היו נכונים תמיד - המחנ"ק הראשון למבוגרים יוצא לדרך!

לא תאמינו, עליתי על סטארט-אפ היסטרי למבוגרים! - אני בשלב הסיד עכשיו, אבל ממש בשלב הסיד מתכוונת - סיד לבן כזה, בדליים, שצובעים איתו שבילים, מזכיר פה משהו למישהו? והיכן היכן? במחנה הקיץ הראשון למבוגרים! או ליתר דיוק צופי ולשוני - ה"מחנ"צ" או "המחנ"ק" שחרט כבר על דגלו, חולצתו וגוזייתו – את סיסמתו לעד - המחנ"ק -  הקורס שיוציא אותך מהמחנק!

ובכן, חברים והורים חיוורים לנשק, עברתי כאם חרדתית בישראל, חוויה משחררת לחיים עם מוסר השכל בצידה. שלחתי את בתי ה-13 הנורמלית לחלוטין לגילה, למחנה הקיץ הראשון בחייה, ביער הזורע - אם מתעקשים על נ.צ מדויק. ואכן היה משהו מאד סימבולי ומוצדק בשם יער הזורע. המקום בו נזרעו שם השנה מבחינתי, הרבה זרעים טובים וחינוכיים, לחיים ולעתיד טוב יותר, אותו אנו צופים! "צופים" שמתם לב? - צופים אל העתיד וכו' ! ברור לכם שיהיו פה הרבה משחקי מילים כי אין ברירה, אז תכנסו לקצב ואל תישארו מאחור, כי להזכירכם האחרונים תמיד בסוף! ואם אפשר בדרך או על הדרך לצמצם רווחים ופערים, גם חברתיים אם אפשר. אוייש תראו איך הכול מתחבר להכול, לא להאמין. אופס סליחה אני מתחילה לסטות מהמסלול. כבר מחזירה אותי לתלם ולנושא לשמו התכנסנו. אבל אם אפשר באמת לדקה לכבות טלפונים, ולנתק כל מגע מכל מסך מגע, כשאני האמא, או ליתר דיוק המדריכה, מדברת אליכם עכשיו. וגם הפייסבוק יכול לחכות. וכן, אני קולטת גם רטט.

קצת רקע היסטורי לפני תחילת הפעולה..אמי גדלה אף היא בתל אביב והייתה בשבט קהילה (והיא עולה לה לה לה) אותו שבט אליו הולכת היום בתי ורעיון המסורת מרגש אותי מאוד. ושתי אחיותיי היו צופות נאמנות של שבט דיזנגוף הוותיק, כשאחת מהן אף הייתה רשג"דית! ואני עצמי חייבת להתוודות ולהתהדר קלות, שלא בדיוק הייתי בצופים, אלא בתנועת צופי ים! שלמי שמכיר את שתי התנועות מקרוב, יודע על ההבדל הגדול שלא לומר, תהומי, ביניהן, בין הצופים הרגילים לצופי ים. שנייה, כבר פותחת קבוצה בפייסבוק לשם כך מתנשאת שכמוני. במשך ארבע שנים ביליתי כל שלישי שישי ושבת בחתירה, הפלגה והקאה. אבל באמת בכיף גדול. הווי תרבות וכיף, שעצבו את חיי ובעיקר תרמו לבלונד שערי צרוב השמש. הפלגות על סוגי סירות שונים, כולל גלישה על גלשן רוח, שפתחה אצלי שרירים ברגליים כגבר לכל דבר. כשכל קיץ וחופש אפשרי העברנו בקורסים ימיים תובעניים, בבית הספר לקציני ים בעכו או בחופי ים שונים, לרבות קורס מדריכי סירות מפ"סים עם לימודי פיסיקה ומבחני תיאוריה להוצאת רישיון יאכטה. למדתי על גופי לחיים מהו מפנה, מהפך או מה זה סתם אומר להתהפך על עצמי. ונראה לי שעד היום אני קצת מתנדנדת מאז הירידה הסופית אל החוף.  

