נתבקשתי כבלוגרית להביע את דעתי ולהגיד את הכמה מילים שלי לאומה, על הנושא הכי חם וטעון בתקשורת היום- הלא הוא חוק לשון הרע. ובכן הפתרון שלי לחוק לשון הרע הוא מאוד פשוט. לעבור לשפה תנ"כית, או לשפה מליצית גבוהה. רוב הסיכויים שחוץ מאבשלום קור וכמה יחידי סגולה וגדולים בתורה, לא רבים יבינו ויוכלו להיעלב, הלכה למעשה. למעשה יהיו כאלה שיחשבו שמדובר אף במחמאה. וכך ניתן יהיה אפילו לקלל חופשי ובחינם! חינם אין כסף כמובן. זה רק דורש קצת אימון, שכן עבר קצת זמן מאז. הנה כמה טוקבקים לדוגמא:
בן נעוות המרדות שכמוהו! מניין בא לו החוק הזה, כלום נכנסה בו רוח שטות?!
בני בליעל! מלווים בריבית שכמותם! חושבים שיצליחו להשתיק אותנו עם הגזירות שלהם.
איזו אמירה נלוזה הגה איש זה!
למעשה אפשר לעשות שימוש בפטנט הזה בכל תחומי החיים ולהימנע מתביעות והעלבויות, כי יאמר לזכותם, שלא רק חברי כנסת יכולים להיעלב. לדוגמא: איזה כסיל השחקן הזה, שבגד באישה שלו, צריך לנהוג בו איפה ואיפה. או על מגרש הכדורגל -בקריאות "השופט בן רחב!" תראו לי שופט שציפור נפשו תפגע. על הכביש בין נהג לנהג: "אתה נוהג כמו עגלה ערופה!" אף אחד לא יצייץ. רכילות בעיתון בנוסח - גברת איקס החלה להתרועע עם בן התשחורת ההוא. מילים כמו חנטריש, בקשיש, או ג'סטה יחזרו אף הן לאופנה. לדוגמא: מנכ"ל הרשות לניירות ערך עשה ג'סטה לחברה כלשהי ובעקבות כך נעצר בעוון קבלת בקשיש. מישהו רואה בעיה או תביעה בדרך? עשה רק ג'סטה. אפשר לעבור לשפה קדומה גם ביחסים בין גבר לאישה ולמנוע פגיעה רגשית ואי הבנות למיניהן. תוחזר לחיים השאלה הידידותית - רוצה לעלות אלי לקפה ותקליטים? תראו לי אחת שלא תתרגש מהצעה רומנטית ותרבותית כל כך בעידן כמו שלנו.
אבל מה שמדהים הוא, שיש כאלו במדינתנו שמוגנים לחלוטין לגמרי מלשון הרע, ומיהם לדעתם? כותבי הפשקווילים! הם היחידים שלא חרדים להגיד מה שהם רוצים ולהתבטא חופשי, בין השאר לקלל ולהשמיץ את המדינה ואזרחיה. הם הרי מעל לחוק ורשויות החוק חסרות אונים. אוכלי החינם האלו.
וואו, אני מקווה שהחוק לא אושר כבר במהלך כתיבת שורות הללו. וליתר בטחון אומר שכל מה שנאמר פה, נאמר בלשון סגי נהור כמובן. על אחת כמה וכמה. ולהווי ידוע שרק חמדתי לצון. נו טוב, שלפחות יחלקו את השלוש מאות אלף שקל האלה לתשלומים. רחמנא לצלן.
ילדתי שלי, עוד מעט תתחילי ללכת לבדך בשדה המוזהב. כן, כמו כל הילדים האלה של ההורים האלה, שהתחילו ללכת לבד ומתרבים כל יום כמו ילדים אחרי הגשם. אני רואה את הרגע הזה מחכה לי שם מעבר לפינה. פינת הרחוב. וזה אומר שאמא שלך, להלן כותבת שורות אלה, תצטרך לנשום עמוק ואולי אף להירשם לחוג מדיטציה הסמוך לביתה, כדי להיות מסוגלת להתחיל לשחרר – להתחיל אמרתי - את כף ידך הקטנה מתוך כף ידי. ולשם כך היא, האמא שלך או האמ-אמא שלך, תאלץ להיעזר בכדורי הרגעה מהסוג החדיש ביותר, בשעה שאת, ילדתי שלי, תחצי לבדך את ארבעת מעברי החצייה עד לביה"ס, אחרי שהסתכלת ימינה שמאלה ושוב ימינה. הו, אני כבר מרגישה חולשה בכל גופי רופא! אחות! עזרו לי.
