מה אברך את מי שחלם, כי הוא לא ידע את שמה, אבל שניהם היו מאותו הכפר וההרים עוד בוערים באש זריחות, הראית איזה יופי? יורם תגיד לי אתה, אחי גיבור התהילה, מה יהיה בסופנו? אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. אבל אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, רק תנו לגדול בשקט. ותבורכי ארצי, ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה.
יום הזכרון. כמו בכל שנה במאי, גיורא. כשבין ערביים מנשבת רוח ים והחיטה צומחת שוב. ולאחריו יום העצמאות, שיתייצב לדגל ויחליף אותו במשמרת כמו חייל טוב.
קצת אחרי היום השואה, הלב מתחיל להיערך. הוא יודע. בעוד כמה ימים ימלאו אותו שוב צער כאב ודמעות והוא צריך לפנות להם מקום. הרבה מקום. פתאום למשך עשרים וארבע שעות נזכר שכולנו, הישראלים, רקמה אנושית אחת גדולה. ועם זה נצטרך לנצח במלחמה שלא תגמר לעולם. והסיבה שאנחנו עדיין כאן היא בזכותו של אותו נסיך קטן מפלוגה ב' ושאר הנסיכים מהפלוגה ששילמו את המחיר. מחיר העצמאות שלנו. מחיר החיים.
לרגע נלבש כולנו אותה חולצה לבנה אחידה, עוד מהטקס בגימנסיה ונשיר כולנו את אותם שירים מרעידים, שמצליחים בכל פעם מחדש, לפרוק אותנו מנשקנו.
לרגע נעצור מאקזיטים, ספינים, ריאליטים ונעמוד דום, סמארטפונים שכמונו.
ולרגע אפילו המנחים בערוץ הילדים ידברו לילדנו בצורה רגועה ובוגרת, כפי שהייתי רוצה שידברו אליהם כל השנה. ולתוך אותו קתרזיס לאומי ומסך שקוף בעיניים, תתגנב לרגע גם הדמעה הפרטית שלנו. כל אחד והפינה הקטנה שלו.
בדרך כלל כשאני כותבת בבלוג, אני שמה לי ברקע את השיר שאשים בסוף, כדי להכנס לאוירה. שומעת אותו שוב ושוב והמילים זורמות מעצמן, או כמו היום – זולגות מעצמן. ברקע מתנגן לו השיר מיליון כוכבים שנכתב על החייל תום פרקש ז"ל, שמצמרר אותי כל פעם מחדש.
קצת אחרי היום השואה, הלב מתחיל להיערך. הוא יודע. בעוד כמה ימים ימלאו אותו שוב צער כאב ודמעות והוא צריך לפנות להם מקום. הרבה מקום. פתאום למשך עשרים וארבע שעות נזכר שכולנו, הישראלים, רקמה אנושית אחת גדולה. ועם זה נצטרך לנצח במלחמה שלא תגמר לעולם. והסיבה שאנחנו עדיין כאן היא בזכותו של אותו נסיך קטן מפלוגה ב' ושאר הנסיכים מהפלוגה ששילמו את המחיר. מחיר העצמאות שלנו. מחיר החיים.
לרגע נלבש כולנו אותה חולצה לבנה אחידה, עוד מהטקס בגימנסיה ונשיר כולנו את אותם שירים מרעידים, שמצליחים בכל פעם מחדש, לפרוק אותנו מנשקנו.
לרגע נעצור מאקזיטים, ספינים, ריאליטים ונעמוד דום, סמארטפונים שכמונו.
ולרגע אפילו המנחים בערוץ הילדים ידברו לילדנו בצורה רגועה ובוגרת, כפי שהייתי רוצה שידברו אליהם כל השנה. ולתוך אותו קתרזיס לאומי ומסך שקוף בעיניים, תתגנב לרגע גם הדמעה הפרטית שלנו. כל אחד והפינה הקטנה שלו.
בדרך כלל כשאני כותבת בבלוג, אני שמה לי ברקע את השיר שאשים בסוף, כדי להכנס לאוירה. שומעת אותו שוב ושוב והמילים זורמות מעצמן, או כמו היום – זולגות מעצמן. ברקע מתנגן לו השיר מיליון כוכבים שנכתב על החייל תום פרקש ז"ל, שמצמרר אותי כל פעם מחדש.
