שירים הם לפעמים געגועים - או הקול הפנימי שלנו

טוב, זה לא חדש לכם, למי שעוקב אחרי הבלוג שלי, אני טיפוס נוסטלגי ללא תקנה. פשוט רחמנות לשמה. אבל כל עוד תחביבי זה אינו פוגע בשכבת האוזון, זכויות מיעוטים, או מביא אותי לאשפוז בכפייה, אני ממשיכה עימו בהנאה מרובה. מודה שלא פעם בהסתר. בעיקר כאשר מדובר בהאזנה למוסיקה האהובה עלי, הכוללת שירים של זמרים ולהקות ותיקים במיוחד, השרים שירי משוררים ותיקים, בהם המילים מדברות יותר אלי מכל. בתי כבר מתחילה להשלים עם העובדה, רק אם אפשר לא ליד חברותיה.

שירים אלו היוו מבחינתי את פס הקול של חיי ונחרטו כנראה בקלות רבה מאד, בגיל הילדות, תחילת שנות השבעים המוקדמות,על הנפש התמימה והלב הבתול. במקביל לשיקופית הכנסת בסוף שידורי ערוץ 1. דה בה דה בה דם. במקביל לאריק איינשטיינים והגון לנינים-עבריים ולועזים הפופולרים שהיוו את הרקע של אותה תקופה.

ומה אושר היה לי לפגוש לפני מספר ימים, קולגה מקצועית, ולגלות במקרה, שגם היא מאוהבת כמוני כל השנים – בשירי יאיר רוזנבלום - אחד היוצרים המכוננים בארצנו. כמעט קרובות היינו ליפול זו על כתפי רעותה, אבל אז נזכרנו שאנחנו גם משתייכות לקבוצת קופיריטריות עילאיות ומתנשאות, והספקנו לעצור דקה אחת קודם.

אחת הסיבות הנוספות לצריבתם הנצחית של שירים אלו במוחי, היא העובדה שגדלתי עם אחים, המבוגרים ממני בשנים רבות, ולא אחת נאלצתי, בת שש, לעשות עצמי ישנה ולעצום עיני בכוח, כשחדר לידי רקדו סלו לצלילי דליילה של טום גונס, דיפ פרפל ומיי סוויט לורד. כילדה, נלקחתי לא אחת להופעות החיות והמקוריות של אותם זמרים -כמו חווה אלברשטין, הגבעטרון ,האחים והאחיות, ועוד.

שמתי לב, שאני נוטה להתחבר בעיקר לשירים נוגים, עם מידה מסוימת של עצבות, המשמשים עבורי כלי להגיע לקתרזיס רגשי, ברגעים בהם הוא נדרש, ולהוזלת כמה דמעות חיוניות להקלה מדי פעם, במקרה שלי - אחת ליומיים. כלומר, לא מוכרחים להיות שמח.

ואולי עוד סיבה לנטייתי להתחבר לשירי עצבות, כי היום אני יודעת לומר שגדלתי בבית, עם הרבה חום ואהבה וריח עוטף של עוגות שמרים ביתיות, אבל גם עם מידה קטנה של עצב לא מוסבר, מסתוריות ומבטי הורים מודאגים, שלא הובנו או הובהרו לילדיהם. אולי פרי אותה תקופה ואווירה שלטת אז במדינה, או אולי הסיפור האישי שלנו. לצד הצחוק הרב סביב שולחן האוכל העמוס, וחוש ההומור הידוע של משפחתנו, גדלנו עם פחדים לא ברורים, והרבה לילות חשוכים ונצחיים על המרפסת. היום אני יכולה כאדם בוגר, לנחש כמה מהסיבות. אבל כילדים נאלצנו לספוג ללא הסבר, מסרים בלתי מילוליים, וללכת לישון במיטת היחיד הצנועה שלנו, עם מחשבותינו הלא פתורות, ודמיוננו שהפך בלית ברירה מפותח מאד, כאשר כל צל בחדר הפך מפלצת. אבל איך אומרים, נראה שלבסוף יצאנו בסדר.