כן ילדתי שלי, אני מתחילה להרגיש איך שעון החול של התירוצים שלי אוזל. בקרוב, כל הסיבות, למה אני עדיין מתעקשת להמשיך ללכת איתך, יד ביד, כל בוקר לביה"ס, ישמעו כלא יותר מתירוצים עלובים של אמא לא משחררת. גם אם אשבע לכולם, והנה, אני כבר אני נשבעת באמא שלי, שאני באמת נורא אוהבת ונהנית מהרגעים הקסומים האלו, שבהן אנחנו פוסעות לנו שתינו יחדיו, עם רון בלב ותיק על גב. איתנו פוסעת תחושת התמימות, הנאיביות, והידיעה הצובטת, שהרגעים הציוריים הללו דינם לחלוף במהרה ולא לחזור עוד. אלא אם כן, מקובל לראות אמא וילדתה הולכות יד ביד לאוניברסיטה או לצבא, שזה ממש בסדר מבחינתי. אבל על פניו נראה לי שלא זה ילך.
כי תראו, אני יודעת בדיוק מה זה אומר שהיא תתחיל ללכת לי לבד עכשיו. ילדה בכיתה ד'. זה אומר שהיא כבר גדולה ועוד מעט היא תגדל עוד יותר, ולכו תדעו לאן זה יגיע. זה לא יהיה כמו עכשיו, שיש לי שליטה מלאה עליה, ובתשע בערב, כשאני מכבה לה את האור אני יודעת בדיוק איפה היא מסתובבת לה - חפופת ראש מתחת לשמיכת הפוך שלה אחרי סירוק כינים. זה יתחיל בללכת לבד, ושנייה אחרי זה היא כבר תתחיל לשתות לי אלכוהול ותבקש ממני את האוטו לקפוץ לקנות סיגריות, בדרך לגניקולוג . לא צריך לספר לכם. וכבר לא יהיה סיפור לפני השינה. כלומר יהיה סיפור לפני השינה, אבל בשביל האמא - לדעת איפה הילדה שלה מסתובבת בשעה כזאת.
ולכן אני נוקטת במדיניות הלא שחרור או ה - לעולם לא מאוחר מידי - לשחרר. ואני קוראת לכם ההורים, קריאה נרגשת מעל במה זו - בואו לא נשחרר אותם יחדיו. ניישר בינינו קו, האומר שילד עד גיל שמונה עשרה לא הולך לבד. ואם כבר לבד אז בקבוצה ובליווי של מבוגר תורן. ככה לא יהיו תקדימים אצל ילדים אחרים, והם לא יבקשו גם. מה יש? נעשה תורניות. כמו משמרות הזהב - רק משמרות גיל הזהב. נקרא לעצמנו "הורות מאוחרת" אה, כבר יש גוף כזה בעצם. תאמינו לי, זה הכול עניין של יישור קו בינינו ההורים. אם נדע להציג חזית אחידה מול החבר'ה האלה ולטפל בהם כשהם עוד קטנים, נוכל בעתיד למנוע את בעיית האלכוהול -- עישון- נהיגה של בני הנוער. אני כבר מוכנה לחשוב על סיסמה שימושית "עם הורים - לא מעיזים" או "עם הורים - לא מתלוצצים" ורק אחרי שהם יתגייסו לצבא וילמדו להגן על נפשם הרכה כמו שצריך, אז נשקול להתחיל לשחרר. נשקול אמרתי.
