תקשיבו רגע

"אלוהים, תן לי את השלווה שהייתה לי, את האומץ לסגור את הטלפון ואת היכולת להיות מרוכזת וקשובה עד הסוף לבת שלי". שנייה, יש לי סמס. כבר חוזרת אליך, כלומר מרימה את הראש חזרה, איפה היינו? אה, בקשתי את עזרתך, הקדוש ברוך הוא, או כל כוח עליון שבנמצא, לעזור לי להיגמל מכל מסיתי הדעת למיניהם ולהתרכז בדברים החשובים באמת בחיים –  לאמור, השיעורים בחשבון של בתי, הסיפור שרצתה לחלוק עימי או כל ניסיון נואש אחר שלה לזכות בתשומת הלב שלי, אמא שלה. כי אני הסטיופיד מאם הפכתי מכורה קשות, לסמארטפון ולאחיו הגדול הפייסבוקון. סליחה שוב, רק בודקת את ההודעה הזו, זה בטח עבודה ועבודה זה עבודה. איפה היינו? אה, כן, אני יודעת איפה היינו. היינו בדיוק בהתוודות הפומבית שלי על התמכרותי להפרעות הקשב החדשות, שהביא עימו הסמארט עידן הזה. לי ולכל עמישראל, כן? שכן לא אני המצאתי את זה, כן? זה לא שאתם אומרים לעצמכם עכשיו, על מה לכל הרוחות היא מדברת, זותי?? כשאנחנו בדיוק באמצע החלפת ספר בספרייה וחידוש המנוי לפילהרמונית. יש סיכוי לא קטן שגם אתם מחייכים עכשיו בסתר, כי גם אתם מצויים אי שם על הקשת הזו של ההתמכרות. מי פחות ומי יותר, ומי הרבה הרבה יותר. מי רק לסמסים, מי רק למיילים, מי רק ללייקים. שנייה, בודקת אם כבר יש לייק על ההתחלה של הפוסט הזה, תכף אשוב. הנה אני פה. כי מה שמאפיין כמעט את כולנו בעידן הנוכחי הוא הפרעת קשב אחת גדולה, חוסר היכולת להתרכז בפעולה הנוכחית ולהסתפק במציאות, בכאן ועכשיו או באובייקט הנוכחי עימו קבענו פגישה מיוחדת להיום. הקשב שלנו הולך ופוחת. אנחנו מקשיבים בין ההודעות, בהפוגות בין המיילים, בשקט בין הרינגטונים, בהפסקות בין העלאת הצילומים. מדינה שלמה בהפרעה. שפת הגוף שלנו השתנתה, רוב הזמן ראשנו מוטה למטה, למה בכלל להתאמץ להרים אותו? נחכה כבר להודעה הבאה, או למסרון ליתר דיוק. אנשים יושבים בישיבות או בבתי קפה מרוכזים כל אחד בטלפונו, נשאבים בכל רגע לתוכו, בורחים אליו, מסתתרים מאחוריו. זה כבר הפך לנורמה מקובלת, לחוק בל יעבור -  שהאדם ששלח לך הודעה יהיה לעד אטרקטיבי ובעל חשיבות גדולה יותר, מהאומלל, שיושב כעת מולך ובוהה בך חסר אונים, עד שתיאות להתפנות אליו שוב. שכן האדם בהודעה הוא הדבר הבא.  ואני מדברת אפילו על לקוחות שיושבים מולי וכל כולי רוצה לעזור להם, אבל אני נאלצת לעשות זאת בהפסקות בין ההודעות שהם מקבלים, לשאת נאום חוצב להבות ואז לעצור את נשימתי עד שהלקוח יתעשת וירים את ראשו אלי - אז על מה דברנו? על כמה המוצר שלך אלוהי ואיך אתה גוזר מיליונים. לא רוצה לא צריך. ואפשר להבין אותו או אותנו, כי כל הודעה מלבד היותה הודעת חירום, המחייבת מענה מיידי של כוחות ההצלה, טומנת בתוכה ריגוש קטן ממשהו עתידי, עם איזו אי ודאות קטנה באופק. שכן ההווה כבר ידוע ולכן ככזה כבר אינו מספק, והנה יש לנו כבר תכניות קדימה.
לאן תוליכנו ההפרעה הזו? האם למחלקה הסגורה בבית חולים מסוים? האם נוכל אי פעם לנתק גופנו מאותו צינור אינפוזיה, בדמות מטען סלולרי שבו אנו תלויים כל כך? האם כשאדם ישכב על ערש דווי יידרש אישור מיוחד מהמשפחה לנתק אותו מהמכשיר? סמסים, כלומר ימים יגידו.  ולא נעים לי אבל תאלצו לסלוח לי שוב, יש לי פה שיחה שאני ממש חייבת לענות עליה, זה ממש ממש הדבר הבא שלי. הבא הבא שלי. כבר חוזרת.
נתראה אחרי ה...ההודעות!

