את חייבת לעשות עם זה משהו..נראה לי שעשיתי, לא?

יומולדת שנה לבלוג רגעים

"את חייבת לעשות עם זה משהו" דחקו בי חברים טובים ואנשי שלומי, כשהעליתי לראשונה את הבלוג, עם הפוסט הראשון שנקרא איך לא -"את חייבת לעשות עם זה משהו". זוכרת את עצמי יושבת ולוחצת בהתרגשות על קליק ה"פרסם". מישהו ממש היה צריך לשבת לידי ולהחזיק לי את היד. שלא אתרגש מדי. עד היום יש לו סימן.

היום בדיוק שנה אחרי, עם 38 פוסטים, או מאמרים, בנושאים שונים ובלתי מדעיים בעליל, קרוב לעשרים אלף צפיות וקוראים מ-17 מדינות על הגלובוס, ביניהם מרגלים ממצרים וכמה שייחים מערב הסעודית, אני יכולה לומר שזו הייתה אחת השנים המרגשות בחיי, אם לא ה-!

נו וראית מזה איזה שקל? רבים ודאי ישאלו. אז האמת שלא. לא ראיתי מזה שקל וגם לא מטבע של חמישים אג'. לא שהייתי מתנגדת כמובן (יש אמרגן בקהל?) אבל לסיפוק ולהנאה שחוויתי לא היה כנראה מחיר, ואם כבר אז בכיוון של מיליון דולר. פעם ראשונה שיכולתי לתת לעצמי דרור מוחלט, לכתיבה שלי, שעד אז תועלה כקופירייטרית לקידום רהיטים, פיקדונות בנק וענבים בשוטף פלוס שלושים. פעם ראשונה שהשטויות שלי קבלו במה או מקום אחסון ליתר דיוק, שאוכל לעשות להן הארקה מדי פעם. הן היו צריכות את זה. השטויות שלי. שטויות של שנים.

לא שדרכי הייתה תמיד סוגה בשושנים. מילים לא תמיד באות בקלות אומר שיר אחד. בכל פעם להמציא את הגלגל מחדש, רק כדי שאתם תחייכו קצת ותראו אות חיים מהכיוון. ובעיקר להיות הבוס של עצמי, שזה מסתבר דבר לא פשוט. איזה דרישות היו לי. לא פעם איימתי בפני על התפטרות ורציתי לסגור את הבאסטה ופתאום בדקה התשעים הגיע משום מקום, אותו רעיון קטן וחמקמק לפוסט חדש. רק על זה היה שווה לכתוב פוסט – פוסט טראומה.

בחרתי או ברחתי לכתוב על הדקויות של החיים. על הרגעים הגדולים ובעיקר הקטנים והלא רשמיים שכולנו חשים בהם, אבל לא תמיד יודעים לשים עליהם את האצבע. שם אני מבלה, שם אני מחפשת. אותה אמת פנימית קטנה, שהיא אגב גם התנאי ליצירת  פרסומת טובה. התחושה המתגמלת ביותר שקבלתי מהכתיבה היא יכולת ההזדהות של אנשים איתי. הצלחתי (מקווה) לנסח עבורם במילים את מה שהרגישו ולתת להם תחושה לגיטימית שלא רק להם ברוך השם, יש את השריטות הקטנות האלה, הנה יש פה מישהי שעשתה מזה קריירה, מהחולשה הזו שלה וכנראה גם שלנו. היה כיף לראות בתגובות איך אנשים נפתחו לספר על עצמם וחפשו גם הם את המילים הפרטיות שלהם, כדי לנסח את התחושות. נתגלו אף לא מעט סופרים ומשוררים חבויים שהגיע גם זמנם לצאת מהמגירה.
התגובות נעו מ-"חדות הסאבטקסט מדהימה בעדינותה להפליא" ל- "אני רוצה גם ממה שהיא לקחה".

עניין אותי לראות מה היו הנושאים הכי נקראים בבלוג, סתם לצרכי מחקר במכון וייצמן.
משהו בסגנון "הרגעים שהיו" כמו כל מגזין המסכם עצמו לדעת במוספי ראש השנה.

