האדרה עצמית

תשיגו לי את דן כנר. זה דחוף. אני דורשת שיגיד גם עלי כמה מילים. היום אני, אישה, תיקנתי בעצמי את המדפסת, ומן הראוי שכל העולם ידע מזה. הוא לא צריך לכתוב את הנאום, הצפיחית, שרק ירתום את קולו הענוג מדבש. כבר ניסחתי בשבילו. הנה הנוסח המלא לנאום, היה נחמד כמובן, לו היה נערך גם טקס כלשהו, אבל לא נורא, נסתפק בדברי הלל: ראשונה לזהות, הראשונה לגשת, הראשונה לתכנן את מהלכי פירוק המכסים, הראשונה להוציא את הדף הסורר, הראשונה לבצע קנסל להדפסה, הראשונה ללחוץ שוב פרינט, והראשונה להוציא את המוצר המוגמר. שמש העמים, אור האנושות, זיו הבריאה, קרן היסוד של בית המקדש - שולי גלנץ.

פתאום אני קולטת את מקור הבעיה שלנו הנשים, ואת הגורם האמיתי להמעטה בערכנו - חוסר ביחסי ציבור! אם אנחנו הנשים לא נאדיר את עצמנו, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. ובין האדרה להדרה המרחק קצר מאוד - שלוש אותיות בלבד. מהיום אנחנו הנשים, צריכות ללוות כל פעולה יומיומית ואיזוטרית שאנו עושות, לעיתים מבלי משים, ביחסי ציבור, מסיבות עיתונאים, קמפיינים פרסומיים ואם יהיה צורך - אז גם בטקסים מיוחדים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפעולות גבריות בעליל, כגון הרכבת מכשיר חשמלי חדש, או רהיט של איקאה, החלפת גלגל, העברת טסט או סתם קבלת פרס על מחקר פורץ דרך ברפואה או בכל תחום אחר. דוגמא לנאום בטקס או קריינות בתשדיר הפרסומת: ראשונה להבחין בתקר, הראשונה לצעוק "אוף פנצ'ר" ולצאת בזעם אל הכביש המסוכן, הראשונה להרים את מכסה הבגאז' המאובק ולאתר את הג'ק הנעלם, מבין ערימת השמיכות והמטקות, והראשונה להחליט להתקשר אל מישהו בתשלום, שיעשה את המשך העבודה השחורה הזו במקומה. אישה ללא חת, סמל ומופת לדורות הבאים – הנה היא לפניכם - שולי גלנץ. וגם להפך, כשמדובר בפעולות שפשוטות ומובנות מאליהן, עבורנו הנשים, ואילו לגברים הן קשות מנושא. אם בגלל מבנה אישיותם המורכב, מבנה אנטומי שונה, או אם בגלל אי יכולתם הזמנית. דוגמאות: הראשונה להיזכר מבין זוג ההורים, שיש למחרת יומולדת לחברה של בתה בכיתה, הראשונה לרוץ לחנות ולקנות מתנה, הראשונה לא לשכוח לבקש פתק החלפה והראשונה להביא את ילדתה ליום ההולדת ולאספה בזמן - שולי גלנץ. היא ולא שרף. נראה לי שהרעיון הובן פחות או יותר. מה לעשות אין ברירה. במלחמה כמו במלחמה. אין יותר נושאים שהשתיקה יפה להם. מהיום מדברים או יותר נכון מדברות על הכול. לא ננוח ולא נשקוט עד שאחרון האנשים על היקום ידע על פועלנו, אחת לרבע שעה.