מזה חודשים הייתה תלויה בביתנו כתובת אש על הקיר – מחנה הקיץ של הצופים, כן או לא? האם ילדתי הזכה והברה תצא אליו ואם כן, אחרי כמה ימים תשוב ואיך תשוב? ואיך תתפקד כל אותה עת אמה החיוורת כסיד. האם תיאלץ להתחפש בלית ברירה לעץ אקליפטוס באזור (או קזוארינה?) או סתם תצטרף רשמית לחברת האבטחה, ענודה חולצת בורדו ומצחייה מזיעה.

הילדה בחרה בביטחון רב לצאת וקבלתי אחרי כשבוע חזרה לחיקי בת נרגשת, קורנת מאושרת, שנהנתה, מכל רגע, עמוסת סיפורים, חוויות ובקשות לשינוי צביון חיינו בהמשך כמו - לחיות חיים יותר פשוטים, כמה כיף לישון בטבע ולאכול אוכל פשוט ו"הכי כיף היה להתקלח כל הבנות בחוץ בלילה", צווחות וצוחקות ביחד. וממה להפתעתי הגמורה נהנתה ילדתי יותר מכל ובקשה לדחות את החיבור אליהם - הניתוק מהנייד, הטלוויזיה והמחשב לכמה ימים! ומבחינתי זה היה ההישג הכי גדול של המחנה. עד כדי כך שבקשה שלא לחזור הביתה ישירות, כי ידעה את הסכנה המידית הטמונה לה.

ומה שלמדתי הוא שאנחנו ההורים משליכים אוטומטית הרבה מטראומות הילדות שלנו על ילדנו. שחררו אותם לדרכם המקורית, ותנו להם להלך לגורלם, סמכו על האינטואיציה שלהם. הדור הזה בואו נודה, מפותח כמה דורות מעלינו. תפקידנו כהורים, כמו שאמר ידיד חכם שלי, הוא לתת לילדנו שורשים וכנפיים. ואם אפשר גם לצייד אותם במזרן יוגה מתחת לשק שינה, כי בכל זאת יש לנו קצת יותר ניסיון חיים עם אבנים קטנות ועכבישים מתים. והוקל לי לשמוע שכבר לא צובעים במשחת שיניים זברה. מזה הכי חששתי. מודה עכשיו.

ולא, אני לא צוחקת כשאומרת שגם אנחנו המבוגרים חייבים כמה ימים ואפילו שבועות של ניתוק, שקט, חופש ושחרור מכל רעשי וגירויי החיים, קצת שקט אמיתי בטבע וחזרה לפשטות. ובעיקר שחרור מטרור ועבדות הנייד והסמסים שאותי אישית מוציאים מדעתי. 
אז הירשמו עכשיו לקורס המחנ"ק למבוגרים, הנחות לוועדי הורים. 

ואל תשכחו את אחת הדיברות המפורסמות של הצופים מתוך עדות אחיותי:  "הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק!" אז לא לשכוח גם להצטחק מדי פעם ולשחרר קצת את העניבה!

והיו נכונים תמיד! לחיי הרוח הנושבת בנו ונאמר שלום!

קיצור תולדות האנושיות

(מצטערים, לא הייתה ריבה היום)

כאמור מזה מספר שנים, אני מנהלת חיים כפולים - לצד היותי אם ואחות, לילדתי האהובה, ולמשפחתי המקיפה וכן חברה לחברות הכי טובות, שנבחרו עם השנים בפינצטה, ועמדו ובצדק בכל הדרישות המדעיות. אני נוטה להתעסק בזוטות, כמו טיפול במחלת הסרטן, או "במלחמה" כפי שאושרת קוטלר הייתה מיטיבה למתג זאת ממני, כדי להביא עוד קצת רייטינג ולפזר אבקת חלומות ותקוות באפילה, לעוד אלפים על תרופות חדשניות, שאמנם פרצו דרך וכל כותרת אפשרית בעיתון, אבל לצערנו, הן לא ממש מתאימות לסוג סרטן שיש לך, אלא אם לא בעיה מצדך לשנותו ולהתאימו במיוחד, לכבוד התרופה היקרה והחדשות החמות. ותודה על שיתוף הפעולה מצדך. ואם עוד מישהו אגב, עם כל רצונו הטוב, ישלח לי לינק או יצטט כתבה מהסוג הרווח לאחרונה, תחת כל ערוץ עשר רענן, אני מודיעה פה קבל דם ומיטה, שאקח את אותו לב טוב, לבילוי בבר האקטיבי של המחלקה האונקולוגית איכילוב, לאיזה קוקטייל טוב או שניים. בעירוי או כדורים לבחירתו.

