היא לא בחרה את שמה

שולי גלנץ - הראשונה

אבל אותה בחירה הלכה עמה לאורך כל הדרך. השם שלנו. עניין שולי עבור חלק מאיתנו ואילו עבור חלק אחר, עסק לא סגור, צל ותסכול שמלווים אותם כל חייהם, מאז ילדותם. כשהם מסתובבים בעולם עם סימן השאלה על הפנים, למה? למה, אמא ואבא?

שמי שולי ואני נמנית עם קבוצה ב'. מעולם לא סבלתי את השם שלי. ואם לדייק, יותר נכון סבלתי ממנו. לא עבר יום בחיי שבו לא שאלתי את הורי ואחיותיי בתוכי, איך עשיתם לי את זה? למה דווקא השם הזה. חסרים היו שמות יפים באותה תקופה?

"כבר בחרנו לך שמות אחרים" ניסתה אחותי הבכורה אירית, להגן על חייה, ללא הצלחה, אבל אז אבא נכנס לחדר עם בקשה מרגשת, שלא ניתן היה לסרב לה - לקרוא לך על שם אחותו האהובה - שולמית- שנפטרה בגיל צעיר". אוקי, התנו אימי ושתי אחיותיי את בקשתו, בתנאי שקוראים לה שולי מהיום הראשון וכך היה. כפי ששמתם לב שמי היום הוא שולי. בקשתו התקבלה. יש להוסיף, כי בתקופה זו היה גם מקובל וכבוד גדול להיקרא על שם קרוב שנפטר. ואני אומרת - כבר היה אחד בשם הזה, בואו נשאיר אותו - יחיד ומיוחד בעולם, כלומר כבר הייתה שולי/שולמית גלנץ אחת. בואו נשאיר אותה יחידה ומיוחדת בעולם. לא נשכפל אותה. טוב, זה לא ממש יכול לעזור לך הרבה, כשאת רק בת יומיים. השיא היה כשהיינו בבית קברות וראיתי מצבה שכבר קיימת עם שמי – יופי חשבתי, הנה אני כבר פה. הכול כבר מסודר.

לא. אני לא באמת כועסת על אבא שלי, ובהחלט מבינה ללבו הכואב ולרצונו להנציח את אחותו האהובה, שהייתה אדם מיוחד ומדהים לפי כל הסיפורים. אומרים שיש לנו אותו חיוך. אבל לו רק היה יודע כמה משקל והשפעה יכולים להיות לשמו של אדם על חייו, אולי היה שוקל שוב.

ואז שולי גלנץ החלה את חייה, ומהר מאד הרגישה שאינה מתחברת לשמה, ויתרה מזה אפילו מתביישת בו. יש רבים שחיזקו בצורה בוטה  את הרגשתה לאורך תחנות בחיים, - בנוסח -מה זה השם הזה, נורא לא מתחבר אליך, אולי תשני אפילו לשלי. שילה. הו כמה רציתי, ולא היה בי האומץ. מדהים שלא עלתה בדעתי המחשבה או האפשרות להחליף את השם, שיש לי זכות שכזו. וככל שנקפו השנים ושמי הפך ידוע בתחום המקצועי וקניתי לי את המוניטין המקצועי שלי בתחום – נראה טיפשי ולא הגיוני לשנות את השם. פתאום עכשיו?

בשנתיים האחרונות כשאני והסרטן משחקים משחקי הורדת ידיים, ועד עכשיו (בלי עין הרע, וכו' ) אני מובילה, עולות בי מחשבות מרדניות מכל הסוגים. ראשית, חדלתי לבקש רשות על מעשי. ודאי תתפלאו מה זה המושג לבקש רשות, בגילי המתקדם. ובכן, אני מאלו שכל חייהם מבקשים רשות או אישור פנימי, על כל צעד הם עושים בחייהם. שריטה גדולה ומכובדת היכולה למלא פוסט נפרד בפני עצמו.

בתור ילדה את הרשות התרגלתי לבקש מהורי, אחיי ודמויות סמכותיות רשמיות בחיי, ובהמשך מאיזו שופט או שופטת פנימית שאמצתי אל תוכי והם עונים לשם הלא מוצלח "ביקורת" ומתגוררים בי עד היום ולא מצליחה להוציאם מתוכי.