ואם להוסיף כמה מילים על הדרת נשים או עדרי גברים, או אפלייה בין המינים, אני כבר שנים מטיילת במסדרונות משרדי פרסום ולא ברור לי למה גם היום עדיין שלט רוב גברי. זה היה אמור להתאזן עם השנים, אחרי הכל, אין כמו נשים ורגישותן לדקויות - אבן היסוד של הפרסום. אבל למעשה המצב רק החמיר. לתחושתי זה מקרה של הדרה עצמית. כי עם כל כל הרצון הטוב, לא נוכחתי באמת באפלייה על רקע מיני, כשמדובר בבחינה של תיק עבודות טוב. רעיון הוא רעיון. כך בכל אופן אני ראיתי זאת, כשראיינתי אנשים לעבודה. לא ברור מה קורה בדרך ומתי מופיעה תקרת הזכוכית או הרמת הידיים. קשה לי לתלות זאת רק בנושא של ילדים ושעות עבודה. ואולי אני נאיבית. שפטתי השנה בתחרות הפרסום והיינו ארבע נשים בלבד מתוך קבוצה של  כ- 36 שופטים, רובם מנהלי מחלקות הקריאייטיב, שענו להגדרה - גברים בסביבות הארבעים, מגדלי קרחת ולא חשוב מאיזו עדה. מיעוט היא מילה שהלמה אותנו שם. עם זאת, אין ספק שנכון להיום ישנה פריחה נשית, מרשימה ומעודדת בהקמת מגזינים - נזהרת לא לקרא להם נשיים -באינטרנט ובכתיבת בלוגים, כך שיש עוד סיכוי שהעולם יתהפך.

ואסיים בסיפורון: כפי שכבר ציייניתי פעם, הייתי בעברי שותפה במשרד פרסום. הייתי מנהלת המחלקה הקריאייטיבית הראשונה לציון, שמונתה גם כשותפה. להוציא אישה נוספת שהייתה שותפה במשרד פרסום, אבל מהצד של התקציבאות, למי שמכיר את היריבות הנצחית. אי לכך היוויתי סוג של תופעה, אותה סקרו לא אחת בכתבות. זכור לי היטב, שיום אחד באה לביקור במשרדנו עורכת עיתון "לאישה" ואחד השותפים הציג אותי בגאווה –"תראי יש לנו מנהלת קריאייטיב ושותפה, אישה! מה את אומרת על זה?" היא כתבה על זה וזה מופיע בגזיר העיתון המצורף ששמרתי. יצוין לזכותו של שותפי שהוא היה "מספיק גבר" כדי להבין בעצמו את גודל המבוכה. וחוצמזה יש לציין גם לזכותו, שהוא היה הראשון לזהות ולקדם נשים, הראשון לעודד ולחזק והראשון להבין ולהכיר בכוחן. הוא ולא שרף.

