יום ראשון, 29 במאי 2011

בלדה לזוכרת קיבוץ


שלום חברים, יופי שהגעתם. בטח ראיתם את ההודעה שפורסמה על לוח ההודעות משעם בחדר האוכל. ועכשיו אבקש מכל החברים, כן, היום כולנו חברים, ללא יוצא מן הכלל, להסתדר במעגלים או בזוגות, אנחנו עומדים ללמוד ביחד את ריקוד ים השיבולים. שבועות בפתח ואני לא רוצה שנגיע לטקס לא מאומנים. בכל זאת השם שלי. קדימה, קדימה אין לנו את כל היום. שלוש ארבע ו...ים השיבולים שמסביב על גליו לשוט יצא הרוח.. לה לה לה לה לה, צעד תימני ימינה, סיכול חילוף שמאלה, סיבוב הצידה, אלף חיוכים אלי שלח האביב, יופי, תמשיכו, ידיים למעלה, שמש חביבה יצאה לסוח, לה לה לה לה לה מי שמתבלבל או מאבד את הידיים והרגליים שישאל במודיעין.  אוקי, אפשר לנוח ולשתות מים מהקולר. מחר חזרה גנרלית עם תלבושות.
חג השבועות, רענן וחגיגי כמו אחרי מקלחת. עם ניחוח הקציר, זרי השיבולים הדוקרים בשיער והשמלות הלבנות בגני הילדים. סופסוף חג בלי אבל ועצב, בלי שהרגו אותנו לפני, יבואו לכלותנו אחרי, בלי יחידים מול רבים, בלי הרבה איסורים ופקודות. רק עמידה איתנה, יחידים מול רבות - הגבינות הטעימות עם אחוזי השומן שתמיד מגיעים ל-100 אחוז, כיאה לגבינות מובחרות.
אצלי חג השבועות מתקשר תמיד לתנועת ההתיישבות העובדת דהיינו - לקיבוצים, שלעד תהיה שמורה להם אצלי פינה חמה וירוקה בלב. אודה בגילוי לב, שכילדה עירונית שגדלה בינות למעברי החצייה וחדרי המדרגות, ילדות בקיבוץ נראתה לי אז כגן העדן בהתגשמותו, בכל אופן עבור ילדים. מאוחר יותר כבוגרת הבנתי שלחלק מהמבוגרים, לחלק, לא אמרתי לכולם, החיים בקיבוץ היו קצת ההפך - יותר בכיוון של גיהנום. ומבלי לפגוע במזכירות המשק או בגזברות. אחותי הייתה נשואה לבן קיבוץ וכך זכיתי להעביר חופשים רבים, מילדה עד נערה, יחפה על המדשאות מול חדר האוכל. אומר ולא בציניות שהימים האלו בקיבוץ השפיעו רבות על חיי ומהלו במקצת את אויר האגזוזים שנשמתי שבעיר, באוויר צח וירוק ובעיקר באוויר של חופש. בכל ביקור צורפתי לקרובת משפחה שהייתה בגילי ולחברת הילדים שאיתם עשיתי הכול. הייתי הופכת לכמעט קיבוצניקית מן המניין. או לפחות ניסיתי. אלוהים עדי כמה שניסיתי. עשיתי הכול כדי להראות ולהתנהג כמותם. עד כמה שניתן היה, בכל זאת עירונית או עירניקית כפי שכוניתי מדי פעם בגנאי. באותה תקופה להיות עירוני היה פחיתות כבוד של ממש. פגם שיש להסתירו. מול הקיבוצניק הלא חומרני, האדיש, והלא מתלהב בעליל, היודע כך על הדרך, להבדיל בין חרצית כחלילית לכרכומית ננסית. המאפיינים החיצוניים הקלו על הזיהוי והצביעו על השונות. בגדי היו שונים לחלוטין מילדי הקיבוץ, אמא שלי הייתה חונטת אותי בחולצות גולף סינטטיות, בצבעים חלקים עם מכנסי ג'ינס, בו בשעה שילדי הקיבוץ היו לבושים במכנסים וחולצה מכותנה מלאה עם צווארון וכפתורים, בשלל צבעים ודוגמאות, משבצות, פרחים, ריבועים, סירות ודליים עם כפות. והייתה גם את ההפרדה הזו בין בגדי הבוקר לערב והתיק ניילון רפייה הזה, שלתוכו דחסו אותם. עד שיום אחד בת הקיבוץ ואני החלפנו את בגדינו, הלכה למעשה, כמו בסיפורי האגדות. היא התחפשה לעירונית מתלהבת בבגדי סטראץ' ואני לקיבוצניקית שקטה ומופנמת, במכנסיים שלא ממש דברו עם החולצה, יותר שתקו. בכל פעם שהורי באו לקיבוץ למפגש משפחתי הייתי נכנסת ללחץ קל, כי אמא שלי הייתה לבושה כעירונית מתוקתקת, בשפתנו היום, ואני רק קיוויתי שלא יבחינו בלק האדום באצבעותיה ובתכשיטי הזהב. רק זה היה חסר לי.