אין תגובות מצדכם הא?הורים קוליים שכמוכם. גיבורים על חלשה. נו, טוב לפי השתיקה הזו אני מבינה שאין לי הרבה ברירות. כן ילדתי שלי, הגיע הרגע כנראה. לשחרר. אוקי, אם כך אני דורשת, שבכל בוקר החל מהיום, בשעה שמונה אפס חמש ואחת ארבעים וחמש בצהריים, תיעצר התנועה בכל רחבי ישראל למשך כמה דקות. נהגים ינהגו מעל לשורת הדין ויעצרו בעצור ולפני מעבר חצייה ויאפשרו לבתי ובכלל לכל ילד, לחצות בבטחה את הכביש וליהנות מזכות קדימה והזכות לחזור הביתה בשלום. בתקווה גם שהפדופיל הידוע ומעורר האימה הגר בשכונתנו לא יחליט אף הוא לחצות את הכביש באותו הרגע ואת הקווים האדומים.
ואולי תופתעי ילדתי שלי, לראות יום אחד עץ חדש ושונה בסביבה, או פרח שקשה להגדירו, אל בהלה ילדה, זו אמא שלך שהתחפשה לפרח או רמזור – כל מה שיאפשר לה להמשיך להיות בסביבה ולצפות בך מרחוק צועדת עצמאית בעולמנו המחוספס. כי אמא שלך כמו שכבר הבנת, לא מתכוונת ללכת לשום מקום. אולי באמת צריך שיהיה ברחוב שלט אזהרה "זהירות אמהות בדרך".
ואי אפשר כמובן שלא לציין כמקובל, שאנחנו ההורים התחלנו ללכת לבד או נזרקנו לרחוב בגיל הרבה יותר צעיר. זה לא אומר שהסביבה אז הייתה באמת הרבה יותר בטוחה. זכור לי עד היום אותו ערב שחזרתי לבד בגיל 13 מחברה, כשלפתע התלווה אלי איש מפחיד עם אופניים לאורך כל הדרך, עד שעוברי אורח טובי לב קלטו את הילדה המבוהלת ואיימו במשטרה. אני גם זוכרת שכשהיינו הולכים לבד בחושך נהגנו ללכת במרכז הכביש, מנהג מעניין שכזה. היה אז גם מקובל לשרוק בחושך. אולי זה באמת רעיון טוב. מאיה שלי, בכל פעם שתרגישי פחד הכי קטן כשאת הולכת לבד, פשוט תשרקי. תוך שנייה אני שם. יאללה משוחררת.
הפוסט הזה נכתב בהליכה. מתנצלת אם קצב המילים יהיה קצת מהיר לכם, אסור לי פשוט לרדת בדופק. אתם מכירים את הנושא הזה - הליכה - דופק - דופק - הליכה. האמת שאני עוד שנייה מגיעה למצב שאין דופק. ואם אין דופק - אין הליכה. אתם מכירים את המצב הזה - אין דופק - אין הליכה.
כן. הם רצים לקראתנו, מתקדמים בצעדי ענק - כל המרוצים האפשריים בעולם. זו בדיוק העונה, זה בדיוק מזג האוויר. ובדיוק כשנגמרו לי כל התירוצים שיכולתי לחשוב עליהם. מרוץ הלילה, מרוץ האופניים, מרוץ אחר הצהריים, מרוץ הטריאתלון ומרוץ המיליון, וכל אלה בנוסף למרוץ השנתי והקבוע - מרוץ החיים. כמו פטריות אחרי הגשם, או גופיות לייקרה אחרי השמש, הם מקיפים אותי מכל עבר – הרצים האלה והרוכבים האלה - רוכבים על הגב שלי, לוקחים אותי בהליכה. ידוע הרי שכדור הארץ זז כל הזמן, אבל אלה, זה לא מספיק להם, גם הם עצמם חייבים לזוז. הי חכו רגע, לאן אתם רצים? מצוידים מכף רגל ועד ראש בכל הביגוד והעזרים הנדרשים. נחושים ונמרצים ולא רואים ממטר, בדרכם להשיג את העולם ועל הדרך אם אפשר, להוריד איזה עשרה עשרים קילו. עם שפת גוף והליכה שכולה אומרת - אני אראה לו! אני אראה להם!