ובכן לא עוד. מעשי בחודשים האחרונים, משאירים את הסביבה לבלוע את רוקה, ואת אחיי בפרט, בפחד מתמיד מהצעד הבא שלי. כל בוקר נפתח בסמס רועד מהם – אחותי..איפה את עכשיו? ומה תוכניותיך להיום? נכון שרק קניות בסופר?

לדעתי הם בשלב של מחשבה על הצבת שמירה. מה היא עוד מתכוונת לעשות. פתאום היא עברה לנו דירה מתחת לאף, ושפצה את האמבטיה בזמן שישנו, ועכשיו היא פתאום רוצה ג'יפ. לאן עוד נגיע איתה, תור מי לשמור עליה היום?

אז עכשיו אני בענייני שמות. חשבתי לשנות או להוסיף את השם "שלי" לשולי" בודקת את האומץ שלי ללכת עם הלב, לתקן ולהגשים חלום, משהו שסבלתי ממנו כל חיי. והנה תראו, אין מעלי שמירה ואין אף אחד שמונע ממני. ואני לא מסוגלת. כי מה יגידו, ומה עם המוניטין המקצועי, וכבר מכירים אותי בשם הזה בענף הפרסום ובענף הבלוגרים, וזה לא יתפוס במילא.
טוב נניח לזה כרגע, לא באמת בוער. שקודם אהיה בריאה, בעזרת השם.

ואיזה שם בחרתי לבת שלי..השם הכי יפה בעולם. מאיה.

אני? יזמית? רעיון לא רע!

x

"למה כולם פסימים?"

צילום, בימוי ועריכה: נדב הראל

צוות וניהול קריאטיבי: אנה פינקלשטיין ושולי גלנץ

קוראים וקוראות יקרים, יזמים ויזמיות בהווה ובעתיד. עם ישראל יקר. שימו לב. פוסט זה עלול או בעצם עשוי, לשאת בין שורותיו, במתכוון, תוכן שיווקי, לא סמוי בהחלט. אנסה בכל אופן לכתוב אותו, במילים כך שגם אני אוכל להבין. עד היום חשבתי שאני לא ממש מבינה, או החלטתי מראש, שאין סיכוי שאבין. נו, מילים כאלה על יזמות, סטארט אפ ובניו. המילה יזמות נראתה לי תמיד מחייבת נוכחות גבוהה של טסטסטרון לצידה. מילה עם זיפים.

לקח לי שנים עד שהתחלתי להקשיב קצת לאחי (התאום) אורן גלנץ. תחומי ההתעניינות שלנו שונים, ונפגשו או לא נפגשו אם לדייק, בעיקר בשבתות, בשאלות איזו מחשב כדאי לקנות או איזו מכונית.

אורן הוא מנכ"ל חברת בי דה פיפל,http://www.bythepeople.co.il  ומנהל החממה העסקית שלה ליזמות.

בחממה הוא מלווה אנשים עם הרעיון שלהם, מתחילתו כשהם באים עם שתיל קטן עד שהם מצליחים להכות שורשים עם הרעיון שלהם בעזרתו. לא כולם כמובן, באופן טבעי.

"אולי תבואי להרצאת המבוא הבאה של הסדנה" ניסה אחי לדחוק בי יום אחד. בואי להקים עסק משלך, כל אחד יכול להיות יזם בעידן של היום. את חייבת להכין עצמך לעתיד. אין לך ברירה. דבר עם אלוהים, עניתי לו צינית ומרוצה מעצמי. אני אישית אשמח להכין עצמי לעתיד אם גם לאלוהים חשוב. אבל חוץ מזה. עניתי כמו תמיד - "יהיה לי משעמם, הרצאות על שיווק, אני איש יצירה, תביא לכתוב קמפיין תסריט, מודעה, זמריר. וזה לא שלא עולים לי רעיונות לסטארט אפ, כל שני וחמישי, אבל מפה ועד אתה יודע. אני לא יזמית בנשמתי, אין לי את זה, צריך להיוולד לזה. ממש לא באופי שלי, ופליז תן לי בבקשה, דחוף עוד כמה תירוצים - למה לא.

פה בדיוק את טועה אחותי, וכמוך יש לצערי מאות טועים וטועות. כל אחד יכול להיות יזם.