חיי נעים בין ניהול חיי חברים כיפים והדוניסטים, עד כמה שחשבון הבנק לא מאפשר זאת, עם מבחר חברותיי לנשק, המקיפות אותי בארוחות גורמה ויין מענגות ומחממות לב, או מתייצבות בדקות עם מכוניתן מתחת לביתי לכל אזעקת קפה, או חנות עיצוב חדשה שנפתחה, ורק על כך מגיע להן "פוסט משלהן". וכמובן אינסוף רגעי אושר עם משפחתי המקיפה ותומכת בי עשרים וארבע על שבע ומקללת אותי על שאין חנייה. חברים לא באתם ליהנות אני מזכירה להם מתנשאת שכמוני, בשעה שש בערב. בתל אביב. וכמו שאני קולטת, אין להם למעשה בעיה עם הסרטן, הדבר היחיד שמצליח לצער אותם או להזיל דמעה מעיניהם הוא בעיקר נושא החניה או הקנס שקבלו.

אני נהנית ועושה כל מאמץ להמשיך ולנהל משק וחיי בית ומשפחה שמחים ונורמטיביים, הכוללים ארוחות משפחתיות, היות ומאד אוהבת לבשל, ועוד שנייה אגיע למצב של גידול כוסברה אנינה ואורגנית על אדן חלוני. וכן כוללים גם צווחות סטנדרטיות על הילדה, למען תנתק מיד מגע עם כל מסך מגע שבסביבתה, ותייצר מגע כלשהו עם אמא מולידתה, שחזרה זה עתה מהסופר עם שקית ניילון על כל אצבע.

ובין לבין, אני קופצת לבילוי של בוקר בבית מרקחת, שם כבר מכירים אותי ומחייכים לעברי בסגנון של - בואו נראה מה היא תבקש היום? - כי ללא ספק טעמתי כבר מכל הלקסיקון של התרופות. לכן הגעתי למצב שאני פשוט עושה על המקום את המשחק "אלף בית סטופ" ומבקשת מהרוקח שיעצור אותי - סטופ- ג'! יש לכם תרופה בשם 'גלוג'ה? לא? טוב בטח פעם תהיה.

לעיתים אני מעבירה חצי בוקר במחלקה האונקולוגית באיכילוב, או מעבירה לילה ארוך במיון. ואז אני פוגשת ביקום המקביל. יקום שלם המתקיים במקביל לחיינו, כמו סרט מדע בדיוני מתחת לפני האדמה. ואנחנו לא זוכרים, מודעים או למזלנו מדחיקים. אומה שלמה, שחלקה מוכר לכם בפנים, מהמשרד או משלום שלום במעלית. החיה חיים מלאים צפופים ולחוצים, מסתובבת בפיג'מות וצועקת "אחות אחות"! אנשים מכל קצוות האנושות, הגילאים, המקצועות, העדות, המראות, המדינות, התרבויות, הקללות והתלונות.

