ג'רוזלם פוסט

מודה ומתוודה. כתל אביבית בפספורט, טיול לירושלים של זהב מלווה אצלי תמיד בסוג של מועקה. מין רגש מעורב, ירושלמי. המפגש עם כל כובד ההיסטוריה, שנוחת על כתפיך פתאום ומלווה אותך לכל מקום. תמצית מרוכזת של אלפי שנות היסטוריה, קונפליקטים בין דתות ותרבויות, אנדרטאות של מלחמות, מתובלים בניחוחות זעתר, שטריימלים, מסתורין, וסוג מסוים של עצבות, שלמרות כל אוויר ההרים צלול כיין הזה, אתה מתקשה לנשום. פתאום אתה נדרש להרגיש יהודי, או להיזכר שאתה כזה ולהתנהג בהתאם. לאחרונה הזדמן לי לבקר פעמיים בירושלים או יורשולים אם לדייק. בביקור הראשון נעניתי בחיוב להזמנתו של דני, תושב העיר וידיד נעורים, לבוא לביקור, מעין יום ירושלים שכזה. אכן מסע אל העבר, בהתחשב בעובדה שלא התראינו שלושים שנה. כתיירת נדרשתי לציין מראש אילו אתרים ארצה לראות והוא הבטיח למלא אחר כל משאלותיי. נפתח כמובן במוזיאון, ענתה התרבותית, מתישהו ארצה לבדוק כמו תלביבית מצויה, את המסעדה שכל התלביבים נאלצים לעלות לרגל בגללה, ואח"כ הרשימה הרגילה - שוק מחנה יהודה, מעל פסגת הר הצופים, אם נספיק קצת כותל, ואיזו חומה ומגדל דוד אחד. הבילוי במוזיאון היה מהנה, התמלאתי השראה והבטחות לחזור פעם לצייר. אח"כ הצצנו במגילות הגנוזות, והבטחתי לבוא שוב, עם משקפי קריאה, כי אלוהים כידוע נמצא בפרטים הקטנים. אכלנו במסעדה המיוחלת, והרגשתי שהטעם הזה המוכר, שעובדים עלי - כאילו כבר טעמתי אותו, בתל אביב. רפרפנו בין דוכני שוק מחניודה, כשדני מצלם ואני עושה קולות של "וואו צלם, צלם". התחנה האחרונה הייתה מעל פסגת הר הצופים, מול הנוף עוצר הנשימה, האורות המרצדים והניחוח המשכר של עצי האורן. שלום לך ירושלים, אמרתי נפעמת בליבי, כשאני מדמיינת את יהורם גאון עומד ושר לצידי, ואז פתאום אמר לי דני, שנראה לו שמשהו מכביד עלי. כן, עניתי. ההיסטוריה...קשה לגשר על היסטוריה של שלושים שנה ביום אחד.

חזרתי הביתה בתחושת מועקה קלה, שאולי הרסתי את הכיף, אבל עם אויר הרים בריאות וחלבה קופיקו בתיק, ועם הבטחות לא להישמע יותר לוויז, שהוריד אותי לכביש 443 בגלל תאונה.

הביקור השני היה בפורים, לכבוד יום הולדתי עם חברתי ורד. יאמר לזכותנו, שלמרות כל העלייה המפרכת לעיר בשיירת הטנקים, סליחה, הפקקים, עם הגיענו לירושלים, לא ישר רצנו, כמצופה מאיתנו, לשתות קפה, באיזה בית קפה אופנתי. הרגשנו שקודם עלינו להרוויח ביושר את לחמנו או את הבייגל'ה עם השומשום. החלטנו, שתי הלוחמות, לפרוץ דרך שער דוד לעיר העתיקה, בדרכנו לכבוש את הכותל. חמושות בייגל'ה, זעתר מקופל, ופתק מקופל עם בקשות שהכינותי מראש, הגענו לכותל. הפתעה שלא הייתי מוכנה אליה הייתה, שלא נשאר שום חריץ פנוי לתחוב בו את הפתק הצנוע שלי. הייתם מאמינים? ומה כבר בקשתי בו? איפה לא ניסיתי - מעל ומתחת לכל אזוב רענן, מתחננת בפני כל מיני צדיקות שיעשו עמי קצת חסד ויאפשרו גם לי לדבר אל הקיר אל וליהנות מנפלאות האל. לבסוף הצלחתי. התרחקנו מהכותל, מסתכלות עליו בעיניים בוהות, כאילו מנסות להפנים עוד קצת מהרגע, או אולי להשתכנע ולהבין, איך הסימבול היהודי הזה, גורם לכל מי שמגיע אליו, להסיר את כל השריון ולהתנהג כאחרון המתחנניו על חייו. את מצליחה להרגיש משהו? שאלתי את ורד. האמת שלא ממש, היא השיבה בכנות, גם אני לא, אמרתי. לא באמת מצליחה להרגיש משהו. אבל לכי תדעי, אלוהים גדול. משם שמנו פעמינו לשכונת מאה שערים, לראות מה זה אומר שם פורים. חוויה אנתרופולוגית מדהימה, כפי שתוכלו להתרשם מהפשקוויל.

התפלאתי שכשתי בלונדיניות, פורצות ומסוכנות לצניעות, יצאנו בשלום. אולי כי חשבו שהתחפשנו, וביומיום הרגיל אנחנו עם פאה, דתיות אדוקות. לצהריים החלטנו ללכת על אוכל אותנטי ומקומי – חומוס לינא בפאתי העיר העתיקה, עליו המליץ לי צדיק תלביבי אחד או עוד פורץ מסוכן לצניעות. לא סתם החומוס הטעים הזה נמצא בקצה מסלול הויה דולורוזה, כנראה שגם בשבילו צריך לסבול בדרך (נו, איפה זה כבר?) לסיום קינחנו בשוק מחניודה. בדרכנו חזרה עלינו  על הרכבת הקלה ובטעות פספסנו את התחנה ומצאנו עצמנו בשער שכם. שער שכם ורד?? מה לנו ולשער שכם?? זעקתי בקול השמיימה. איך אנחנו נחלצות מפה עכשיו?? איפה הם הצנחנים כשצריך אותם??  

הכותל, יש אבנים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם

. שיר שריגש אותי תמיד כילדה