בואי תקשיבי, הוא חייך, זה לא יהיה ארוך ומבטיח לך שתופתעי. אל תיבהלי מעולם המושגים והמיתוסים. קחי מונית. הגעתי עם חברתי אנה. מה אגיד לכם, ולא אשמע משוחדת. ראשית, הכריכים בכניסה היו מדהימים. מיד תפסתי יוזמה ואכלתי שניים. כבר תחילתה של יזמות. הקפה מודה עוד צריך להשתפר, אבל אני לא מחדשת כלום, למי שרגיל לשמוע הרצאות באוניברסיטה אחה"צ, כשהוא לועס כוס קפה חד פעמית.

היה מרחיב לב, לפגוש פתאום, אוסף אנשים מחויכים, עם אנרגיות חיוביות ותשוקה לעשות דברים ולהפוך עולמות, וכן גם להרוויח הרבה כסף - היא לא מילה גסה. ובעיקר לשמוע את ההרצאה של אחי, שבהירות המחשבה שלו, יכולה לפשט ולפתור גם את בעיית האיסלאם בעולם. ולאחריו לשמוע את סיפור הצלחתם של שלושה צוותים, שהקימו בעזרת החממה סטארט - אפ מרתקים בתחומים שונים. ביניהם גאה לציין - שתי דוקטורנטיות מצליחות מתחום המחקר.

אבל חייבת לציין עובדה נוספת, בולטת, מטרידה וטעונה דחוף שיפור. מבין 40 האנשים שהגיעו, ניתן היה לספור כחמש נשים בלבד. וכמה מהן אשתו של אורן. למה? אין לי תשובה. כי לא התרגלנו או העזנו לחשוב כך על עצמנו? אנחנו הנשים? אני למשל תמיד הסתפקתי בלהסמיק ממחמאות, כמה את מוכשרת, משכורת יפה ואחוזים מזעריים. לא חשבתי למקסם ולנצל את כישורי, כדי לסלול לעצמי עתיד כלכלי ולהכין את הקרקע שלי לעתיד ולימי גשם. בהם לא אהיה כבר בת 35. 
למרות היותי אז יוצאת דופן, לתקופה בשל היותי לראשונה שותפה - אישה-במשרד פרסום ומנהלת המחלקת הקריאטיבית.
והיום יורד קצת גשם והוא מורגש. אבל מה שמעניין, שאני כבר שנים, עדיין בת 35 - וזה באמת בגדר תעלומה.

ובמקרה האישי שלי, יש לי את הסטארט - אפ הפרטי שלי, שהוכתב לי מגבוה, ומתרכז ברעיון להבריא ולעשות אקזיט לסרטן. ומחכה ליזמים שיעלו על רעיון מבריק, שיכחיד אותו מהעולם. אז קדימה חברים, קחו יוזמה. בואו למחזור הבא של תוכנית היזמות (9 חודשים) שתתחיל ב -28.1 לינואר. ותגידו שאני שלחתי אתכם. זה לא יכול להזיק. אה, ואדאג שיהיו את הכריכים ההם, שלא תהיינה אכזבות. 

ומהיום תוכלו לפגוש ולשמוע את אורן, בכל שבוע בערוץ היו טיוב שלו, עם 3 דקות, על יזמות וקריירה, בכל שבוע בנושא אחר. ולקבל את כל התשובות, לשאלות ולמחסומים שבטח יש לכם, בדרך אל היזמות או הקריירה, של פרק ב' שלכם. חברים ובעיקר חברות. אם תכירו בזה או לא. יש עתיד וצריך להיערך אליו ולהיות כל הזמן בתנועה. אוף, אי אפשר להגיד כמה מילים, בלי סיסמאות של בחירות. אבל לא במקרה. גם פה מדובר בבחירות שלכם. אבל הבחירות החשובות ביותר – אלו שיבטיחו וישפיעו על חייכם באמת ועתידכם האישי. אז קדימה, לעבודה! תקימו צוות ותנצחו ביחד!

שכונת הארגזים, פינת גברת, אפשר קפה שחור?

סליחה על ההתרגשות, אבל אין סיכוי שלא תבינו לנפשי, ליבי, שערי המאובק ורגלי התותבות, אבל אחרי שבוע של חיים בתוך נייר עיתון, נעלם מעיני ומביתי הצבע חום בהיר של אחרון הארגזים! כן הארגזים האלה, שאורזים לתוכם ומקטלגים, בתמצות גס את חייך בכמה מילים - בנוסח – ארון בגדים – מאה חולצות שחורות. ילדה – מאה זוגות סניקרס מיותרים. מטבח – ספרי בישול שלא תפתחי לעולם.

