שלום חברים, יופי שהגעתם. בטח ראיתם את ההודעה שפורסמה על לוח ההודעות משעם בחדר האוכל. ועכשיו אבקש מכל החברים, כן, היום כולנו חברים, ללא יוצא מן הכלל, להסתדר במעגלים או בזוגות, אנחנו עומדים ללמוד ביחד את ריקוד ים השיבולים. שבועות בפתח ואני לא רוצה שנגיע לטקס לא מאומנים. בכל זאת השם שלי. קדימה, קדימה אין לנו את כל היום. שלוש ארבע ו...ים השיבולים שמסביב על גליו לשוט יצא הרוח.. לה לה לה לה לה, צעד תימני ימינה, סיכול חילוף שמאלה, סיבוב הצידה, אלף חיוכים אלי שלח האביב, יופי, תמשיכו, ידיים למעלה, שמש חביבה יצאה לסוח, לה לה לה לה לה מי שמתבלבל או מאבד את הידיים והרגליים שישאל במודיעין. אוקי, אפשר לנוח ולשתות מים מהקולר. מחר חזרה גנרלית עם תלבושות.
חג השבועות, רענן וחגיגי כמו אחרי מקלחת. עם ניחוח הקציר, זרי השיבולים הדוקרים בשיער והשמלות הלבנות בגני הילדים. סופסוף חג בלי אבל ועצב, בלי שהרגו אותנו לפני, יבואו לכלותנו אחרי, בלי יחידים מול רבים, בלי הרבה איסורים ופקודות. רק עמידה איתנה, יחידים מול רבות - הגבינות הטעימות עם אחוזי השומן שתמיד מגיעים ל-100 אחוז, כיאה לגבינות מובחרות.
אצלי חג השבועות מתקשר תמיד לתנועת ההתיישבות העובדת דהיינו - לקיבוצים, שלעד תהיה שמורה להם אצלי פינה חמה וירוקה בלב. אודה בגילוי לב, שכילדה עירונית שגדלה בינות למעברי החצייה וחדרי המדרגות, ילדות בקיבוץ נראתה לי אז כגן העדן בהתגשמותו, בכל אופן עבור ילדים. מאוחר יותר כבוגרת הבנתי שלחלק מהמבוגרים, לחלק, לא אמרתי לכולם, החיים בקיבוץ היו קצת ההפך - יותר בכיוון של גיהנום. ומבלי לפגוע במזכירות המשק או בגזברות. אחותי הייתה נשואה לבן קיבוץ וכך זכיתי להעביר חופשים רבים, מילדה עד נערה, יחפה על המדשאות מול חדר האוכל. אומר ולא בציניות שהימים האלו בקיבוץ השפיעו רבות על חיי ומהלו במקצת את אויר האגזוזים שנשמתי שבעיר, באוויר צח וירוק ובעיקר באוויר של חופש. בכל ביקור צורפתי לקרובת משפחה שהייתה בגילי ולחברת הילדים שאיתם עשיתי הכול. הייתי הופכת לכמעט קיבוצניקית מן המניין. או לפחות ניסיתי. אלוהים עדי כמה שניסיתי. עשיתי הכול כדי להראות ולהתנהג כמותם. עד כמה שניתן היה, בכל זאת עירונית או עירניקית כפי שכוניתי מדי פעם בגנאי. באותה תקופה להיות עירוני היה פחיתות כבוד של ממש. פגם שיש להסתירו. מול הקיבוצניק הלא חומרני, האדיש, והלא מתלהב בעליל, היודע כך על הדרך, להבדיל בין חרצית כחלילית לכרכומית ננסית. המאפיינים החיצוניים הקלו על הזיהוי והצביעו על השונות. בגדי היו שונים לחלוטין מילדי הקיבוץ, אמא שלי הייתה חונטת אותי בחולצות גולף סינטטיות, בצבעים חלקים עם מכנסי ג'ינס, בו בשעה שילדי הקיבוץ היו לבושים במכנסים וחולצה מכותנה מלאה עם צווארון וכפתורים, בשלל צבעים ודוגמאות, משבצות, פרחים, ריבועים, סירות ודליים עם כפות. והייתה גם את ההפרדה הזו בין בגדי הבוקר לערב והתיק ניילון רפייה הזה, שלתוכו דחסו אותם. עד שיום אחד בת הקיבוץ ואני החלפנו את בגדינו, הלכה למעשה, כמו בסיפורי האגדות. היא התחפשה לעירונית מתלהבת בבגדי סטראץ' ואני לקיבוצניקית שקטה ומופנמת, במכנסיים שלא ממש דברו עם החולצה, יותר שתקו. בכל פעם שהורי באו לקיבוץ למפגש משפחתי הייתי נכנסת ללחץ קל, כי אמא שלי הייתה לבושה כעירונית מתוקתקת, בשפתנו היום, ואני רק קיוויתי שלא יבחינו בלק האדום באצבעותיה ובתכשיטי הזהב. רק זה היה חסר לי.