 טוב, חייבת להדיר את רגלי מפה. מסיבת העיתונאים מתחילה עוד דקה. ביי שולי 

ו

אשר על המשמורת

 
מתקשה לכתוב כבר כמה ימים. במקום בלוג בראש יש לי בלוק. עניינים ומחלוקות שבין הורים גרושים, השתלטו אצלי על כל תא פנוי במוח ומדירים שינה מעיני. מדהים שבתור ילדה קינאתי בילדים שהוריהם גרושים, תמיד היה נראה לי שהם בעמדת פינוק או פיצוי מתמדת. ואילו אני הגעתי ממשפחה סטנדרטית דאז, עם תפאורת משפחה סטנדרטית דאז, אחת מחמישה ילדים, אבא שמגיע בשש מהעבודה עם תיק גיי'מס בונד חום עמוס מסמכים, זורק חיוך ונשיקה בדרך לכורסת הטלוויזיה, ואמא שמחכה לנו עם עוגות שמרים אבל בציפייה מתמדת לקצת עזרה מאיתנו, הילדים בבית. הביטוי לפנק, לפנק לפנק איך לומר, לא נולד אצלנו. ומנגד נראו לי אותם ילדים להורים גרושים, כמרכז העולם ומרכז תשומת הלב של הוריהם. ילדים שהוריהם מסתובבים עם מד דופק וסיסמוגרף כדי לאמוד את מצב רוחם של ילדיהם בכל רגע. ואם חלילה נרשמה ירידה במפלס מיד נמצאה וופלת טוויסט או טעמי ליד מיטתם. אני והזיכרונות הסלקטיביים שלי. לימים הבנתי שהקנאה הייתה גם הפוכה מכיוונם, זה טבעם של ילדים או טבעו של האדם בכלל.
רצה אלוהים או לא רצה, אבל בתי עונה היום, שלא מרצונה זה בטוח, על ההגדרה - בת להורים גרושים. יודעת שזה לא מקורי ויש עוד אלף כמוה בימינו, ובכלל תגידי תודה שיש לה שני הורים, גם זה לא מובן מאליו היום, אבל כשזו הילדה שלי ועוד ילדתי היחידה, לבי נצבט כל פעם מחדש, על כך שהיא לא זוכה לחוות תא משפחתי רגיל. כן רגיל אמרתי, בלי מרכאות ואמירות פוליטקלי קורקטיות, או לפחות הרגיל שאני הכרתי. יודעת שיש הרבה מודלים לגיטימיים של משפחה, והמבנה המסורתי הוא לא תנאי לאושרו של הילד. אבל בכל זאת. בכל זאת. חושבת על עצמי לו הייתי צריכה לחיות את החיים הכפולים, שבתי נאלצת לנהל, הייתי די משתגעת. ההיטלטלות המתמדת בין ימי השבוע, בין שני סוגי הבתים ושני סוגי המיטות, בין שני אורחות חיים, נורמות, בין שני ממתקים ביום לארבעה, בין אורז מלא לחלול, בין סוכר לבן לחום. הפרידות הקבועות, הגעגועים הפתאומיים, חוסר הרצף  וחוסר השקט. הלארוז ולפרוק, ולא לשכוח את התיק עם נעלי ההתעמלות למחר, והדיפלומטית האצילה, שהיא גדלה להיות, כדי להרגיש בסדר עם כל אחד מהצדדים, להלן הוריה. והקשה מכול לדעתי -  לא להיות מוקף בו זמנית בשני הוריך. הנאה וזכות בסיסית של כל ילד. להוציא ערבי הורים והופעות בבית הספר.
זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי לראות את חדרה של בתי אצל אביה, היה לי נורא מוזר כאילו אני בחדר זר, של ילדה שאני לא מכירה. אבל היי רגע, זו הילדה שלי, זה החדר של הילדה שלי!  ופתאום קלטתי שמעכשיו לבתי יש עולם נוסף של חיים שלעולם לא אהיה שותפה לו ולא אוכל לדעת באמת מה עובר עליה שם. להוציא ניסיונות דיבוב עלובים, כשהיא חוזרת בסוף השבוע, ושברי משפטים מפיה, המסתכמים לרוב במילים - היה כיף או לא היה כיף. לרוב אני מנסה להימנע מהתשאולים האלה, לא רוצה לתת לה תחושה שהיא תחת חקירה או לגרום לה להרגיש לא נוח על כך שנהנתה. ואגב, המשפט הזה - לכל שבת יש מוצאי שבת - מי היה מאמין שאני אוהב אותו כל כך. ואני אפילו נהנית לגהץ את המדים שלי בקצה היום הזה. מדי האמא שאני חוזרת להיות בדקה שהיא חוזרת. רבים יאמרו ודאי, שלהיות הורים גרושים זה סידור די נוח, שאחת לשבועיים יש להם וויקנד חופשי לעצמם. אז נכון שיש בזה הרבה נוחות, בעיקר כשרוצים לנוח בשישי בצהריים, או לבלות עם הזוגיות החדשה שלך, אבל לפעמים החופש הזה הופך לו פתאום למועקה, כאילו הופקע ממני חלק מהותי מזהותי היום,  וכאילו אני לא עושה את המוטל עלי כאמא, שאמורה להיות שם בשביל הבת שלה בכל רגע. רגע מה זה, חזרתי לימי רווקותי? לא תודה.
ואז היא חוזרת ובתוך שניות אני נכנסת לתפקיד כאילו הייתי שם בלי רגע הפסקה. "יאללה קדימה, ארוחת ערב, מקלחת ולסדר את התיק" אני פוקדת עליה בטון אסרטיבי, בתקווה לגשר על פערי הזמן שלא היינו ביחד ולהחזיר את השליטה לידיים. אמא פה עכשיו! וזה מה שאמא אומרת! גם אם איך קוראים לו, אבא שלך, אמר לך בדיוק ההפך אתמול, אני מוסיפה בליבי.

מה אפשר לעשות. בכל מקרה מאשימים את ההורים בשלב מסוים, שהם דפקו לנו את החיים. לפחות אני יודעת למה לצפות וממה זה התחיל. מקווה שהיא תסתפק בגישור, הילדה שלנו ולא נגיע לעורכי דין. ומקווה שהיא תזכור שהיו גם רווחים מזה – שני הורים שרק רוצים לפנק, לפנק, לפנק, ודמי חנוכה - כפולים.