אז מעניין שהנושא של המתנות או בשמו המלא "וואו איזו מתנה יפה, בטח שהייתם צריכים" הגיע למקום הראשון. ומה זה בא ללמדנו? שכולנו מצויים באותה דילמה קיומית ומייסרת של - מה עוד אפשר לקנות להם, חוץ מהדיסק החדש של פוליקר. פלא שאנשים מוצאים עוד זמן להפגנות. וששונא מתנות לא בהכרח יחיה יותר, או שפשוט המילה "מתנה" היא בין המילות החיפוש הנפוצות בגוגל - ג' כנראה.
http://rega-im.blogspot.com/2010/12/blog-post_21.html
אחריו במצעד הגיע הפוסט על גידול תאומים ובו פורסמה לראשונה האמנה לזכויות תאומים. בקרוב תהיה גם הפגנה בכיכר - גמרו סופסוף להחליף את המרצפות.
http://rega-im.blogspot.com/2010/12/blog-post_27.html
במקום טוב אחריו, הפוסט על התמודדות עם אובדן שכול, "לראות את הכאב"- שהותיר עיניים רבות דומעות ונתן את התקווה, שאפשר לשוב ולחייך גם שנדמה שזה לא יקרה יותר.
http://rega-im.blogspot.com/2010/11/blog-post_23.html
למקום טוב הגיע גם הפוסט על נסיוני, הלא עטור פרסים, בגידול חיות מחמד או בשמו הספרותי "תנו לאמהות לחיות או sos הבת שלי רוצה שוב כלב" שהגיע למסקנה הנושכת שילדים הם חיית המחמד הקלה ביותר לגידול.
http://rega-im.blogspot.com/2010/12/sos.html
גם הפוסט על ההתמכרויות הקטנות, שלנו ושל ילדנו זכה ללא מעט נרקומנים. יש כאלה שממש התמכרו אליו.
http://rega-im.blogspot.com/2011/01/blog-post.html
הנושא של "אל תגביל את עצמך" על שינוי התפיסה בראיית אנשים עם מוגבלויות, הראה על התעניינות גבוהה. בתקווה שיבוא גם השינוי המיוחל במציאות.
http://rega-im.blogspot.com/2011/09/blog-post.html
ומי עוד הגיע לזכורים והאהובים? נו ברור, הפוסט הזה, עם המילה הזו, אהבה. על הוולנטיין דיי שדבר על ההבדל הנצחי בין גברים ונשים, המסתכם היטב במשפט –"אל תשאלי אם אני אוהב" והתשובה - "טוב לא אשאל, לפחות לא ברבע שעה הקרובה".
http://rega-im.blogspot.com/2011/02/blog-post_10.html

ומה עכשיו, לאן פניך מועדות? מזתומר'ת? ממשיכים! אלוהים יודע מה יהיה הנושא הבא.  וזה המקום והזמן להגיד תודה לכל הקוראים, העוקבים והמגיבים, אם בלייק ואם בתגובה כתובה בבלוג עצמו או בפייסבוק. אף פעם כנראה לא מתעייפים מעוד מילה טובה או שתיים לא יותר מזה. שתהיה שנה טובה ותהיה. גלעד כבר הביא אותה.

שלכם, בין השורות, שולי

ואגב, כדי לעשות סדר למתבלבלים, יש לי גם בלוג באתר סלונה בשם "עניין שולי" בו אני מפרסמת במקביל כל פוסט שאני מעלה פה, אבל רגעים תמיד יהיה הבית.

ריח של גויאבות או: תסלחו לי מאוד

תסלחו לי מראש אם אחטא לרגע ברגשנות יתר, פטריוטיות מוגזמת וציונות ללא תקנה, אבל עם כל הכבוד לבעיות שלנו כמדינה ויש כבוד, למי עוד בעולם יש...ריח של גויאבות? תראו לי מדינה אחת. שום מדינה אני אומרת לכם. שום מדינה. ניחוח חד ומעורר, דומיננטי מכל בושם שבמבצע, המצליח להלך עלי קסם ולעשות את מה שהקידמה, הטכנולוגיה, הפייסבוק ושום אפליקציה לא יצליחו לעשות - להחזיר אותי באחת שנים אחורה ולחבר אותי לרגע שברירי אל יופיו של הטבע. אל מושגים ראשוניים וציוריים כמו עונות השנה, מחזוריות, התחדשות. לפתע כל החושים מתעוררים, קמים לתחייה ואיתם הזיכרונות הצרובים היטב בהארד דיסק של חיי.

הימים האלה, המכונים הימים הנוראים ואולי צריך לכנותם הימים המופלאים. כמו הגויאבות, גם הם מגיעים לשבריר שנייה עם הקסם שלהם וחולפים מהר. מנסה לנשום ולספוג לתוכי כמה שיותר ממשב הסתיו הצלול, ומרומם הנפש המתהלך לו ברחוב ומאווירת הימים העדינים האלו, ימים שהם תמצית היהדות, הישראליות והתמצית האישית של כל אחד מאיתנו כבני אדם. ימים שבהם תקוות, רעננות וחגיגיות, מתגנבות אל לבנו וגורמות לנו להרגיש לרגע את פירוש המילה הזו - התמוגגות - ולהתמלא באופטימיות לא זהירה.

ולמי עוד בעולם, תסלחו לי מאוד, יש את ריח הסדינים בסוכה, מהול בריחות של הדס ואתרוג עם דקירות של לולב קוצני - או בשמו המלא סכך? שום מדינה בעולם אני אומרת לכם, שום מדינה.