מבעד לעיניי ילדה בת עשר, לפסוע יחפה בשבילי הקיבוץ הייתה התגלמות החופש המוחלט. אין כבישים, אין הורים בשטח, אין מי שיגיד מה מותר ומה אסור או צריך לבקש ממנו רשות, הכל פתוח, ירוק, המגע הנעים עצמו של כף הרגל היחפה על השביל, רק לא להידרס על ידי איזו קלנועית. וכן, הכל נראה לי אז חופשי ובחינם. לא הבנתי כמובן את המודל החברתי - כלכלי, שאחותי ברגע זו חולבת פרות ברפת או קופצת ראש לתוך סיר מטבח ענק, בתמורה להנאותי ובעלה קוצר כותנה או משכנע תפוזים לרדת מהעץ.  גן העדן הזה כלל גם בריכה מדהימה ביופייה וארטיקים בדרך אליה עם תלושים, וכמובן חברת ילדים זמינה בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לתאם מראש ולבקש רשות של ההורים. תמיד הייתי נפעמת מחוסר הפחד והיראה של ילדי הקיבוץ מהוריהם, כפי שלי היה עם הורי. הילדים באו ל"חדר" (כך מכונה הבית בקיבוץ) ויצאו מה"חדר" כרצונם, ואפילו לא נאלצו להסתובב עם מפתח וגומי על הצוואר. ובעיקר ענו בטון נרגן "אוף אמא די כבר", למעשה, בדיוק כמו הבת שלי היום.  ממש מקרה קלאסי של הדשא של השכן, או במקרה הזה, של חדר האוכל שתמיד נראה ירוק יותר וגדול יותר. חדר האוכל היה עולם בפני עצמו. עם המבחר הגסטרונומי שהיה עומד לראווה ממש כמו צימר על בסיס יומי. הייתי מוקסמת מאיך זורקים כל כך בקלות  אוכל לפח, לא בדיוק לפח כי אם ל"כולבויניק" שהיה סופג הכל, כיאה לשמו. אם בחרנו משהו לאכול ולפתע לא טעים לנו אז הופ, בשנייה זורקים אותו ולוקחים משהו אחר מהבשרי או החלבי. היה תמיד מרשים לראות כמה וריאציות של ארוחה ניתן להפיק מהמרכיבים הכול כך בסיסים - עגבנייה, מלפפון, קוטג' וביצה, תתפלאו. הייתי נועצת מבטים משתהים באנשים שישבו וחתכו לעצמם על המקום את הסלט.
אבל יותר מכל הייתי מסתכלת בעיניים כלות על עצמאותם המוקדמת של בני הנוער, שבגיל 13 כבר גרו במעין בית נוער משותף וישבו שעות מדוכאים ביחד על המיטה, אחרי המקלחת המפורסמת של הקיבוץ, כיאה לגילם. בעוד אני העירונית המוקסמת מהבריכה החופשית, מנסה לשכנעם "בואו לבריכה" "בואו לבריכה" ולא זוכה אפילו במבט קיבוצניקי אחד אדיש בתגובה.