מעבר או שיפוץ דירה. מצב נפשי לא פשוט בחייו של אדם. לדעתי צריך להילמד כקורס מיוחד בחוג לפסיכולוגיה, שלא לדבר על הכרה זמנית של ביטוח לאומי ופיצוי כספי הולם.  

אחת לכמה שנים, אני עוברת דירה. יש לי כבר כרטיסיית "רב ארגז" אצל המובילים. ומדהים שבכל פעם מחדש, אני עדיין מופתעת כמה הסיפור יכול להיות קשה מכל בחינה אפשרית, ולאן יוביל אותי. תמיד בטוחה שהעסק יהיה הרבה יותר פשוט, שכן הבית כבר מוין עשרות פעמים וכמו אבן מתגלגלת אמור להישחק בתכולתו.

"אין, הם מעבירים אותו בשניות" את אומרת לעצמך באדישות, ומי יודע, אולי אפילו אספיק לקנות לי היום עוד מאה חולצות שחורות. 
אז פה הטעות שלך גברת. ובזמן שתעשי לנו קפה שחור נסביר לך אותן.

את יושבת שאננה בתחילת הבוקר, כשלפתע הם פורצים לביתכם. קבוצת מובילים עם זיעה בעיניים שראו כבר הכול, ואופס בשניות, לפני שתרגישי, הם כבר ארזו לך שוב את התיק האישי, שתכננת להיצמד אליו ולהשגיח עליו בשבע עיניים, אחרי ניסיון מר ממעבר קודם.

ואז בבת אחת את מבינה שהסרט התחיל, ואין לך עליו יותר שליטה מרגע זה, או על  חייך, לפחות למשך השבוע הקרוב. ועל פניך מתפרשת הבעת ההלם בהתאם, שתלווה אותך לכל מקום.

מול עינייך נארזים במהירות וביעילות נטולת רגש, כל חייך. ולעתים אף ביעילות יתר, שתוך כדי את רוצה לצעוק להם, עזבו, חפיף, אל תתנו לחפצים שלי יותר חשיבות משאני נותנת או להם או לא ליתר דיוק  – לא נותנת. אין צורך לרפד כל כפית בכרית. אבל בכל זאת, דיר באלאק אם תהיה שריטה על השולחן החדש או כתם על המגבות החדשות שנקנו במיוחד בניו יורק. ואל תתעכבו על מדי כפות ההגשה הישנות לסלט, שלא השתמשתי בהן כבר שנים. אז למה שלא תזרקי אותן לפני המעבר? חולפת לרגע מחשבה בראשך, לא, את עונה לעצמך, החלטה קשה מדי לקבל מדי בזמן קצר. אולי פעם בכל זאת אעשה את ערב הנשים ההוא שרציתי.

זהו, סיימו. המשאית יוצאת לדרך. ואת אחריה. כן, זו המשאית שלך הפעם. אלו החיים שלך הפעם שארוזים שם, עם כל העבר - הווה - עתיד שלך, שהמשאית נושאת על כתפיה עכשיו. את לא יכולה שלא להרגיש צביטה, כל פרידה מבית ומקום מגורים של שנים, נושאת עמה עצב מסוים, ולרגע את שוכחת שפניך לעתיד טוב יותר ודירה יותר כיפית. אבל זה אופיים של מעברים.

ואז מגיעים לדירה החדשה. לא אתיש אתם בהמשך התהליך המוכר לכם ודאי. רק אמליץ לכם לא לזלזל בתהליך הפירוק וקחו לפעולה מתישה ולא תמימה זו, אנשי מקצוע לסידורי ארונות או היעזרו בכמה שיותר אנשי משפחה, שיפרקו ויסדרו עבורכם את התכולה בארונות. כי להתחיל לחשוב עכשיו על מקום לאחסון נצח של כפות ההגשה הישנות סלט, זה יותר מדי קשה. עדיף שאנשים נטולי רגש יקבלו את ההחלטה החשובה הזו עבורך.

ואסיים בסרט פרסומת שכתבתי לפני הרבה שנים בנושא. נא למלא אחר ההוראות!ותהיו אופטימים, מתישהו 
הדברים האלה מגיעים לסופם. ומדהים כמה מהר הזכרון שלנו מדחיק אותם.

תסריט: שולי גלנץ

במאי : רם ברוך

הפקה: קיץ הפקות