מבעד לעיניי ילדה בת עשר, לפסוע יחפה בשבילי הקיבוץ הייתה התגלמות החופש המוחלט. אין כבישים, אין הורים בשטח, אין מי שיגיד מה מותר ומה אסור או צריך לבקש ממנו רשות, הכל פתוח, ירוק, המגע הנעים עצמו של כף הרגל היחפה על השביל, רק לא להידרס על ידי איזו קלנועית. וכן, הכל נראה לי אז חופשי ובחינם. לא הבנתי כמובן את המודל החברתי - כלכלי, שאחותי ברגע זו חולבת פרות ברפת או קופצת ראש לתוך סיר מטבח ענק, בתמורה להנאותי ובעלה קוצר כותנה או משכנע תפוזים לרדת מהעץ. גן העדן הזה כלל גם בריכה מדהימה ביופייה וארטיקים בדרך אליה עם תלושים, וכמובן חברת ילדים זמינה בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לתאם מראש ולבקש רשות של ההורים. תמיד הייתי נפעמת מחוסר הפחד והיראה של ילדי הקיבוץ מהוריהם, כפי שלי היה עם הורי. הילדים באו ל"חדר" (כך מכונה הבית בקיבוץ) ויצאו מה"חדר" כרצונם, ואפילו לא נאלצו להסתובב עם מפתח וגומי על הצוואר. ובעיקר ענו בטון נרגן "אוף אמא די כבר", למעשה, בדיוק כמו הבת שלי היום. ממש מקרה קלאסי של הדשא של השכן, או במקרה הזה, של חדר האוכל שתמיד נראה ירוק יותר וגדול יותר. חדר האוכל היה עולם בפני עצמו. עם המבחר הגסטרונומי שהיה עומד לראווה ממש כמו צימר על בסיס יומי. הייתי מוקסמת מאיך זורקים כל כך בקלות אוכל לפח, לא בדיוק לפח כי אם ל"כולבויניק" שהיה סופג הכל, כיאה לשמו. אם בחרנו משהו לאכול ולפתע לא טעים לנו אז הופ, בשנייה זורקים אותו ולוקחים משהו אחר מהבשרי או החלבי. היה תמיד מרשים לראות כמה וריאציות של ארוחה ניתן להפיק מהמרכיבים הכול כך בסיסים - עגבנייה, מלפפון, קוטג' וביצה, תתפלאו. הייתי נועצת מבטים משתהים באנשים שישבו וחתכו לעצמם על המקום את הסלט.
מבעד לעיניי ילדה בת עשר, לפסוע יחפה בשבילי הקיבוץ הייתה התגלמות החופש המוחלט. אין כבישים, אין הורים בשטח, אין מי שיגיד מה מותר ומה אסור או צריך לבקש ממנו רשות, הכל פתוח, ירוק, המגע הנעים עצמו של כף הרגל היחפה על השביל, רק לא להידרס על ידי איזו קלנועית. וכן, הכל נראה לי אז חופשי ובחינם. לא הבנתי כמובן את המודל החברתי - כלכלי, שאחותי ברגע זו חולבת פרות ברפת או קופצת ראש לתוך סיר מטבח ענק, בתמורה להנאותי ובעלה קוצר כותנה או משכנע תפוזים לרדת מהעץ. גן העדן הזה כלל גם בריכה מדהימה ביופייה וארטיקים בדרך אליה עם תלושים, וכמובן חברת ילדים זמינה בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לתאם מראש ולבקש רשות של ההורים. תמיד הייתי נפעמת מחוסר הפחד והיראה של ילדי הקיבוץ מהוריהם, כפי שלי היה עם הורי. הילדים באו ל"חדר" (כך מכונה הבית בקיבוץ) ויצאו מה"חדר" כרצונם, ואפילו לא נאלצו להסתובב עם מפתח וגומי על הצוואר. ובעיקר ענו בטון נרגן "אוף אמא די כבר", למעשה, בדיוק כמו הבת שלי היום. ממש מקרה קלאסי של הדשא של השכן, או במקרה הזה, של חדר האוכל שתמיד נראה ירוק יותר וגדול יותר. חדר האוכל היה עולם בפני עצמו. עם המבחר הגסטרונומי שהיה עומד לראווה ממש כמו צימר על בסיס יומי. הייתי מוקסמת מאיך זורקים כל כך בקלות אוכל לפח, לא בדיוק לפח כי אם ל"כולבויניק" שהיה סופג הכל, כיאה לשמו. אם בחרנו משהו לאכול ולפתע לא טעים לנו אז הופ, בשנייה זורקים אותו ולוקחים משהו אחר מהבשרי או החלבי. היה תמיד מרשים לראות כמה וריאציות של ארוחה ניתן להפיק מהמרכיבים הכול כך בסיסים - עגבנייה, מלפפון, קוטג' וביצה, תתפלאו. הייתי נועצת מבטים משתהים באנשים שישבו וחתכו לעצמם על המקום את הסלט.