אבל בסופו של דבר, בקצה החופש, תמיד שמחתי לחזור הביתה מהקייטנה הזו, לאמא שלי שנדנדה לי שאגמור מהצלחת ואבא שחכה לי בסלון שאחזור הביתה בזמן. וזו אולי הזדמנות נהדרת להגיד תודה לאנשי ההתיישבות העובדת. ראשית על הבריכה, על טקס שבועות המרגש תמיד, על הנופים המקסימים, הרוחות בין העצים, על הסודה, מגשי עוגות הגבינה, הגזר המרוסק והדייסה עם הרוטב האדום מעליו, מה זה היה הרוטב הזה, מישהו זוכר?
ועכשיו אתם מוזמנים אלי, לסופשבוע תלביבי. טוב, לא כולם בבת אחת. קודם אנשי הקיבוץ המאוחד ואחר כך האיחוד. לא צריכה שתריבו לי. ואם השומר עדיין צעיר ויש לו כוח גם הוא מוזמן. ורק כמובן כאלה שלא הופרטו, מצטערת. יש מינימום. ותביאו אתכם גם את בגדי הערב בשקית. אולי ניקח אתכם למוזיאון תל אביב, או לדיזנגוף לראות את המזרקה של אגם. אתם יודעים עיר וכאלה.
ואפרופו הפרטות, אם כף רגלי דרכה על אדמתכם איקס ימים בשנה, האם זה מזכה אותי באיקס אחוזים עליה? מן הראוי שיהיה קריטריון "אורחים ממשיכים".
טוב חייבת לחזור לחזרות.וזה הזמן להתוודות שבתקופת התיכון רקדתי ריקודי עם. הבנתי שגם היום הסצנה חיה ובועטת, כלומר רוקדת ומזיעה. ברגעים אלה ממש, ביקום מקביל, מסתובבות רועות קטנות מן הגיא וצדיקים כתמר, באיתור אחר בן הזוג איתו יוכלו להזיע יחדיו לשיריו של איל גולן. אני מאז, לא ממש הזזתי את ידי ורגלי באופן המסוים זה, אבל לכבוד החג ולאור העניין הממלכתי ציבורי שזה ודאי יעורר, החלטתי לבדוק אם אני עדיין בכושר ואם זה באמת כמו עם אופניים - פעם צעד תימני, תמיד צעד תימני - וגררתי להרפתקה הזו את קיקה שאיתו רקדתי בהיותי בת 18 אחרי שאשתו התחייבה לקבל אותו גם אחרי.
בחרתי איך לא, בשיר ים השיבולים של הגבעטרון, שעם כל הציניות תמיד מצליח לרומם את ליבי. כשספרתי למשפחתי על הרעיון הם הסתכלו עלי בצער. נו, מזל שההורים שלי כבר לא יכולים להגיד לי מה לעשות. אני חופשייה ועצמאית כמו ילדי הקיבוצים.
חג שמח! מלאו אסמיכם בר! 
שלכם, החברה שולי
 לחצו על הלינק לצפייה בתוצאות. אולי היינו צריכים להתאמן קצת לפני..אבל באמת שהרצפה הייתה עקומה.

וידאו -יריב דגן ותודה למאיה שלי אשת הסאונד

יום שישי, 6 במאי 2011

פוסט לתפארת מדינת ישראל, דגלנים תפוס מקום!


מה אברך את מי שחלם, כי הוא לא ידע את שמה, אבל שניהם היו מאותו הכפר וההרים עוד בוערים באש זריחות, הראית איזה יופי? יורם תגיד לי אתה, אחי גיבור התהילה, מה יהיה בסופנו? אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. אבל אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, רק תנו לגדול בשקט. ותבורכי ארצי, ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה.
