השמים יכולים לחכות

מישהו, מישהו דואג לי שם למעלה..

והרבה דואגים לי פה למטה!

"תגידי,שמת לב שאין לך מזוזות בבית?" אמרה לי לא מזמן חמותי, "לא" עניתי ספק מופתעת, ספק אדישה. "האמת שאני בדירה הזו חמש שנים, ולא שמת לי לב או עבר לי בראש הנושא ולו פעם אחת. מעניין" אני ואמונה בדת או באלוהים, לא הגענו אף פעם לדיון מעמיק, שיחת סיכום או קבלת החלטות סופיות בנושא. מזועזעת, הודיעה לי נחרצות, חמותי כי הנושא הולך להיות מטופל על אפי ועל חמותי מה שנקרא. "אני איתך,כל מה שצריך, גימגתי נבוכה אחריה. מה יש להפסיד. זמן לא קצר אחרי, הושמו מזוזות כדת וכדין בכל אחד מהמקומות הנדרשים.  

במקביל באותם ימים, ביושבי אחוזת ייאוש, והרגשה פיסית קשה, אצל המלאכית והמשגיחה הפרטית שלי, היא האונקולוגית ד"ר רות לאופר, הודיעה זו כי גופי מגיב קשה מאוד ולמעשה אינו מגיב טוב, אם בכלל לכל סוגי הכימותרפיה שקבלתי בשנה וחצי האחרונות, ואין מה להמשיך לסבול. עם זאת, היא מסרבת עדיין להרים ידיים בשבילי, ומוחה הרפואי היצירתי והמנוסה, הגה עוד רעיון לטיפול רפואי בי בתרופה ותיקה, הפועלת במנגנון אחר. תרופה? הצחקתם אותי. מבחינתי מדובר נכון לרגע זה בתרופה מצילת חיים. שרק ימשיך.

לאט לאט, החל לחלחל לו שיפור עדין. ראשית, כבר היה תחושה מרעננת, מלא לחוש את תחושתם של החומרים כימיים הקרירים, פולשים קרירים לוריד בגופי על בסיס יומי. לא לחוות שום תופעות לוואי. לא לא, אל תנסו, לא תצליחו אפילו לדמיין את הרגשה, בריאים חמודים שכמוכם.

לקום בבוקר כמעט כמו אדם נורמלי, ולרצות להתחבר מרצוני לאינפוזיה אחת - של קפה טוב.

לאט לאט, התחלתי להרגיש שגופי מקבל כוחות פיסים, חיוניות וויטליות, ששנים כבר לא חשתי. ובעיקר עירנות בשעות הקטנות של הלילה. כזו שגרמה לי לפעילות ענפה, בכל תחומי משק  הבית, עד כדי כך, שהתלבטתי אם לסמס לשמעון פרס הידוע בשעות עירנותו.

מדי לילה, התחלתי לסדר ולמיין כאחוזת אמוק את כל חלקי הבית. אין פינה בבית שלא הגעתי אליה,ממיינת וזורקת כמה שיותר בלי חפצים, מבלי לחשוב פעמיים, מלאכת סידור יסודית - ממיון ארון הצעצועים של דברי התינוקות של הילדה, שכבר בגרה, לארון התבלינים והמחבתות, שהגיעה זמנם ללכת. השארתי רק חפצים שבאמת משתמשת. מלאכת סידור ,שהפכה בעצם למלאכת מיון החיים. שנבעה מתוך רצון ברור, לקחת ולהחזיר לעצמי את השליטה בחיי, בחיי בתי וביתי. אחרי שקרוב לשנתיים, נטלה ממני תחושתי זו לחלוטין. בשוכבי, מובלת, חלשה וחסרת אונים, מבלה רוב הזמן במיטה, בין טיפול לטיפול. לאט לאט, הרגשתי איך מאיה קולטת את אמא שלה, משתנה למול עיניה ואת תגובתה הנרגשת. ילדים חשים הכול. לא היה גבול לאושר שקרן מעיניה, והביטוי המיטבי שלו  - חזרה להתעסקות מלאה בענייניה, והוספת לק חדש לאוסף.

לא הרבה אחרי, פנטזיה לנסיעת סתיו מוזהבת לניו יורק וקונאטיקט, לבילוי עם קרובי משפחה, שדוברה עם אחיותי, בזמנו, באחד האשפוזים, יותר כמקור עידוד, החלה לרקום עור וגידים, לתביעותי. אמנם עם הרבה פחדים וסיייגים מוצדקים של אחי בדרך, ומכשיר חמצן נייד, אבל עם התעקשות עצומה שלי.  