ואז בתור נערה, התאהבתי בשירי הלהקות הצבאיות. ודמיינתי עצמי, כנערות רבות, עומדת במדים, עמידה בוטחת, על במה בהוראת צדי צרפתי, חלום שנגוז מהר מאד, כיאה למציאות. אה, אגב תמיד, כל חיי למעשה עד היום, לא הייתי כל כולי, מחוברת למציאות, בכל אופן לא עשרים וארבע שעות כמקובל. יצרתי לעצמי מגיל צעיר, מעין עולם פרטי ודמיוני - בועה בה הסתובבתי עם מחשבותיי וחלומותיי, בהם יצאתי לרוב כמנצחת, עד המפגש המאכזב והמנפץ עם המציאות. אוף המציאות הזאת. תמיד חייבת להרוס. אולי בגלל זה אגב הפכתי להיות פרסומאית או קופירייטרית - אין קשר למציאות. 

ובהזדמנות זו אני שמחה לספר לכם שבמסגרת מחלת הנוסטלגיה שלי, אני עוברת לעבור בקרוב לדירה מקסימה, ממש ברחוב בו גדלתי, לא רחוק מבית הורי. ואני עומדת לשוב וליהנות, מאותו משב רוח מיוחד, שחלף על פני על משך 25 שנה. אין גבול לאושר מבחינתי, הגעתי למסקנה שהחיבור לשורשים, חיוני לי ברמת התפקוד היומיומי. כן, אני ממש המקרה הקלאסי של אדם הוא תבנית נוף מולדתו. בטח כשמדובר בתבנית עוגת השמרים של אמא שלו.

בחרתי כיאה לסיום הפוסט, כמו בכל יום שידורים דאז את "קוראל לאוהבים הצעירים" בביצוע הצ'רצ'ילים" - אחת הנעימות היפות והקבועות, שליוו את שיקופיות תמונת הכנסת והיכל הספר, בסיום יום השידורים בטלויזיה. אם אני לא טועה המילים שם הן "אל תגיד לי לא לא" נכון? אז אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לקפוץ לקפה, אבל לא של קפה נוסטלגי של פעם - קפה קפה של היום. בקפה אני מזה המילה האחרונה. ואל תגידו לא לא.

השמים יכולים לחכות

מישהו, מישהו דואג לי שם למעלה..

והרבה דואגים לי פה למטה!

"תגידי,שמת לב שאין לך מזוזות בבית?" אמרה לי לא מזמן חמותי, "לא" עניתי ספק מופתעת, ספק אדישה. "האמת שאני בדירה הזו חמש שנים, ולא שמת לי לב או עבר לי בראש הנושא ולו פעם אחת. מעניין" אני ואמונה בדת או באלוהים, לא הגענו אף פעם לדיון מעמיק, שיחת סיכום או קבלת החלטות סופיות בנושא. מזועזעת, הודיעה לי נחרצות, חמותי כי הנושא הולך להיות מטופל על אפי ועל חמותי מה שנקרא. "אני איתך,כל מה שצריך, גימגתי נבוכה אחריה. מה יש להפסיד. זמן לא קצר אחרי, הושמו מזוזות כדת וכדין בכל אחד מהמקומות הנדרשים.  

במקביל באותם ימים, ביושבי אחוזת ייאוש, והרגשה פיסית קשה, אצל המלאכית והמשגיחה הפרטית שלי, היא האונקולוגית ד"ר רות לאופר, הודיעה זו כי גופי מגיב קשה מאוד ולמעשה אינו מגיב טוב, אם בכלל לכל סוגי הכימותרפיה שקבלתי בשנה וחצי האחרונות, ואין מה להמשיך לסבול. עם זאת, היא מסרבת עדיין להרים ידיים בשבילי, ומוחה הרפואי היצירתי והמנוסה, הגה עוד רעיון לטיפול רפואי בי בתרופה ותיקה, הפועלת במנגנון אחר. תרופה? הצחקתם אותי. מבחינתי מדובר נכון לרגע זה בתרופה מצילת חיים. שרק ימשיך.

לאט לאט, החל לחלחל לו שיפור עדין. ראשית, כבר היה תחושה מרעננת, מלא לחוש את תחושתם של החומרים כימיים הקרירים, פולשים קרירים לוריד בגופי על בסיס יומי. לא לחוות שום תופעות לוואי. לא לא, אל תנסו, לא תצליחו אפילו לדמיין את הרגשה, בריאים חמודים שכמוכם.