ומודה, גם אני נשברתי השבוע ונרשמתי שוב למרכז הספורט שבו הייתי בעבר, במטרה להתייידד עם משקלי ולאזן את נפשי. אחרי הכול, גם אני אשת עסקים שצועדת עם הזמן, כמו בכל פרסומת מקורית למוצרי היגיינה נשיים. שוב עשיתי אותה טעות מוכרת והתחייבתי לחצי שנה, התחייבות שאני יודעת מראש שלא אעמוד בה, כבר במהלך העברת כרטיס האשראי, וזאת על סמך היכרות אישית ורבת שנים עם החומר והנפש המתעמלת. מה לעשות, אין לי דרך יותר מאתגרת לומר זאת - ספורט קצת משעמם אותי. גם אם בסופו אני כולי קורנת אושר, אדרנלין, סרטונין ומצב רוחין, אסירת תודה על שגררתי את עצמי בכוח - הדרך לאושר קשה לי ומייגעת. לפני כל שיעור אני מחפשת כל פתח מילוט האפשרי, ובשיעור עצמו מסתכלת כל שנייה על הדקות בשעון בתקווה שאולי יזוז שם כבר משהו. קדימה מדריכה יקרה תזיזי לנו כבר את ה...אנחנו רוצות להתקדם, אין לנו את כל היום.
ומנגד יש אותם, אנשי העם הזה. העם שנהנה לעשות ספורט, שאוכל ספורט לארוחת בוקר, שספורט הוא חטיף האנרגיה שלו. את חלקו היעיל במיוחד, ניתן למצוא בחמש בבוקר, בשבת עם אופניו בנחל עמוד, אחרי שבדרך כבר הספיק לצנוח במתלה ולהקיף את הכנרת בשחייה. לרוב הוא עונה על ההגדרה המכלילה "זכר בסביבות הארבעים". אליהם מצטרפת קבוצת ההולכים, אלו שבתלם ואלו שלא. בקבוצת התלם ניתן לראות את המין הנשי בהמוניו, ביניהן גם חברותי הטובות, לרוב בזוגות ובשלישיות, על גדות הירקון ובטיילת, הולכות נמרצות, אך עדיין בקצב המאפשר לערוך שיחות נפש. זה התנאי. שלפחות יהיה ניתן לדבר את השיחות שלנו. שיהיה קצת רגש בכל הסיפור הזה. איזו תועלת והנאה תהיה לנו אם לא נוכל לשלב בין גוף ונפש ולטחון אחת לשנייה, את היושב על לבנו חמש מאות פעם, הלוך וחזור. זה הכושר המיוחד שלנו וכל שעה היא שעת כושר מתאימה מהבחינה הזו.
ואילו בקבוצת השלא בתלם, נמצאים כל ההולכים החובבנים, ההולכים על הדרך. ההולכים כשצריך. צריך ללכת לעבודה - הולכים, צריך ללכת לדואר - הולכים. צריך להזיז את האוטו כי הגיע פקח - רצים, וכן הלאה. עמם אני כנראה נמנית. מבינים שכדאי ללכת כי כולם הולכים, אבל לא ברור לנו לאן בעצם הם הולכים, וגם למה דחוף לעשות את זה עכשיו. ואם כבר ללכת בתלם, אז בתנאי שבתלם הזה יש מקום לקנות בו קפה - לדרך כמובן - ואולי גם כמה חנויות - על הדרך - ומותר לעצור ולהסתכל שעה על הים, לחשוב ולבהות ושוב לחשוב ושוב לבהות ולהמשיך ללכת. הביתה. המשפט הזה - נפש בריאה בגוף בריא - האם הוא הכרח המציאות? האם הן חייבות לבוא בצמידות המילים הללו? כן, כנראה שכן. זה לא הן, זה אני. חלשת אופי שכמוני. למה אין בי המשמעת ותעצומות הנפש הנדרשים? אולי כי אני צריכה יעדים קונקרטיים, יעד ברור ומתגמל שיגרום לי לרוץ אליו בזרועות פתוחות כדי לכבוש אותו. או שפשוט המחשבות אצלי רצות. וזה מספיק.
נו טוב, אולי אני בכל זאת אצטרף למירוץ..(לחצו לסרטון - לחיצה כפולה למסך גדול יותר) תודה לאבי (אביטל) מרקלר (וידאו) שרץ איתי לאורך כל הדרך