כי קורה משהו לאנשים כשהם לא מרגישים טוב, כשהם מגיעים למקומות האלה, ופוגשים במפתיע באנושיות של עצמם, בשבריריות החיים, בהיותנו כולנו בשר ודם, זמניים כל כך, ולא מרכז העולם מסתבר. ברגעים בהם לא יעזור לך מאזן הכספים החיובי של החברה, אם יש לך בעיה במאזן המלחים האישי. מוסרים מהשריון שלהם ומולבשים פיג'מה תכלת עם גב פתוח. משהו בהם נסדק, אבל לעתים גם משהו אחר פורץ והוא לא תמיד סימפטי. הוא יכול להיות בהמי ומכוער מאד. ופה נבחנת גדולתו או קטנותו של אדם. כי גברת אחות, אני המנכ"ל, לחצתי על הזמזם עכשיו, וזה אומר שאת תתייצבי מיד, לא משנה אם גם לך מותר לאכול סנדוויץ' עם גימל צהובה אחת ל -12 שעות. והם מרגישים גם את התלות. ברופאים לכל סוגיהם, המלאכים, סגני אלוהים ומצילי החיים כפי שאני קוראת להם, ומתכוונת לכל מילה. ומודה לאל שיש הרבה אנשים שעדיין לומדים מקצועות אמיתיים, מקצועות שעושים טוב, לאנשים או יוצרים יש מאין ותורמים תרומה ממשית בכל תחומי החיים. ולא כולם מעלים גירה בבית האח הגדול, או מסתובבים מיוסרים עם ארשת חשיבות עצמית, מצילומי פפרצי, אחרי שהצליחו לשרוד -  את הריאליטי בו השתתפו או את האספרסו האחרון שלהם בבית הקפה. וזו הזדמנות לשים לרגע את הפוקוס על הרופאים לסוגיהם ולהגיד להם תודה. לכל אותם חלוקים לבנים וירוקים, המסתובבים כמו עכברים, שם למטה, ביקום המקביל, גם אם לעתים כבר כהים וחסרי סבלנות. אי אפשר להאשים אותם. יום לא הייתי שורדת במקצוע שלהם. תודה על שאתם מקריבים חלק מחייכם ובחרתם להציל ולתרום לאנושות ולאנושיות. כן, כך בקיצור. שתהיו לנו בריאים. שנהיה כולנו בריאים. וקצת צניעות לא תזיק לאף אחד מאיתנו. חיוך מפוייס ומוקיר תודה על הבוקר על הרגע, שאומר וואו, אני נושם עצמונית, ואני בלי כדורים, ועיקר הדילמה שלי הבוקר היא מה לשים לילדה בכריך היום, האם שוב ממרח שוקולד סתמי? שרק לא תחזור לי עם פרצוף חמוץ. דווקא זה מכל הדברים יכול להרוג אותי.

ואגב מזל לפחות שהפיג'מה באיכילוב היא תכלת, אומרים שהיא מתאימה לי לעיניים. מזל גדול תאמינו לי. מזל גדול. וכפי שנהוג לברך היום, אנשים קצת יותר רוחניים ממני - שיהיה לכם אור אהבה - ואני אוסיף את הפרקטיות שלי בכל זאת מניסיון - אור ואהבה - לחם וחלבה! 

שלכם לנצח נצחים, שולי. ומוזמנים לסיום לצלול לקסמו של הטבע המרגיע, בווידאו שיצר חברי האהוב והמוכשר דני בירו בצילום, צלילה, גלישה רכיבה, בישול, בעצם בכל דבר שהוא נוגע בו. 

https://www.youtube.com/watch?v=TYyy1Chv_bs

.. .

איך זה שכוכב אחד עדיין מעז

צילום דני דותן

או על ברית העולם שהופרה

הייתה לי ברית עולם עם מתי כספי. ברית של שנים. מגיל צעיר גדלתי על שיריו והם היוו חלק מפס הקול של חיי, כמו אצל רבים אחרים. זו הייתה ילדותי הראשונה, כנערה נוגה, מכונסת ומורדת בחדרה, על מיטת הנוער, לבד או עם חברים ואהבות ראשונות, אהבות אמת, אהבות לנצח  עד אין קץ בהחלט - שנינו גוף אחד - שאתו ביחד נזדקן, כן כן, בדיוק כמו המילים האלה בשירים.

הייתה אפילו תקופה בילדותי, שנות השבעים הקסומות, שמתי גר בשכונה שלי, פינת אריק איינשטיין, שגר גם הוא בסמוך. רחובות שלמה המלך פינת שד' בן גוריון. ויש לי זיכרון מעורפל שלו צועד ברחוב במכנסי הפנטלון הרחבים והסנדלים דאז. 

