר הדילמה שלי הבוקר היא מה לשים לילדה בכריך היום, האם שוב ממרח שוקולד סתמי? שרק לא תחזור לי עם פרצוף חמוץ. דווקא זה מכל הדברים יכול להרוג אותי.

ואגב מזל לפחות שהפיג'מה באיכילוב היא תכלת, אומרים שהיא מתאימה לי לעיניים. מזל גדול תאמינו לי. מזל גדול. וכפי שנהוג לברך היום, אנשים קצת יותר רוחניים ממני - שיהיה לכם אור אהבה - ואני אוסיף את הפרקטיות שלי בכל זאת מניסיון - אור ואהבה - לחם וחלבה! 

שלכם לנצח נצחים, שולי. ומוזמנים לסיום לצלול לקסמו של הטבע המרגיע, בווידאו שיצר חברי האהוב והמוכשר דני בירו בצילום, צלילה, גלישה רכיבה, בישול, בעצם בכל דבר שהוא נוגע בו. 

https://www.youtube.com/watch?v=TYyy1Chv_bs

.. .

יום שלישי, 19 במאי 2015

איך זה שכוכב אחד עדיין מעז


צילום דני דותן

או על ברית העולם שהופרה

הייתה לי ברית עולם עם מתי כספי. ברית של שנים. מגיל צעיר גדלתי על שיריו והם היוו חלק מפס הקול של חיי, כמו אצל רבים אחרים. זו הייתה ילדותי הראשונה, כנערה נוגה, מכונסת ומורדת בחדרה, על מיטת הנוער, לבד או עם חברים ואהבות ראשונות, אהבות אמת, אהבות לנצח  עד אין קץ בהחלט - שנינו גוף אחד - שאתו ביחד נזדקן, כן כן, בדיוק כמו המילים האלה בשירים.
הייתה אפילו תקופה בילדותי, שנות השבעים הקסומות, שמתי גר בשכונה שלי, פינת אריק איינשטיין, שגר גם הוא בסמוך. רחובות שלמה המלך פינת שד' בן גוריון. ויש לי זיכרון מעורפל שלו צועד ברחוב במכנסי הפנטלון הרחבים והסנדלים דאז. 
דרכו של מתי התוודעתי לראשונה לסוג ההומור החביב עלי – הומור שנון ושקט מבעד לשפתיו החתומות ופני הפוקר פייס שלו. חיוך ומילה אחת שלו יכלו להמיס אותי או לגרום לי לשאוג מצחוק שעות אחרי ההופעה. בהמשך היו אלו מונטי פייטון.

ואז הוא הפר את הברית.

הוא הפך אנושי. אדם מן היישוב, עם סיפור משפחתי סוער, מלווה רבנות, בתי משפט עורכי דין, חובות כספיים, ועם ומעשים ואמירות שלא יכולתי להבין או לקבל. כמו לנטוש את ילדיך ולא לראותם משך ארבע שנים. או להצהיר פומבית על התנכרותו ושנאתו לאמם. איך זה שכוכב אחד מעז? איך הוא מעז? למען השם? האיש הזה מהשירים האלה.
ואז הוא נעלם לו לחו"ל, הלך מאיתנו, בלי לומר מילה בלי להזהיר, והסתגר לו כמו נוח בתיבה, עם האריה והממוטה, הגמל והשיבוטה ואפילו כן, גם ההיפופטם. והארץ שקטה מאד. בשלב מסוים, פתח לרגע את הצוהר וחזר לארץ, אבל מבחינתי האור שלו עם הניצוץ ההוא, כבה. 
לאחרונה צפיתי בסרט- "וידוי", סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן, שנעשה עליו, בו הסכים, להפתעת כולם לשתף פעולה, כמובן בעירבון מוגבל כיאה למתי. בכל זאת, יש גבול, לא ציפיתי לשמוע צחוק מתגלגל שלו על המסך, או לראות את שיניו. במחשבות על המניע, נראה כי ביקש לראשונה להסביר לקהל מעריציו מה באמת קרה שם, ובצורה מסוימת לקבל מחילה והבנה למעשיו. הסרט הפתיע עם עובדות שלא ידענו, כמו העובדה שהיה נשוי לאישה בשם גליה לפני דורין או היותו חולה בפוליו כילד ושנאתו המוצהרת לאביו. אצל מתי הכל טוטאלי. כמו הנביאים הקנאים לשם.
ואז הוא נשאל את השאלה שאולי בשבילה מבחינתי נוצר הסרט. כי את כישרונו או גאונותו המוסיקלית אין צורך להזכיר או להסביר- ידענו לבד ומתמיד. רצינו שיסביר לנו איך העז. אתם יודעים. והוא אכן נשאל. והוא אכן ענה. הוא ענה - בכנות מצמיתה ובניתוח "מתימטי" משחק מילים שכזה – שילדים אלה לא נולדו מאהבה, ולכן אהבתו אליהם היא ביולוגית בעיקר ופחותה בהרבה מאהבתו לשני בנותיו מאשתו השלישית - והאהובה כמובן. תשובה שאותי כמו רבים, השאירה המומה. עם חוסר היכולת להבין או לקבל - לא רק את עצם ההרגשה שלו עצמה אלא גם את הצהרתו הפומבית עליה. במחשבה על נפש ילדיו. ואת זה אני לא שוכחת ועל זה אני לא סולחת, ועל זה אני לא אסלח לך לעולם.. מתוך שיר של נורית גלרון, מתי, אם לא שמת לב.

ביום מסה
מילים: משה טבנקין
לחן: מתי כספי

בבגוד באדם דרכו -
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל -
אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער - אטום
שחללו - בלוי
שעיגולו - חתום
שעפרו - קלוי
שאין בו אבן על אבן
שאין בו ענף לקושש
שאין בו פחמי כיריים
אין בו לחם
אין אש
אין מים

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.




יום שלישי, 21 באפריל 2015

מדינה על האש




אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. ומי שחלם לו שימשיך לחלום. כי ההרים עוד בוערים באש קרבות ועדיין אי אפשר לגדול בשקט. ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף. ארץ אשר עצביה נחושת, אבל כיפותיה ברזל. עם צוק איתן והרבה נסיכים קטנים מפלוגה שש ואלונים בסלע. כי אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הגדולים לא ירחם עוד. ישאירם לבדם. ורק החול יזכור. כי קצר פה כל כך האביב. מזל שמדי פעם עוד מנשבת לה בין ערביים רוח ים. אבל אין לי ארץ אחרת. ומי אוהב אותך יותר ממני? כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, ותבורכי ארצי, ומה אברך לך עוד? ארץ שנאהב, את לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה. כל שנבקש ממך אדון עולם - לו יהי. את הגשם תן לנו בעתו ובאביב פזר לנו פרחים, שלווה, בריאות לנו ולאהובים. יותר מזה אנחנו לא צריכים. צריך רק לחייך, אפשר לכעוס, אך בזהירות לא להרוס. אפשר עדיין לרקום חלום נפלא ביום בהיר, כי אי שם בתוך הלב - עיר שלום, עיר שלום. ואל תגידו כן ואל תגידו לא, הביאו את היום. כי לאהבה אין מדינה. אין מדינה לאהבה. וכולנו רקמה אנושית אחת חיה. ומה יהיה בסופנו? אולי עד סוף הקיץ אדע את התשובות.