כל שנה מחדש, אני, החילונית הגמורה, המקיימת דיאלוג טעון עם היושב במרומים, עומדת  כנועה ונפעמת מול היופי הזה של מסורת לוח השנה, החזקה מאיתנו, כבר מאות שנים. הפער בין הדורות הולך וגדל, אבל לך תדע, פתאום גויאבה אחת יכולה לגשר עליו. יום לפני ראש השנה, נכנסה הביתה, הדור הצעיר והתרגשה מריח הגויאבות. "אמא זה ריח של חיים" היא נסחה זאת, ניסוח מדויק, ואני שמחתי לעצמי שחוץ מארון בגדים הפוך ונטייה למשקפיים הורשתי לה עוד משהו בגנים. נאבקנו ביחד לפרק רימון על נצרתו ושטפנו מהר ידיים אחריו, שלא יישארו סימנים שחורים, כתבנו שנות טובות שישלחו כנראה כבר בשנה הבאה, וטבלנו תפוח בדבש. עוגת הדבש כבכל שנה, נשארה ללא קליינטים. ילדים לא אוהבים עוגות דבש.

ותסלחו לי מאוד, אבל למי עוד בעולם יש יום כיפור? לאיזו מדינה? אני שואלת. תחפשו אפילו בגוגל. איזה יום זה. איזו המצאה יהודית מדהימה. איפה עוד בעולם עוצרים את כל העולם בשבילך כדי שתוכל לנוח ולהירגע ממנו? עושים בשבילך פאוז ומיוט ומצווים עליך לנוח. לא לעשות כלום. מצווים עליך במפורש לנהוג כאגואיסט, להתרכז ולחשוב רק על עצמך. איפה עוד בעולם נותנים לך צ'אנס כל שנה לאתחל את עצמך מחדש, ריסטארט בפקודה לגוף ולנפש. איפה עוד יעטוף אותך מכל כיוון, שקט כזה כמו השקט של יום כיפור. שקט רועם כל כך. להוציא כמובן את שיקשוק המזלגות הבוגדני אצל השכנים.

ועוד שנייה, על פי המסורת, נרד לתוך השקט הזה, עם הכבישים השחורים והריקים ונתחיל ללכת לשום מקום, מציבים לעצמנו מטרות זמניות כמו "עד לגשר". הגברת הקטנה על האופניים ואני על הרגליים, מתחננת שלא ננסה להגיע השנה לנהרייה מתל אביב ונסתפק ברח' יהושע בן נון פינת שלמה המלך. והיא תרכב לי לאיבוד על פי המסורת ותחזור בוכייה, ואני אלך ואגמע מרחקים בהליכה, שאני לא עושה בכל השנה ואספור את השעות עד לסיום המרתון הזה. ובבית נגמע בשקיקה כל מוסף חג אפשרי ונמצה את הדין עם כל מילה כתובה. מתרגשים לקרוא על סלב א' שהסכים, במחילה מכבודו, למחול לכבודו של סלב ב' או טייקון ג'. ואולי אף ננסה להשתחל לכמה דקות לבית כנסת קרוב, להרגיש לרגע קצת יותר יהודים. ושוב לא אצליח לצום ואקנא בכל הצדיקים טהורים האלה שכן עשו זאת, בעיקר בחצי השעה לפני סיום הצום, ואפנטז כמוהם על מרק עוף עם אטריות, כאילו יש לי זכות.

ותמיד ליום הזה מתחבר אצלי הזיכרון של יום הזיכרון שנת '73 . אחי ואני נמצאים ביחד בחדרנו כשלפתע נשמעת צפירת אזעקה, ושנינו ילדים, מאומני חגים וטקסים, אך נטולי ניסיון במלחמות, נעמדים מיד דום על המקום. במין רפלקס ישראלי שכזה, הערוך בכל רגע להרכין את הראש לזכר משהו. ואת אמא שלי נכנסת לחדר, מהדקת את חלוק הבית ומחייכת אלינו חיוך מתנצל "ילדים זו לא צפירה, זו אזעקה, צריך לרדת למקלט". ותחושת בהלה חדשה שלא הכרנו ושכנה מבוהלת, הבוכה לתוך טרנזיסטור הצמוד לאוזנה. וימים אחר כך בתקופת "ההאפלה", זוכרת אותי יושבת על הרצפה, בתוך חדר שחלונותיו מכוסים בניירות צלופן כחול, וכותבת בהתרגשות יומן. למעשה זה היה הבלוג הראשון שלי אם אני חושבת על זה.

טוב, נראה לי שסלחתם לי מספיק, בתקווה שגם אלוהים יהיה רחום איתי.
וכן, לקחתי בחשבון שרבים מכם לא אוהבים גויאבות, מקווה שתסלחו לי גם אתם, יהודים רחומים שכמוכם. הן בסך הכל היו חוט מקשר בעלילה.

מוזמנים להתכבד...שנה טובה וגמר חתימה טובה!

שלכם, טלית שכולה תכלת, שולי.