לקום בבוקר כמעט כמו אדם נורמלי, ולרצות להתחבר מרצוני לאינפוזיה אחת - של קפה טוב.

לאט לאט, התחלתי להרגיש שגופי מקבל כוחות פיסים, חיוניות וויטליות, ששנים כבר לא חשתי. ובעיקר עירנות בשעות הקטנות של הלילה. כזו שגרמה לי לפעילות ענפה, בכל תחומי משק  הבית, עד כדי כך, שהתלבטתי אם לסמס לשמעון פרס הידוע בשעות עירנותו.

מדי לילה, התחלתי לסדר ולמיין כאחוזת אמוק את כל חלקי הבית. אין פינה בבית שלא הגעתי אליה,ממיינת וזורקת כמה שיותר בלי חפצים, מבלי לחשוב פעמיים, מלאכת סידור יסודית - ממיון ארון הצעצועים של דברי התינוקות של הילדה, שכבר בגרה, לארון התבלינים והמחבתות, שהגיעה זמנם ללכת. השארתי רק חפצים שבאמת משתמשת. מלאכת סידור ,שהפכה בעצם למלאכת מיון החיים. שנבעה מתוך רצון ברור, לקחת ולהחזיר לעצמי את השליטה בחיי, בחיי בתי וביתי. אחרי שקרוב לשנתיים, נטלה ממני תחושתי זו לחלוטין. בשוכבי, מובלת, חלשה וחסרת אונים, מבלה רוב הזמן במיטה, בין טיפול לטיפול. לאט לאט, הרגשתי איך מאיה קולטת את אמא שלה, משתנה למול עיניה ואת תגובתה הנרגשת. ילדים חשים הכול. לא היה גבול לאושר שקרן מעיניה, והביטוי המיטבי שלו  - חזרה להתעסקות מלאה בענייניה, והוספת לק חדש לאוסף.

לא הרבה אחרי, פנטזיה לנסיעת סתיו מוזהבת לניו יורק וקונאטיקט, לבילוי עם קרובי משפחה, שדוברה עם אחיותי, בזמנו, באחד האשפוזים, יותר כמקור עידוד, החלה לרקום עור וגידים, לתביעותי. אמנם עם הרבה פחדים וסיייגים מוצדקים של אחי בדרך, ומכשיר חמצן נייד, אבל עם התעקשות עצומה שלי.  

וכך מצאתי עצמי מתחילה לחזור לחיים, אמנם מדדה לאט, מתיישבת כל כמה דקות לארגן מחדש את הנשימה, אבל הנפש שועטת קדימה בלי חשבון, רוצה לטרוף את כל העולם, להשלים כמה שיותר מהר, למי שמכיר אותי וסיפוקים מידיים, חיים שלמים וזהות שנלקחו מבחינתי, להרגיש שוב נורמלית ושוב שולי. וכשאני אומרת ששולי חוזרת לחיים, הווה אומר שכרטיס האשראי שלה חוזר אף הוא לתפקוד מלא, כשהמילה הנכספת "מאושרת "אפרוווד" מופיעה כהוכחה וחותמת לכל ביצוע פעולה שלי. "אפרווד" -שולי - אכן מאושרת.

עומדת ומזילה דמעות, כלא מאמינה, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ה- MOMA מול תערוכת אורגינלים של האמן הנרי מאטיס, ויום אחרי צופה בתערוכתו המדהימה של האמן ג'ף קונץ. נזכרת בימי היצירתיים כסטודנטית לאמנות, ואח"כ כקופירייטרית צעירה ואמביציוזית, בעולם הפרסום, בתחילת דרכי. הראש מתחיל  לרצות פתאום, לחזור ליצור ולתכנן פרויקטים יצירתיים, בהם אוכל לעשות הארקה ופריקה לכל התחושות והחווית אותן עברתי בשנים האחרונות. מתגעגעת לפגוש ולהרגיש שוב כאותה בחורה, בת 28, אמנם עדיין נפוחה מסטרואידים, והשיער צריך עוד זמן כדי לגדול, אבל  פתאום יש תקווה, ומי יודע אולי קבלתי שוב את חיי במתנה.