דרכו של מתי התוודעתי לראשונה לסוג ההומור החביב עלי – הומור שנון ושקט מבעד לשפתיו החתומות ופני הפוקר פייס שלו. חיוך ומילה אחת שלו יכלו להמיס אותי או לגרום לי לשאוג מצחוק שעות אחרי ההופעה. בהמשך היו אלו מונטי פייטון.

ואז הוא הפר את הברית.

הוא הפך אנושי. אדם מן היישוב, עם סיפור משפחתי סוער, מלווה רבנות, בתי משפט עורכי דין, חובות כספיים, ועם ומעשים ואמירות שלא יכולתי להבין או לקבל. כמו לנטוש את ילדיך ולא לראותם משך ארבע שנים. או להצהיר פומבית על התנכרותו ושנאתו לאמם. איך זה שכוכב אחד מעז? איך הוא מעז? למען השם? האיש הזה מהשירים האלה.

ואז הוא נעלם לו לחו"ל, הלך מאיתנו, בלי לומר מילה בלי להזהיר, והסתגר לו כמו נוח בתיבה, עם האריה והממוטה, הגמל והשיבוטה ואפילו כן, גם ההיפופטם. והארץ שקטה מאד. בשלב מסוים, פתח לרגע את הצוהר וחזר לארץ, אבל מבחינתי האור שלו עם הניצוץ ההוא, כבה. 

לאחרונה צפיתי בסרט- "וידוי", סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן, שנעשה עליו, בו הסכים, להפתעת כולם לשתף פעולה, כמובן בעירבון מוגבל כיאה למתי. בכל זאת, יש גבול, לא ציפיתי לשמוע צחוק מתגלגל שלו על המסך, או לראות את שיניו. במחשבות על המניע, נראה כי ביקש לראשונה להסביר לקהל מעריציו מה באמת קרה שם, ובצורה מסוימת לקבל מחילה והבנה למעשיו. הסרט הפתיע עם עובדות שלא ידענו, כמו העובדה שהיה נשוי לאישה בשם גליה לפני דורין או היותו חולה בפוליו כילד ושנאתו המוצהרת לאביו. אצל מתי הכל טוטאלי. כמו הנביאים הקנאים לשם.

ואז הוא נשאל את השאלה שאולי בשבילה מבחינתי נוצר הסרט. כי את כישרונו או גאונותו המוסיקלית אין צורך להזכיר או להסביר- ידענו לבד ומתמיד. רצינו שיסביר לנו איך העז. אתם יודעים. והוא אכן נשאל. והוא אכן ענה. הוא ענה - בכנות מצמיתה ובניתוח "מתימטי" משחק מילים שכזה – שילדים אלה לא נולדו מאהבה, ולכן אהבתו אליהם היא ביולוגית בעיקר ופחותה בהרבה מאהבתו לשני בנותיו מאשתו השלישית - והאהובה כמובן. תשובה שאותי כמו רבים, השאירה המומה. עם חוסר היכולת להבין או לקבל - לא רק את עצם ההרגשה שלו עצמה אלא גם את הצהרתו הפומבית עליה. במחשבה על נפש ילדיו. ואת זה אני לא שוכחת ועל זה אני לא סולחת, ועל זה אני לא אסלח לך לעולם.. מתוך שיר של נורית גלרון, מתי, אם לא שמת לב.

ביום מסה

מילים: משה טבנקין
לחן: מתי כספי

בבגוד באדם דרכו -
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל -
אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער - אטום
שחללו - בלוי
שעיגולו - חתום
שעפרו - קלוי
שאין בו אבן על אבן
שאין בו ענף לקושש
שאין בו פחמי כיריים
אין בו לחם
אין אש
אין מים