וכך מצאתי עצמי מתחילה לחזור לחיים, אמנם מדדה לאט, מתיישבת כל כמה דקות לארגן מחדש את הנשימה, אבל הנפש שועטת קדימה בלי חשבון, רוצה לטרוף את כל העולם, להשלים כמה שיותר מהר, למי שמכיר אותי וסיפוקים מידיים, חיים שלמים וזהות שנלקחו מבחינתי, להרגיש שוב נורמלית ושוב שולי. וכשאני אומרת ששולי חוזרת לחיים, הווה אומר שכרטיס האשראי שלה חוזר אף הוא לתפקוד מלא, כשהמילה הנכספת "מאושרת "אפרוווד" מופיעה כהוכחה וחותמת לכל ביצוע פעולה שלי. "אפרווד" -שולי - אכן מאושרת.

עומדת ומזילה דמעות, כלא מאמינה, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ה- MOMA מול תערוכת אורגינלים של האמן הנרי מאטיס, ויום אחרי צופה בתערוכתו המדהימה של האמן ג'ף קונץ. נזכרת בימי היצירתיים כסטודנטית לאמנות, ואח"כ כקופירייטרית צעירה ואמביציוזית, בעולם הפרסום, בתחילת דרכי. הראש מתחיל  לרצות פתאום, לחזור ליצור ולתכנן פרויקטים יצירתיים, בהם אוכל לעשות הארקה ופריקה לכל התחושות והחווית אותן עברתי בשנים האחרונות. מתגעגעת לפגוש ולהרגיש שוב כאותה בחורה, בת 28, אמנם עדיין נפוחה מסטרואידים, והשיער צריך עוד זמן כדי לגדול, אבל  פתאום יש תקווה, ומי יודע אולי קבלתי שוב את חיי במתנה.

מסתובבת מאושרת בבתי כולבו, משפרת לאין שיעור, את מצב הכלכלה האמריקאית, וקונה באקסטזה, בגדים שפתונים, תיקים ואביזרים, כג'וליה רוברטס (רק בלי הריצ'ארד גיר בסוף לצערי, יותר דוד כהן מסניף בנק הפועלים, שבקש לפגוש אותי כשאחזור, קצת ככה לדבר על מצב (הרוח) של החשבון שלי)

רק לא טרנינגים.

לווינקד הסיום המרגש, הוזמנתי כמחווה של כבוד גדול, לזוג חברים ניו יורקים ותיק, לסלי וג'ואל, המתגוררים באיזור מדהים בקונטינקט "לייק קוביקה". בית עץ ליד אגם קסום וציורי, מוקף עצי שלכת מוזהבים, עליהם פנטזתי. לא היה גבול לאושר שלי. הכל זהב, אמרתי בלבי, הכל זהב...פינוק מכל עבר וארוחת מלכים מעוצבת, שהוכנה במיוחד עבורי עם כל המעדנים שהזמנתי. 

אבל הכיף היותר גדול, לו חיכיתי רוב הזמן אם להודות, היה לחזור כבר לבת שלי, שציידה אותי לטיול במכתב מרגש, בו דרשה מפורשות שאיהנה מכל רגע, כי מגיע לי. כל כך פנטזתי על הרגע הזה, בו תחכה לי בשדה התעופה, לאמא החדשה שלה, ויחדיו נצעד שתינו אל עבר החיים החדשים, והאולי יותר אופטימיים, שמחכים לנו. אם ירצה השם. כן, אם ירצה השם. ומסתבר שאנחנו לא באמת יודעים הכול על החיים האלה. ויש הרבה נשגב מבינתנו ואיזשהיא יד מכוונת בכל זאת. ואולי יש מישהו שם למעלה, שדואג לי אישית באופן פרטי. פתחתי צוהר קטן, צינית שכמוני, וכמות הניסים שזרמה ממנו אלי ולחיי ועדיין ממשיכה לזרום, לא הייתה מביישת שום חנוכה. וכן, הכול החל מעשית, מאותו יום של התקנת המזוזות. אז לכי תתווכחי. באמת קטונתי.

האם אחזור להתעצבן משטויות? האמת מקווה מאד וכמה שיותר מהר אם אפשר. אלה החיים לא?

דבר אחד בטוח - נכון לעכשיו, מבחינתי השמים יכולים לחכות. 

אה אה אה סטיינג אליוו, סטיינג אליוו...
עכשיו רק אם לא אכפת לכם, לסדר לי פה בישראל, סתיו אמיתי ברחובות עם קצת ניחוחות חורף .
בכל זאת קניתי קצת סחורה.

שלכם, עד 120 שולי.