מסתובבת מאושרת בבתי כולבו, משפרת לאין שיעור, את מצב הכלכלה האמריקאית, וקונה באקסטזה, בגדים שפתונים, תיקים ואביזרים, כג'וליה רוברטס (רק בלי הריצ'ארד גיר בסוף לצערי, יותר דוד כהן מסניף בנק הפועלים, שבקש לפגוש אותי כשאחזור, קצת ככה לדבר על מצב (הרוח) של החשבון שלי)

רק לא טרנינגים.

לווינקד הסיום המרגש, הוזמנתי כמחווה של כבוד גדול, לזוג חברים ניו יורקים ותיק, לסלי וג'ואל, המתגוררים באיזור מדהים בקונטינקט "לייק קוביקה". בית עץ ליד אגם קסום וציורי, מוקף עצי שלכת מוזהבים, עליהם פנטזתי. לא היה גבול לאושר שלי. הכל זהב, אמרתי בלבי, הכל זהב...פינוק מכל עבר וארוחת מלכים מעוצבת, שהוכנה במיוחד עבורי עם כל המעדנים שהזמנתי. 

אבל הכיף היותר גדול, לו חיכיתי רוב הזמן אם להודות, היה לחזור כבר לבת שלי, שציידה אותי לטיול במכתב מרגש, בו דרשה מפורשות שאיהנה מכל רגע, כי מגיע לי. כל כך פנטזתי על הרגע הזה, בו תחכה לי בשדה התעופה, לאמא החדשה שלה, ויחדיו נצעד שתינו אל עבר החיים החדשים, והאולי יותר אופטימיים, שמחכים לנו. אם ירצה השם. כן, אם ירצה השם. ומסתבר שאנחנו לא באמת יודעים הכול על החיים האלה. ויש הרבה נשגב מבינתנו ואיזשהיא יד מכוונת בכל זאת. ואולי יש מישהו שם למעלה, שדואג לי אישית באופן פרטי. פתחתי צוהר קטן, צינית שכמוני, וכמות הניסים שזרמה ממנו אלי ולחיי ועדיין ממשיכה לזרום, לא הייתה מביישת שום חנוכה. וכן, הכול החל מעשית, מאותו יום של התקנת המזוזות. אז לכי תתווכחי. באמת קטונתי.

האם אחזור להתעצבן משטויות? האמת מקווה מאד וכמה שיותר מהר אם אפשר. אלה החיים לא?

דבר אחד בטוח - נכון לעכשיו, מבחינתי השמים יכולים לחכות. 

אה אה אה סטיינג אליוו, סטיינג אליוו...
עכשיו רק אם לא אכפת לכם, לסדר לי פה בישראל, סתיו אמיתי ברחובות עם קצת ניחוחות חורף .
בכל זאת קניתי קצת סחורה.

שלכם, עד 120 שולי.

השערות שבחוץ והסערות שבפנים - שיח אחיות לוחמות

(המממ.. נראית לי מוכרת.. תמונה מלפני שנתיים)

לא סוד הוא, כפי שהתוודיתי פה בעבר - בשנה האחרונה, אני מתמודדת באופן די פעיל עם ה"צוקית איתן" הפרטית שלי. רק שלמזלי, המבצע שלי מוגדר רשמית ע"י המדינה כמלחמה, והיא אף הקציבה לכך תקציב רשמי - לכדורים ולטילים, המסופקים לי על בסיס קבוע, ללא שום צורך לעבור אפילו את אובאמה. אני אפילו רשאית חוקית, להשתמש בביטויים כמו "בגלל המלחמה ההיא" או "המלחמה הזו" או לזרוק לאוויר הגדרות עמומות כגון "מחלה קשה" או "ממושכת"' שכן ידוע כי מחלה זו נהנית או סובלת ליתר דיוק, ממיתוסים רבים והילה הרואית כשל סוד צבאי מהמוצדקים.
מה גם שבממדי גופי החדשים, אני בהחלט יכולה לעטוף חלק נכבד מהרצועה, באהבה עזה.