 

 

הורה חד פעמי

מסיבת חנוכה תהיה השנה ללא הורים, הודיעה המורה במייל ענייני. משפט שודאי הוציא אנחות רווחה רבות מפיהם של הורים רבים מרובי ילדים, שבזה הרגע שוחררו מלוגיסטיקה אחת פחות, של לעזוב את העבודה מוקדם ולהתייצב מאחורי נר ג' שלהם בכיתה. היה להם מזה כבר מספיק, ועוד יהיה להם, בסרט הנע הזה של גידול ילדים. ואילו אצלי הוא גרם לצביטה. לחיוך קטן ונבוך שחייכתי לעצמי. זהו, יותר לא יהיו לי מסיבות חנוכה בגן או בביה"ס. לא שיש לי חיבה מיוחדת לשירי "שמיונתן" ולרקיעות רגליים בסורה חושך, אבל מודה שתמיד מתרגשת מאותם רגעים סמליים ותמימים של ילדות, בהם מתקיים משחק התפקידים הקלאסי הורה – ילד. דקה לפני שהם מתפכחים והופכים בגירים והבילוי האטרקטיבי - מי רוצה ללכת לאכול לגלידה - כבר לא עושה להם את זה.  ומבחינתי זו עוד פרידה קטנה מפרק בילדות של הבת שלי. עוד פרק שתם ולא יחזור על עצמו עוד -  כשאתה הורה לילד אחד. כי כשאתה הורה לילד אחד, ניתנת לך הזכות לחוות כל רגע ושלב בגידול ילד רק פעם אחת. והפעם הזו היא הפעם הראשונה והפעם האחרונה עבורך. הריון אחד, לידה אחת, בחירת שם אחד, עגלה אחת, מתחיל ללכת אחד, שלום כיתה א' אחד. כמו טעימות או דוגמיות של גידול ילדים. כאילו נתנו לך להתנסות במה זה ילד. בלי הזדמנות שנייה ושלישית לחוות את הרגעים היקרים הללו שוב. לרוב כחוויה מתקנת, כי בילד הראשון ושלא יגידו לי אחרת, אתה מובל ועסוק בהישרדות. לא מספיק נינוח, מודע ורגוע בשביל ליהנות ולדעת להעריך את הרגע. ובילד השני כשאתה עטור ניסיון יש לך הזדמנות להגיב אחרת, לא לרוץ עם כל חום גבוה למיון כי במילא יגידו שזה וירוס, או לדעת שהריב של בת הארבע שלך עם ילדה אחרת בגן יש לו משמעות כמו לריב שיהיה לה בעוד יומיים.   

ולמה יש לי רק ילד אחד תשאלו, כי אתם תמיד שואלים – כי כך הובילו אותי החיים. לא הכול מבחירה אתם יודעים. והשאלה הזו נותנת לי תמיד את התחושה שהורות מקצועית סו קולד, זו המקנה צל"שים ונקודות זכות בחברה שלנו, מתחילה מהילד השני. כשאתה נדרש לשלוט ביד רמה בגדודי ילדים, ולהפגין כישורי ג'אגלינג, תוך כדי הכנסת כביסה למדיח. ואז גם נדרשת להיווצר החזית הקלאסית הברורה של - אנחנו ההורים מול אתם הילדים.
כשאתה הורה לילד אחד ועוד הורה יחיד, אתה לא יכול ללכת למקום הזה של "ילדים לכו לחדר, אל תפריעו עכשיו לאבא ואמא". על מי תפעיל את המשפטים ההוריים האלה? יש לך ילד אחד והוא הופך להיות חבר שלך. אתה נדרש להביט לו בעיניים. להתייחס אליו כאדם בוגר. מגיל סביר כמובן. כמובן שפה ושם אני מוצאת עצמי משתמשת במשפטי נזיפה קרי – קודם שיעורים רק אח"כ טלוויזה, אבל מעולם לא השתמשתי בשום איומי סנקציות וענישה, כי זה הרגיש לי כמו הצגה. נגד מי כאילו, הא? אפילו אני עצמי לא האמנתי לי.

ואז בתוך רגעי הקיטורים שלי על החד פעמיות של ההורות שלי, אני תופסת שאני בכלל צריכה להגיד תודה ענקית. על היש. ילד אחד הוא כפסע בין להיות הורה או לא לחוות את האושר הזה בכלל. הוא כמו נס קטן, נס מהלך - אפרופו חנוכה. והנה כבר תופסת עצמי שוב ומהר. תודה אלוהים או מי שאחראי לקסם הבריאה הזה. תודה על המתנה הזו ועל הילדה הזו. ילדה חד פעמית, זה בטוח. אין עוד ילדה כמוה.

 

כה אוהבת את השיר הזה...