אבל יותר מכל הייתי מסתכלת בעיניים כלות על עצמאותם המוקדמת של בני הנוער, שבגיל 13 כבר גרו במעין בית נוער משותף וישבו שעות מדוכאים ביחד על המיטה, אחרי המקלחת המפורסמת של הקיבוץ, כיאה לגילם. בעוד אני העירונית המוקסמת מהבריכה החופשית, מנסה לשכנעם "בואו לבריכה" "בואו לבריכה" ולא זוכה אפילו במבט קיבוצניקי אחד אדיש בתגובה.
אבל בסופו של דבר, בקצה החופש, תמיד שמחתי לחזור הביתה מהקייטנה הזו, לאמא שלי שנדנדה לי שאגמור מהצלחת ואבא שחכה לי בסלון שאחזור הביתה בזמן. וזו אולי הזדמנות נהדרת להגיד תודה לאנשי ההתיישבות העובדת. ראשית על הבריכה, על טקס שבועות המרגש תמיד, על הנופים המקסימים, הרוחות בין העצים, על הסודה, מגשי עוגות הגבינה, הגזר המרוסק והדייסה עם הרוטב האדום מעליו, מה זה היה הרוטב הזה, מישהו זוכר?
ועכשיו אתם מוזמנים אלי, לסופשבוע תלביבי. טוב, לא כולם בבת אחת. קודם אנשי הקיבוץ המאוחד ואחר כך האיחוד. לא צריכה שתריבו לי. ואם השומר עדיין צעיר ויש לו כוח גם הוא מוזמן. ורק כמובן כאלה שלא הופרטו, מצטערת. יש מינימום. ותביאו אתכם גם את בגדי הערב בשקית. אולי ניקח אתכם למוזיאון תל אביב, או לדיזנגוף לראות את המזרקה של אגם. אתם יודעים עיר וכאלה.
ואפרופו הפרטות, אם כף רגלי דרכה על אדמתכם איקס ימים בשנה, האם זה מזכה אותי באיקס אחוזים עליה? מן הראוי שיהיה קריטריון "אורחים ממשיכים".
טוב חייבת לחזור לחזרות.וזה הזמן להתוודות שבתקופת התיכון רקדתי ריקודי עם. הבנתי שגם היום הסצנה חיה ובועטת, כלומר רוקדת ומזיעה. ברגעים אלה ממש, ביקום מקביל, מסתובבות רועות קטנות מן הגיא וצדיקים כתמר, באיתור אחר בן הזוג איתו יוכלו להזיע יחדיו לשיריו של איל גולן. אני מאז, לא ממש הזזתי את ידי ורגלי באופן המסוים זה, אבל לכבוד החג ולאור העניין הממלכתי ציבורי שזה ודאי יעורר, החלטתי לבדוק אם אני עדיין בכושר ואם זה באמת כמו עם אופניים - פעם צעד תימני, תמיד צעד תימני - וגררתי להרפתקה הזו את קיקה שאיתו רקדתי בהיותי בת 18 אחרי שאשתו התחייבה לקבל אותו גם אחרי.
בחרתי איך לא, בשיר ים השיבולים של הגבעטרון, שעם כל הציניות תמיד מצליח לרומם את ליבי. כשספרתי למשפחתי על הרעיון הם הסתכלו עלי בצער. נו, מזל שההורים שלי כבר לא יכולים להגיד לי מה לעשות. אני חופשייה ועצמאית כמו ילדי הקיבוצים.
טוב חייבת לחזור לחזרות.וזה הזמן להתוודות שבתקופת התיכון רקדתי ריקודי עם. הבנתי שגם היום הסצנה חיה ובועטת, כלומר רוקדת ומזיעה. ברגעים אלה ממש, ביקום מקביל, מסתובבות רועות קטנות מן הגיא וצדיקים כתמר, באיתור אחר בן הזוג איתו יוכלו להזיע יחדיו לשיריו של איל גולן. אני מאז, לא ממש הזזתי את ידי ורגלי באופן המסוים זה, אבל לכבוד החג ולאור העניין הממלכתי ציבורי שזה ודאי יעורר, החלטתי לבדוק אם אני עדיין בכושר ואם זה באמת כמו עם אופניים - פעם צעד תימני, תמיד צעד תימני - וגררתי להרפתקה הזו את קיקה שאיתו רקדתי בהיותי בת 18 אחרי שאשתו התחייבה לקבל אותו גם אחרי.
בחרתי איך לא, בשיר ים השיבולים של הגבעטרון, שעם כל הציניות תמיד מצליח לרומם את ליבי. כשספרתי למשפחתי על הרעיון הם הסתכלו עלי בצער. נו, מזל שההורים שלי כבר לא יכולים להגיד לי מה לעשות. אני חופשייה ועצמאית כמו ילדי הקיבוצים.
חג שמח! מלאו אסמיכם בר!
שלכם, החברה שולי
לחצו על הלינק לצפייה בתוצאות. אולי היינו צריכים להתאמן קצת לפני..אבל באמת שהרצפה הייתה עקומה.
וידאו -יריב דגן ותודה למאיה שלי אשת הסאונד