אבל עכשיו נכנסתי שוב למקלחת, ולפתע החלו שוב סימני נשירה חלקיים לשיער, שרק לאחרונה חזר לשוב ולצמוח, מאז הטיפול הקודם. "אני מתה" אני צווחת היצ'קוקית מהאמבטיה לאחותי השרויה בקומה, כל אותה עת, מול ה"היפים והאמיצים" בסלון –"מתחילה לי שוב נשירה, "אני מתה".

לא, עונה אחותי, את לא מתה, בטח לא עכשיו, באמצע הפרק בסדרה. זה כל הרעיון, אם לא הבנת את הפואנטה. זה כדי שלא תגיעי, או תמנעי מהפעולה הזו, שדברת עליה, זה הרגע. אז עם כל הכבוד לנשירת השיער, עד שלא נושרים שני האגמים הכחולים שבעינייך, אני לא מרחמת.

די אני לא יכולה יותר, אני ממשיכה למרר בקול ייאוש - תוחזר כבר שולי שהכרתי כל חיי, משהו כמו לפני שנתיים, פלוס, מינוס, פלוס. אני לא מזהה את הבחורה הזרה הזו, שניבטת לי כל בוקר במראה כבר שנה. ואני מחפשת סימנים. ארון הבגדים שלה אמנם הפוך, עדיין מכורה לשוקו בשקית, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר, אך איה היא? ואותה בלורית שיער?

אני יודעת שאני במלחמה, כפי שאומרים לי כולם, אבל זה לא אומר שאני אמורה להיראות כמו טנק משוריין או כל כלי נשק אחר.
יוחזר במחילה, המראה שלי המוכר, המהווה חלק גדול מהדימוי העצמי שלי, מתחושת הנשיות, האישיות, ומלווה אותי כל החיים. יוחזרו המדים האזרחיים שלי, כלומר מידות גופי המקוריות, ואתם בגדי הישנים. טוב, לאו דווקא מגיל 18, אבל לפחות כמו לפני שנה.
ואני מזהירה אותך אחותי היקרה – שלא תעזי להתחיל לענות לי עם מילים - כמו אופי ואישיות ופנימיות, כי אין לך סיכוי. "אני מחליטה עלי" כפי שהייתה נוהגת בתי לומר בגיל ארבע.

תמיד את כל כך יסודית, אובססיה שלי, וגם הפעם את מחפשת לשווא את מה שהיה. הכול משתנה כל הזמן, למה רק לי מגיע קימטוטים, גלי חום, ושערות לבנות שאני מקפידה לכסות בצבע. את יודעת איזו הקלה תהיה לך אם תרפי מהגעגוע, אל מה שלפחות כרגע איננו וייקח לו עוד זמן, אם בכלל לחזור, כי זו דרכו של עולם, גם בלי להיות חולים.

וזה לא שאני לא פוחדת, אבל אני מעזה להגיד לך, שכן יודעת, שבחסות הסטרואידים היום, לא פשוט להישאר בחיים לידך.

את הרבה יותר מהרשימה שלך, הכוללת שיער ומידות של בגדים. בזמן שאת סופרת קילוגרמים ושערות אני מתפעלת, ובכל יום יותר ויותר, מהעוצמה הרבה, שבה את מתמודדת עם המחלה. אוסף של איכויות, של יצירתיות, הומור וחוכמה, מכל מיני סוגים, וטוב וחום. אולי עכשיו בחסות הטלטלה הזאת, תציצי עמוק יותר ותתחילי להשתמש בכל מה שטבוע בך ולא יכול לנשור!

רגע, תני לגמור משפט לפני שאת מתנפלת. תארי לך מצב, שבו את מפסיקה להתווכח עם הגורל ואת הרגעים היקרים ביום, את מקדישה לטיפול ושיפור איכות ואווירת החיים שלך, עם העובדה הלא פשוטה שנקראת מחלה.

נכון שממול ה"מה" שזמנו לך החיים, את חסרת אונים, אבל ה"איך" בידייך והוא יכול להיות עם גלוטן, ללא לקטוז, או עשוי מקמח מלא.

אני מבינה כל כך את הצער הגדול שלך, תתעקשי, תנסי להכתיב את ה"איך" - את אלופה בלהמציא רעיונות. זה הרי המקצוע שלך.

