יום חמישי, 23 בפברואר 2012

גם אני שואלת - איפה הכסף??!!

 

יאיר אתה לא לבד. גם אני שואלת - איפה הכסף?? הרגע הוא היה לי בארנק! הרגע! שטר של חמישים שקלים, סגול כזה עם תמונה של ש"י עגנון עליו. היה ואיננו עוד. על מה הוא הלך? אני מבקשת ממני לדעת. על קפה הפוך ועוד הפוך ועוד קוראסון מיותר פלוס טיפ? על מה הוא הלך?? אני לא מבינה אותי. איפה האחריות שלי כאם ודמות חינוכית? אם אני לא אדע לחסוך, הבת שלי תמצא את עצמה בדיוק כמו אמא שלה שואלת את אותה שאלה - איפה הכסף?? רק שהיא לפחות תוכל להוסיף גם את המילה אמא בסוף המשפט – איפה הכסף אמא? כי לשתינו יהיה ברור מי יודעת את התשובה ועל כתפי מי מוטלת האשמה. לדעתי זה יתחיל כבר בעוד שנתיים. "אמא", היא תביט אלי בעיניים דומעות, "איפה הכסף לבת מצווה גרנדיוזית עם מאתיים איש, הליקופטר ובוק אצל צלם מקצועי? איפה הכסף לתואר ראשון ושני בתקשורת חזותית? ואיפה הכסף לחתונה גרנדיוזית בחוות חלומית? ומה עם דירה? לא דברנו שתחסכי לי לפחות לחצי חדר, גרנדיוזי? אני כל כך מאוכזבת אם". ואני אנער מולה את קופת החזיר הורודה, ומטבע של שקל אחד ייפול מתוכה וגם הוא יתגלגל לו במדרגות. ואענה לה מבוישת – "מצטערת בת, לאמא לא היה את הזקן של דן חסכן וכנראה גם לא את השכל של הגמד הזה. כל משכורת שנכנסה לי, קבלה מיד קו קטן משמאל לידה. מינוס קוראים לו. וכל סכום קטן שהרווחתי בעמל רב, נבלע ישר בשכר הדירה, ארנונה, חשמל, מים, כבלים, סלולארי, חוגים, דלק, אינטרנט, מוסך, אוכל, ובשארית הכסף...שלמתי את דוחות החנייה וקניתי אקמול להקלת כאב הראש מהלחץ. ואין מה לעשות, לכל אחד יש את המינוסים שלו. וזה המינוס של אמא".
לכי תסבירי לילדה קטנה עם עיניים כחולות וגדולות, שהיום אי אפשר להגיע לכלום כמעט, רק מעבודה מאומצת ומקצועית ככל שתהיה. ושהכסף לא שם, וגם לא מתחת למיטה, ושלא לדבר על העצים. הוא אצל אנשים אחרים, שזה המקצוע שלהם - להיות עשירים. רבים נולדו לתוכו, או השכילו לנכס לעצמם שטחי אדמה בזמן, והשאר אולי ידעו לשחק עם הכסף שלהם בבורסה או שהם באמת עילויים יוצאי דופן, כמו מנכ"לית הבנק החדשה שהייתה איתי בגן, (ראה תמונה) והיא בתי, לא תתחכך בהם לעולם - כי הם חיים בעולם אחר.
"לא תירוץ" היא תענה לי ובצדק. ואם אני לא רוצה למצוא עצמי בעתיד, צופה במיכל דליות פורצת בסערה לביתי, בריב הראשון עם המתבגרת שלי, אני צריכה להתחיל מהיום, להיות קצת יותר אלון גל עם עצמי. הגיע הזמן לקחת עט ונייר ולשבת עם עצמי ואולי גם עם איזה כוס יין נחמד ומקל, ולעשות את רשימת ההוצאות וההכנסות, במטרה למצוא קצת הגיון. פעם קראו לזה להדק את החגורה. הייתי שמחה להשתמש בביטוי הזה, אבל פה מעורבת כבר דיאטה.
איפה טעיתי בדרך? אני שואלת את עצמי בתחקור הפנימי, תוך שאני ממרקרת את רשימת הלזכות וחובה הידועה, שהבנק מנפיק. איך לא השכלתי למנף כראוי את הישגי המקצועיים? אני מעיזה לבוא אלי בתלונות. אולי לא הייתי מספיק גבר? לא ידעתי לדרוש את מה שראויה לו. אולי לקחתי ברצינות מדי את התיאוריות, של לחיות את הרגע? איך לא הצלחתי לעשות את המכה - יותר לקבל כמה? זהו, מהיום מזרח תיכון חדש. אני מתחילה לדפוק חשבון לעצמי ולעשות יותר לביתי. ואם תפגשו בפורים הקרוב, אשת עסקים ממולחת ואסרטיבית שמתמחרת כל הברה והברקה היוצאת מפיה - זו אני שהתחפשתי. זהו, הפראייריות נגמרה. לפחות ליום אחד.