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

מדינה על האש

אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. ומי שחלם לו שימשיך לחלום. כי ההרים עוד בוערים באש קרבות ועדיין אי אפשר לגדול בשקט. ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף. ארץ אשר עצביה נחושת, אבל כיפותיה ברזל. עם צוק איתן והרבה נסיכים קטנים מפלוגה שש ואלונים בסלע. כי אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הגדולים לא ירחם עוד. ישאירם לבדם. ורק החול יזכור. כי קצר פה כל כך האביב. מזל שמדי פעם עוד מנשבת לה בין ערביים רוח ים. אבל אין לי ארץ אחרת. ומי אוהב אותך יותר ממני? כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, ותבורכי ארצי, ומה אברך לך עוד? ארץ שנאהב, את לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה. כל שנבקש ממך אדון עולם - לו יהי. את הגשם תן לנו בעתו ובאביב פזר לנו פרחים, שלווה, בריאות לנו ולאהובים. יותר מזה אנחנו לא צריכים. צריך רק לחייך, אפשר לכעוס, אך בזהירות לא להרוס. אפשר עדיין לרקום חלום נפלא ביום בהיר, כי אי שם בתוך הלב - עיר שלום, עיר שלום. ואל תגידו כן ואל תגידו לא, הביאו את היום. כי לאהבה אין מדינה. אין מדינה לאהבה. וכולנו רקמה אנושית אחת חיה. ומה יהיה בסופנו? אולי עד סוף הקיץ אדע את התשובות.

עבודת שורשים - מה לכם ההורים העבודה הזו, לכם ולא לה?

(תגים אישיים מאירוח כל בני המשפחה בחג, כלומר בני הדור הזה...) 

שנאמר, בכל דור ודור, בכיתה ז', חייב כל ילד והוריו לקבל לידיו ולעמול, ימים ולילות על עבודת השורשים המפורסמת. זאת למורת רוחו, רצונו ועצביהם הרעועים של הוריו. עם זאת, כאמא יהודיה גאה, דור אחד עשר בישראל (!) מצד הסבתא, אני שמחה לבשר, שסוף סוף, בדקה התשעים כצפוי של חופשת הפסח, סיימה בתי בגאווה את העבודה, על צידה המרשים ביותר, וכבר זכתה לציוני שבח אצל המחנך. ואמא שלה, נכדה לזאב ומרים שעלו מפולין, קנתה את חירותה מחדש ויכולה כעת לשוב לשגרה חייה, הכוללת ריצה דחופה לספר, לעבודת השורשים הקבועה בשערה. מעניין איזה ציון הוא יקבל הפעם.

מודה שלקחתי את העבודה הזו קשה. מרגע קבלת המשימה נחתה על כתפיי, הלא צרות, תחושת מועקה, כאילו אני ולא היא צריכה לעשות את העבודה. למרות כל הידיעה וההבנה שזו עבודה שלה ואחריות שלה. כנראה שאפשר לצאת מבית הספר, אבל אי אפשר להוציא את בית הספר ממך. וזיכרון או מועקת העבודות והמבחנים עדיין רודפים אותי.

כך יצא שאחת ליומיים נדנדה האם לבתה - נו מה עם העבודה? וככל שזו נדנדה יותר, כך עינתה אותה זו בתה, יותר יותר, ולא ענתה. יום אחד, אף הגדילה הבת לא לעשות, וישבה על הספה יום שלם ומרחה לק להנאתה. הורידה ומרחה בכל פעם צבע אחר, לנוכח פליאתה הגמורה של אמה פעורת הפה, שהחלה בטיפוס על הקיר הסמוך שלידה. ישבה לה הילדה, רגועה להפליא, כששום סימן של לחץ לא ניכר בה. מוסיפה ומורחת לק באדישות. רק בשבוע האחרון של החופשה, התלבשה הילדה על העבודה בשיא המרץ, וסיימה אותה לקול תרועתה ואנחת רווחתה של אמה.

ואז לפתע בתום העבודה, הפציעה בי אמא שלה, דור אחד עשר בישראל – ההארה הגדולה! תובנה אמתית וחזקה מכול – מאיה, מריחת הלק הזו שלך היא, היא, העדות האמתית לשורשים שלך! לא שרטוטי עצים מסועפים עם שמות אנשים, ודיאגרמות של ארצות מוצא, לא תאריכי עליה לארץ, לא מסלולים גיאוגרפיים, כפי שדרש סעיף 4 בעבודה, ולא סיפורי סבתא.