וכמו שאני מכירה אותך, גוש רצונות ויצירתיות שכמוך, את עוד תמציאי פטנט איך חיים בלי לנשום.

תרגישי נוח על הכתפיים, אחות קטנה שלי, גם אני כבר לא רזה ושבירה כמו שהייתי.

אז בתמונה זו אחותי, נאוה רבינוביץ' וכמו שזה נראה, גם היום כמו כל השנים, אני עדיין על הכתפיים שלה. והאמת שמתחיל כבר להיות לא נורא נוח ונעים עם המשקל, שנוסף בכמה שנים, אבל איכשהו עדיין לא מצליחה לרדת. 
נאוה היא מחברת הספר "לקום", על התמודדות עם אובדן ושכול, עליו כתבתי בזמנו פוסט בלינק למטה.

איתה במקביל, עוטפים אותי באהבה עזה, גם אחותי הכ"כ מסורה אירית, אחי המופלא אורן וגיסתי אביבית ששום מחמאה לא תצליח לתאר. ונכון להיום, לא נראית לעין, שום יכולת להיפטר מהם.

וכמו בכל פוסט, אני נוהגת להציב לי משימות עתידיות לעידוד הנפש, אז הייתי השנה באמסטרדם כפי שאיימתי, ואף אכלתי צ'יפס מדהים עם מיונז באמצע הרחוב, אבל החלום הגדול שהוגשם במלואו ובהתרגשות מאין כמוה, הוא חגיגת בת המצווה לבתי מאיה, בדיוק כמו שחלמתי.

כרגע מפנטזת על נסיעה סתווית לניו יורק, רק בשביל לקבל חיבוק. מישהו שם הבטיח.
רק לחצות כבר את הגשר וכל הסערות האלה. או שלפחות תהיה איזו הפסקת אש קלה.

שלכם, כמובטח עד 120, שולי

http://rega-im.blogspot.co.il/2010/11/blog-post_23.html
הפוסט שנכתב בזמנו על הספר "לקום" של אחותי

rab.nava@gmail.com - ניתן לקנות הספר 73 ש"ח כולל משלוח באמצעות מייל זה  

  
  

בת מצווה, איזה אולם נפלא...

כן, זהו, אנחנו בפנים. הצטרפנו למועדון. אימוש מתחילה לארגן בת מצווש ושאלוהימוש יעזור לה. טוב, לא ממש סגרנו על מועדון "הכול כולל הכל מכל וכל" כפי שמקובל בכל המסיבות היום, אלא יותר על אולם חביב בו נארח את משפחתנו הצנועה בשקט, וכל אחד יחטוף, סליחה, יקבל את המנה שלו. ואני רוצה להודיע מראש, וליישר איתכם קו כבר עכשיו, שלא תהיינה ציפיות. עם כל הצער שבדבר חברים, הבת שלי לא תצא מתוך צדפה, קונכייה או כל אוייסטר שהוא. היא גם לא תגיח לקולות מחיאות הכפיים, ותהלך על במה לבנה ארוכה, כדוגמנית מן השורה, בנעלי פלטפורמה לבנות. היא גם לא תפצח בריקוד בטן סוער מולכם, בעת שתעמדו מתלבטים מול הקינוח השני שבבופה. בקיצור, היא לא תתחתן עם עצמה. היא תישאר עם כל הצער, עדיין רווקה בגיל 12. וסלחו לי על סערת הרגשות. אני פשוט אחרי סיור קל ביוטיוב, בחיפוש אחר מקורות השראה, לתכנון בת המצווה לילדה האהובה. ומי שלא נמצא בשלב הזה בחייו, כאילו הפסיד עולם ומלואו, כלומר אולם ומלואו, המתקיים במקביל לעולמנו האפרפר - הוא עולם האירועים, או כפי שנוהגים השוטרים לציין בדו"ח את הסיבה למהירות המופרזת -"לרגל אירוע". מסתבר שבשנים האחרונות בת מצווה (וכנראה גם בר מצווה) הפכה למעין מיני חתונה, שבו הילדה מתחתנת עם עצמה ועם כל החלומות שלה מאז גיל ארבע, המתבטאים לרוב בשיער מעוצב, איפור מלא, עקבי פלטפורמה ושמלת כלה מיניאטורית. בגדול, מתוך ניסיון, אני לא חושבת שחייבים להצטייד בחתן לחיים, אבל בכל זאת ראוי לתת צ'אנס לאפשרות הזו. ולזאת מצטרפת מצגת תמונות מפוארת, בנוסח "חיים שכאלה". אכן חתיכת חיים והיסטוריה יש להם לסכם בגיל הזה.