יום הזכרון. כמו בכל שנה במאי, גיורא. כשבין ערביים מנשבת רוח ים והחיטה צומחת שוב. ולאחריו יום העצמאות, שיתייצב לדגל ויחליף אותו במשמרת כמו חייל טוב.
קצת אחרי היום השואה, הלב מתחיל להיערך. הוא יודע. בעוד כמה ימים ימלאו אותו שוב צער כאב ודמעות והוא צריך לפנות להם מקום. הרבה מקום. פתאום למשך עשרים וארבע שעות נזכר שכולנו, הישראלים, רקמה אנושית אחת גדולה. ועם זה נצטרך לנצח במלחמה שלא תגמר לעולם. והסיבה שאנחנו עדיין כאן היא בזכותו של אותו נסיך קטן מפלוגה ב' ושאר הנסיכים מהפלוגה ששילמו את המחיר. מחיר העצמאות שלנו. מחיר החיים.
לרגע נלבש כולנו אותה חולצה לבנה אחידה, עוד מהטקס בגימנסיה ונשיר כולנו את אותם שירים מרעידים, שמצליחים בכל פעם מחדש, לפרוק אותנו מנשקנו.
לרגע נעצור מאקזיטים, ספינים, ריאליטים ונעמוד דום, סמארטפונים שכמונו.
ולרגע אפילו המנחים בערוץ הילדים ידברו לילדנו בצורה רגועה ובוגרת, כפי שהייתי רוצה שידברו אליהם כל השנה. ולתוך אותו קתרזיס לאומי ומסך שקוף בעיניי,ם תתגנב לרגע גם הדמעה הפרטית שלנו. כל אחד והפינה הקטנה שלו.
בדרך כלל כשאני כותבת בבלוג, אני שמה לי ברקע את השיר שאשים בסוף, כדי להכנס לאוירה. שומעת אותו שוב ושוב והמילים זורמות מעצמן, או כמו היום – זולגות מעצמן. ברקע מתנגן לו השיר מיליון כוכבים שנכתב על החייל תום פרקש ז"ל, שמצמרר אותי כל פעם מחדש.
השיר הזה שייך לשירי הזיכרון החדשים שנכתבו בשנים האחרונות, אחרי ששככה המדורה של שירי הפלמ"ח והאיש חזר אל הבקעה. רובם נכתבו על ידי חבריהם וקרוביהם של הנופלים, שהרגישו כנראה ששירי הבלורית והתואר היפים והנצחיים, לא מדברים מספיק בשפתם, וחפשו את המילים הפרטיות שלהם כדי לבטא את הכאב. גם היום הצעירים שנופלים הם יפי בלורית ותואר, אבל רוב הסיכויים שבלוריתם הייתה ראש מגולח וקוצני עם ג'ל. וגם היום יש פרחים ובן יפה שנולד בכל רגע ופלמ"חניק כמו דודו, אבל רוב הסיכויים שקוראים לו רועי עידן או עומרי, נופר ויסמין, אליאל וגם סרגיי ואנדריי. ואם להיות מדויקים יותר - אז לרובם בכלל קראו "אח שלי" או "אח שלו".

התלבטתי במה להתמקד יותר בכתיבה. האם ביום הזכרון או ביום העצמאות? אולי לחלק את הכתוב לשני חלקים ולעשות ביניהם מעבר חד ומהיר. כמו במציאות. אבל תמיד קשה לי המעבר הזה עם פרוץ החגיגות. לא מסוגלת להשתחרר מהכאב והעצב האינסופיים למראה כל הפנים והשמות. לא מרגישה נוח לנטוש את המשפחות השכולות בערב עם כאבם הנצחי, אחרי שנפתחו בפנינו כל כך. רגע, מותר להיות איתם עוד קצת.
 אבל ברגע מסוים נצטרף כנראה לחגיגה.