רקפת רוסק עמינח, איפה היא..יושבת חמישית מימין שורה שניה. ואיפה אני...שניה מימין בשורה התחתונה.

היי רגע, הנה הכסף! הוא על השיש באמבטיה. ליד האקמול. בוא הנה, מעכשיו אתה לא זז לי יותר מהעיניים!


יום ראשון, 5 בפברואר 2012

הכל בגלל הפוסט על אהבה


כן אני יודעת. זה לא פשוט לכתוב פוסט על אהבה. זה המון אחריות. רגישויות. אחרי הכל, מדובר פה בחיי אדם. ואנשים יכולים לקחת את הפוסט הזה ללב, להיקשר אליו ולפתח אליו ציפיות או חלילה להיפגע ולהתאכזב. חברים ניסו להניא אותי מזה. מה את צריכה להסתבך? מה, חסרים נושאים אחרים שמסתובבים חופשיים באטמוספרה? באינטרנט? חייבים לכתוב דווקא על אהבה? אולי תכתבי על תעלומת החור השחור? על עניינים של תורת היחסים, סליחה היחסות. קצת מדע ופיסיקה לא יזיקו לראש המעופף שלך גם ככה. להפך, אולי הגיע הזמן שמשהו ינחית אותך קצת ויחבר אותך אל המציאות. תסלחו לי מאוד חברים, עניתי להם, אבל אהבה זו לא פיסיקה טהורה? משיכה בין שני גופים? נושא עם כוח וכובד? וחוץ מזה, שעד היום למעשה, לא כתבתי על הנושא הגדול-רגיש- טעון -הזה, וכבלוג שמכבד את עצמו... מכבד, מכבד, הם קטעו אותי - את, לא יזיק לך קצת ריאליטי. על התחזית האפוקליפטית של 2012 שמעת? קנית מספיק קופסאות טונה ליום אחרי שהעולם יחרב? וגם לימון כמובן. למה להתעקש? למה? את הרי יודעת את הבעיה עם פוסטים על אהבה – את יודעת איך זה מתחיל, אבל את אף פעם לא יכולה לדעת לאן זה יתפתח ואיך זה ייגמר. ואיך תרגישי כשזה יגמר. ויש גם מצב שאת עלולה מאוד להיקשר אל הפוסט הזה ובכלל לא תרצי לסיים אותו. לא תהיי מסוגלת לשים לו סוף פסוק או נקודה. ולמה? כי המילים שלו מצחיקות אותך, כי הוא מאתגר לך את הראש, כי את נרגשת לקרוא אותו שוב ושוב כאילו זו הפעם הראשונה, מגלה בו בכל פעם סאבטקסט חדש. את גם עלולה להגיע למצב שהמילים שלו יתחילו להסתובב לך בראש כמו שומר מסך, ופתאום תמצאי עצמך צוחקת בקול רם לפני הקופאית הסופר, ולא בגלל המחיר המצחיק של העגבנייה, סתם בגלל איזו נקודה שהופיעה בו. בפוסט הזה. בעיה, בעיה גדולה עם הפוסטים האלה על אהבה. ולכי תוכיחי דברים. מי יתייחס ברצינות לדברים שיש מאחוריהם רק רגש טהור בלי כל ביסוס מדעי. אנשים רוצים נושאים עם טיפת שכל. הגיון. נושא מובנה שיוכלו להתמודד איתו בכלים אקדמיים או בנוסחאות ולשקול את המילים שלו בכובד ראש. את מביאה להם פוסט עם מאה אחוז רגש, הם ישר נכנסים ללחץ. מחפשים את הדלת. בכל ויכוח ישר יענו לך –  טוב, עם רגש אי אפשר להתווכח. למרות שנורא תרצי. ויש גם משהו מאוד מחייב בנושא מהסוג הזה - אהבה. ויש הרבה שקשה להם עם מחויבות, נבהלים מעצם הרעיון. רוצים נושא קליל שלא דורש מהם השקעה רגשית, להבין בין השורות, להפעיל את הלב עם כל מילה. ואת באה להם ככה עם האהבה הזו בכותרת. גדול עליהם. תעשי טובה לעצמך ותמצאי לך נושא כמו שצריך. רגע, ט"ו בשבט השבוע, למה שלא תכתבי איזה פוסט מיובש לט"ו שבט? ותקני לך בהזדמנות כמה תפוחים ותמרים שימתיקו את יומך?
כן. אולי הם צודקים כל אלה. אולי אני באמת צריכה להרים ידיים ולמצוא נושא אחר, ריאלי יותר. שלא יבואו אלי בתלונות שהכול בגלל הפוסט על אהבה. העבירו לי השבוע סרט של ה-BBC על תורת היקום, אולי אצפה בו. מקווה שהוא נגמר בהפי אנד ולא ישאיר אותי עם איזה חור שחור בלב.