טוב, לא איתמם. זו לא הילדה שדרשה אירוע. זו אמא שלה, שחושבת שצריך לעשות אירוע מכל אירוע. האמא, שמודאגת עשרים שנה קדימה, שאם לא יציינו כדת וכדין את האירוע, ייחרט הלא אירוע לעד בלב הילדה. והילדה תשתמש, הלכה למעשה, בטישו הורוד, הממתין בקופסת הנייר הפרחונית אצל הפסיכולוג. "הורי הסתפקו בפיקניק בספארי עם פיתה וחומוס" תאמר בוכייה ואני חוץ מלהשפיל מבטי למטה, ולהכין לה הפסטה שאוהבת, לא אוכל לעזור. ולכן לא אוכל לקחת סיכונים. כמובן שעולה ישר ההתלבטות, ההגיונית והבלתי נמנעת, שבכסף הזה אפשר לעשות טיול מדהים לחו"ל, לשלם שכר דירה לשנה עם חנייה כפולה בתל אביב ולאכול כל יום כל פטריות כמהין, או סתם ליהנות מהידיעה, שנשארו לך בחשבון הבנק כמה גרושים לקנות בהם לחם אחיד וחלב עמיד. ואז מגיח המצפון, עטור נצנצים ורודים ופאייטים, מהסוג של - אבל כולן עושות בת מצווה, וחו"ל יהיה תמיד, ובת מצווה יש רק פעם בחיים וגם ילדה אחת בת 12. כך שמראש היה ברור איך תגמר ההתלבטות. היה צריך לעשות רק וי על כאילו התלבטות. אבי הכלה, סליחה הילדה, שהתנגד נמרצות מראש, לכל אולם מסוג שהוא, סו הלפ הים גאד, הבין מהר, שאם לא יצטרף למועדון, יצורף בעל כורחו ע"י המאבטחים בכניסה, ונשאר מלמל לעצמו חרישית. ייאמר לזכותה של הילדה, שבמסגרת סיעור המוחות, הציעה בצניעותה ותמימותה החכמה וההגיונית, לציין את האירוע בפיקניק פשוט, על הים או בהחלקה על הקרח, מה שגרם לאם לקפוא על מקומה. "רעיון נחמד" חייכה חיוך קפוא שלא הותיר ספקות בחלל, וגררה את הילדה לאירוע "כמו שצריך", תוך שהיא לא סובלת את עצמה. לאן הגעתי?? אמרה לעצמה, ובחרה מנה ראשונה ברוטב שלוש מאות שקל, בתוספת קמצוץ עלי מע"מ. אני עושה אירוע באולם? כן, אני עומדת לעשות אירוע ביי דה בוק. וביי דה בוק הווה אומר כמובן שיהיה גם בוק. בוק של צלם אלא מה, ובו בתי תתבגר בתוך יום בחמש שנים.

אז זהו, אני מתחילה בתכנון ויש לי רשימת מטלות מפה ועד לדרום תל אביב. ויכול להיות שלא תשמעו ממני בשלושת חודשים הקרובים, כי אחרי הכול, לא פשוט לבחור חבקים למפיות, אבל פה ושם אתייעץ עמכם לגבי נושאים כבדי משקל כמו האטרקציות. אז מה אתם אומרים, מסוק שינחית את ההורים, כלת השמחה והסבתא מתוך התקרה של האולם, או סתם לבצע כניסה שקטה בספינת שעשועים מול מטח זיקוקים?.. רגע אולי אבדוק מה התוכניות של הפילהרמונית לאותו יום. ורק בשמחות, הא?

והנה בת המצוווש של האימוש.. רק תנו לי עכשיו חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.