סבתא סימה, מצד אמא שלך, אהבה מאוד למרוח לק, אדום כמובן, והקפידה על טקס קבוע ובלתי נשכח משך כל השנים, בכל יום שישי אחה"צ. וכך גם סבתא רוזי, מהצד של אבא, גם היא מומחית גדולה וידועה בתורה. בת, אלו העדויות לשורשים שלך. לא צריך לחפש רחוק. מצאנו אותם. מצאנו אותם.

 ולק באנגלית פירושו כידוע הוא  - מזל. ואת המזל שלנו. ילדה. מהשורש. גם אם לפעמים את חתיכת עבודה.

את חירותי, את מכוניתי!

תגידו לי מזל טוב, בתהליכי קניית אוטו חדש! אחרי שנתיים של יותר מדי מערכות יחסים מזדמנות עם נהגי מוניות, שלא הובילו לכלום, חוץ מלבית שלי, עם נסיעות במכוניות מאווררות ומעלות מורל, בניחוחות לוונדר, קינג ג'ורג ואלנבי, ועם ויכוחים בנועם ועל מי מנוחות, על סוגיות כמו - חמישים שקל, האם כסף קטן הוא? כן או לא? נמקי ושמרי העודף. החלטתי להצביע ברגלי. לפתוח את הדלת ופשוט לנוס על נפשי, כל עוד נפשי בי ושארית מוחי הלא טחון שעוד נשארה.

בין שאר הדברים ששברוני, היה סיום הבחירות ותחושת הריק, הוואקום, והתהום שנפערה לפתע – על מה ננהל עכשיו שיחה עם נהג המונית? מזג האוויר אינו יציב אף הוא מכדי לבסס עליו שיחה שלמה וזה שיש לנו ארץ נהדרת וחרא מדינה לא חדש ומרגש את אף אחד. לא נותר לי אלא לצאת ולקנות את חירותי הנכספת מחדש, חירותי שכה התגעגעתי אליה וכה חסרה לי. בקניה המסתברת ככדאית עבורי כלכלית, כן כן, לכל הלא מאמינים ומתפלאים איך אפשר לחיות בתל אביב ולהחזיק אוטו.

האמת שחלמתי על ג'יפ, שמעולם לא היה לי. בדמיוני ראיתי עצמי נוהגת נינוחה ובטוחה באוטו גבוה ומרווח, ברחבי ונופי פקקי איילון בארבע אחה"צ, מעיפה מבט מחויך הצידה, משקיפה מעל כולם, כשברקע צועקים שירי האהובים ושערי מתבדר ברוח. או לחילופין מובילה שיירת ג'יפים בטיולי אקסטרים למשפחות, בדרך אל ואדיות, נקיקים ויערות, מעודדת כשצריך –"עוד קצת חבר'ה, לא להישבר, כבר מגיעים אל קניון אביב".

בסוף החלטתי בכל זאת להיות קצת יותר מציאותית כלכלית ומיימדית. אחרי הכול אני תבנית נוף מגורי בתל אביב. בחרתי אחרי התלבטויות, במיניאטורה בשם פיאט 500.

הבעיה היחידה עם האוטו הזה, שהוא כל כך קטן, שנשאלת השאלה איך נכנסים אליו.

כנראה שאצטרך ללבוש אותו דרך הראש. וכמובן לזכור לא להכניס אותו למייבש.

וחניה איפה בדיוק, אתם בטח שואלים, מה זאת אומרת? הוא יעלה איתי הביתה. זה כל הרעיון חברים, אם לא הבנתם מעצמכם. אחרת איזו ברירה תהיה לי ? אוטו בתל אביב, מה בדיוק חשבתי לעצמי??? אוטו בתל אביב? הצילו אימאל'ה!!!

אבל דבר אחד בטוח והכי חשוב מבחינת דלק וחסכון בדלק, זה הולך להיות האוטו הראשון שיסע על סטרואידים. אתם תראו. 

שלכם מאחורי ההגה, שולי,
או - מי נתן לי רישיון?? מה יש, תביאו קצת לקלל, זה לא מגיע כ"סטנדרט" עם האוטו?

רוצים לקנות בטחון

פוסט על פוליטיקה. אז אם מתכוונים לתקוף גם אותי באישון לילה, אם אפשר בזהירות על הפן והמסקרה, תודה מראש.