ברגע מסוים נעצום עינינו ממה שהמדינה הזו הפכה ובראשותה, נשיא שיושב בכלא, לצידם של עוד כמה חברים מרחוב הנשמות הטהורות, ותחושה של חוסר צדק חברתי, הפקרת החלשים וערכים שנעלמו. כי האגדות יפות הן עד שפתאום עפות הן. ונתכסה כולנו בסדין ענק של דגל המדינה ונשב מסביב למדורה, מדורת השבט המסורתית. שוב נצפה בטקס בטלויזיה וננסה לנחש איזו צורה תיצור הפעם קבוצת הדגלנים. בואו אעזור לכם – דגל ישראל, סמל המנורה, גילה הנוכחי ויונה עם עלה של זית. נרים ראשנו לשמיים בציפיה נרגשת לזיקוקים ונשוב לרגע להיות ילדים הממלאים אחר הסימבולים של החג, ככתוב בספר "מועדים לשמחה" ובעיקר נמתין בפחד לרגע בו אלימלך זורקין יכנס שוב למערה בסירתו, בפעם התשע מאות.
וזה בסדר. מותר לנוח לרגע. החג הזה או חגים בכלל מאפשרים לנו לנוח לרגע ממלחמת העצמאות הפרטית שלנו. של כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו נעים בין לשרוד במלחמת העצמאות הפרטית לקולקטיבית. כי הכול היום זו הישרדות. לא רק בטלויזיה. גם בעסקים, בעבודה, בשכר הדירה, בכביש.
ואני מבטיחה לך ילדה קטנה שלי, שזו תהיה המלחמה האחרונה, וכשתגיעי לגיל צבא כבר לא תצטרכי להתגייס מפאת שלום. שלום איזורי, שלום כלל עולמי, שלום כלל שלומי, כלל גששי. כן, יש הרבה ישראבלוף בתוכנו. מדחיקים. מנסים לחיות את דרכנו הצנועה, את היומיום, הקפה אחר קפה, לשמוח, לשמר את אהבתנו שהושגה בעמל רב, להרגיש חופשיים וחיים, כמו אנשים במדינות נורמליות. כי אי אפשר לפתור את כל העתיד כבר עכשיו. וזו המנגינה שאי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן. וגם אם אנחנו משתפים פעולה עם חגיגות יום העצמאות, בתוך תוכנו אנחנו יודעים - מתישהו יבוא הפטיש בראש.
עידו בנו של אחי, הוא היום קצין מודיעין, שקבל השבוע אות קצין מצטיין. עידו משרת במקום מפחיד במיוחד. ואמור להשתחרר ביולי עם סיום הקבע. אבל צבא ההגנה לישראל לא מסכים לוותר עליו ( ואני יכולה להבין) והצליח לשכנעו להאריך את השרות. האינסטינקט הראשוני אומר, שדי עידו, בוא כבר הביתה ולך לחדר לשחק עם החברים שלך או לעשות איתם מנגל. אבל אולי דווקא בגלל החבר'ה האלה אפשר לסמוך על הצבא שלנו. אחי נוטה להתנחם בעובדה, שבהמשך יבוא הטיול הארוך בעולם ולא ברור מה יותר מפחיד, כי גם העולם קצת השתגע. אבל אני כדודה שלו כמובן דואגת. "תגיד עידו, אתה לא יכול להגיד להם פשוט שדודה שלך לא מרשה ולא מאשרת לך?! מה, זה לא תופס שם בצבא הזה שלך? פקודות של הדודה?.."
בחרתי לסיים בשיר המסויים. אמנם לא חובבת שירי ראפ אבל השיר הזה נותן תקווה. יש בו משפט בלשון גבוהה האומר: עוד לא נולד הבן - - - -  שיעצור את ישראל. תשלימו לבד.
זהו, תם הפוסט. המשמר יכול להניח את נשקו. חג שמח עמישראל, אחרי הכל, עם כל החסרונות שלנו
יש לנו במה לנפנף.
לזכרו של תום ושאר מלאי התום שהשאירו חלל.
 יאללה עולים לגג לראות זיקוקים? מי מעלה אותי על הכתפיים?