כשהייתי קופירייטרית בזמנו באחד ממשרדי הפרסום, ולא חשוב מאיזו עדה, היו כמה שותפים. שונים מאוד באופיים. באופן טבעי כל אחד קבל עליו את תחזוקת הלקוח, מהכיוון בו התמחה. אולם לאחד מהם היה יתרון ברור על עמיתיו. הוא נתן ללקוחותיו בדיוק את מה שביקשו וחיפשו. הוא מכר להם בטחון. הוא צעק עליהם.

אתאר למה מתכוונת.

בעת המצגת, או הפרזנטציה בלעז, בעוד עמיתו למקצוע היה מזיע להסביר ללקוחותיו, מתוך כבוד אליהם, את הסיבות המקצועיות והמעמיקות להמלצתו על קמפיין זה או אחר, היה השני מגיע חמש דקות לפני הפרזנטציה, מעיף מבט מהיר על המצגת, שלא ראה מעולם ונכנס לישיבה בפנים של - אתם הלקוח הכי חשוב שיש לנו, לא ישנתי כל הלילה מחשיבות המעמד היום. ואז כשהיה מגיע שלב הבחירה, הוא היה מתחיל לצעוק או יותר נכון לנבוח, על הלקוחות. בנוסח אקדמי כמו "תקשיב לי, אתה חתיכת אידיוט אם אתה לא הולך על הכיוון הזה" וכדומה. וככל שצעק על לקוחותיו או ליתר דיוק נבח, כן ירבו ויחייכו או ירבון ויחייכון.

אחרי המצגת היה נכנס לחדר השותף, מחויך ומרוצה מעצמו - איך דחפתי להם את הכיוון ההוא שמכניס לנו יותר כסף, כי יש גם פרסום חוצות שם. הא? ואני הייתי מחווירה כל פעם מחדש - היכן היושר המקצועי או האינטגריטי בלעז. לימים הבנתי שהייתי מאד תמימה. ולא הבנתי את חוקי המשחק בעולמנו.

איש מקצוע זה מכר להם, מתוך חוכמת חיים מלומדת ומוכחת, את הדבר היחיד שהם חפשו או בקשו. הוא מכר להם בטחון. לתוכן עצמו או להצלחת הבחירה בעתיד, לא הייתה באמת משמעות או חשיבות. חשובה הייתה עצם ההחלטה. והדרך בה התקבלה.

ומה הוא עשה להם בעצם בדרך התנהלותו שעבדה כמטה קסמים? הוא הסיר מעליהם את האחריות הגדולה להחליט בעצמם, לקחת על כתפיהם את האחריות בעתיד לבחירתם. הוא שימש להם לרגע כאבא, האומר בקולו הרם והבוטח – תקשיבו לי, לכו אחרי או איתי, אפילו עיוורים לחלוטין, יהיה בסדר, אני אשמור ואגן עליכם גם בגופי, (שהיה במקרה גם גבוה וגדול) בג'ונגל שם בחוץ.

והדבר הזה – הביטחון, הוא הדבר שכולנו או רבים מאיתנו מחפשים. תהליך קבלת החלטות הוא תהליך הקשה לרבים. וכך כשמחליטים עבורי ועוד לוחצים אותי בכיף אל הקיר, להסכים, ו"לא משאירים לי אופציות" אני פתור מהתעמקות בפרטים, ממועקת קבלת ההחלטות, ומדאגה לתוצאותיה. מישהו כבר החליט בשבילי. ולגבי האמת האובייקטיבית – בואו לא נבלבל עצמנו או נעייף עם עובדות, פרטים או זוטות.

ובטחון נותן לנו תחושת מוגנות ותחושת אבהות. לא משנה באיזה גיל אנחנו. בכל רגע נשמח לשוב ולהיות קצת ילדים. להעביר למישהו אחר לרגע, את המושכות ולהישען לאחור.  

את האנלוגיה לבחירות תעשו לבד. מה יש, קחו קצת אחריות, שהכול יעשו בשבילכם???

חג אביב ופסח שמח ושיר בהתאם.. ואל תשכחו -יש לנו אביב נהדר(ת)!