השיר הזה שייך לשירי הזיכרון החדשים שנכתבו בשנים האחרונות, אחרי ששככה המדורה של שירי הפלמ"ח והאיש חזר אל הבקעה. רובם נכתבו על ידי חבריהם וקרוביהם של הנופלים, שהרגישו כנראה ששירי הבלורית והתואר היפים והנצחיים, לא מדברים מספיק בשפתם, וחפשו את המילים הפרטיות שלהם כדי לבטא את הכאב. גם היום הצעירים שנופלים הם יפי בלורית ותואר, אבל רוב הסיכויים שבלוריתם הייתה ראש מגולח וקוצני עם ג'ל. וגם היום יש פרחים ובן יפה שנולד בכל רגע ופלמ"חניק כמו דודו, אבל רוב הסיכויים שקוראים לו רועי עידן או עומרי, נופר ויסמין, אליאל וגם סרגיי ואנדריי. ואם להיות מדויקים יותר - אז לרובם בכלל קראו "אח שלי" או "אח שלו".
התלבטתי במה להתמקד יותר בכתיבה. האם ביום הזכרון או ביום העצמאות? אולי לחלק את הכתוב לשני חלקים ולעשות ביניהם מעבר חד ומהיר. כמו במציאות. אבל תמיד קשה לי המעבר הזה עם פרוץ החגיגות. לא מסוגלת להשתחרר מהכאב והעצב האינסופיים למראה כל הפנים והשמות. לא מרגישה נוח לנטוש את המשפחות השכולות בערב עם כאבם הנצחי, אחרי שנפתחו בפנינו כל כך. רגע, מותר להיות איתם עוד קצת.
אבל ברגע מסוים נצטרף כנראה לחגיגה.
ברגע מסוים נעצום עינינו ממה שהמדינה הזו הפכה ובראשותה, נשיא שיושב בכלא, לצידם של עוד כמה חברים מרחוב הנשמות הטהורות, ותחושה של חוסר צדק חברתי, הפקרת החלשים וערכים שנעלמו. כי האגדות יפות הן עד שפתאום עפות הן. ונתכסה כולנו בסדין ענק של דגל המדינה ונשב מסביב למדורה, מדורת השבט המסורתית. שוב נצפה בטקס בטלויזיה וננסה לנחש איזו צורה תיצור הפעם קבוצת הדגלנים. בואו אעזור לכם – דגל ישראל, סמל המנורה, גילה הנוכחי ויונה עם עלה של זית. נרים ראשנו לשמיים בציפיה נרגשת לזיקוקים ונשוב לרגע להיות ילדים הממלאים אחר הסימבולים של החג, ככתוב בספר "מועדים לשמחה" ובעיקר נמתין בפחד לרגע בו אלימלך זורקין יכנס שוב למערה בסירתו, בפעם התשע מאות.
וזה בסדר. מותר לנוח לרגע. החג הזה או חגים בכלל מאפשרים לנו לנוח לרגע ממלחמת העצמאות הפרטית שלנו. של כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו נעים בין לשרוד במלחמת העצמאות הפרטית לקולקטיבית. כי הכול היום זו הישרדות. לא רק בטלויזיה. גם בעסקים, בעבודה, בשכר הדירה, בכביש.
ואני מבטיחה לך ילדה קטנה שלי, שזו תהיה המלחמה האחרונה, וכשתגיעי לגיל צבא כבר לא תצטרכי להתגייס מפאת שלום. שלום איזורי, שלום כלל עולמי, שלום כלל שלומי, כלל גששי. כן, יש הרבה ישראבלוף בתוכנו. מדחיקים. מנסים לחיות את דרכנו הצנועה, את היומיום, הקפה אחר קפה, לשמוח, לשמר את אהבתנו שהושגה בעמל רב, להרגיש חופשיים וחיים, כמו אנשים במדינות נורמליות. כי אי אפשר לפתור את כל העתיד כבר עכשיו. וזו המנגינה שאי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן. וגם אם אנחנו משתפים פעולה עם חגיגות יום העצמאות, בתוך תוכנו אנחנו יודעים - מתישהו יבוא הפטיש בראש.
עידו בנו של אחי, הוא היום קצין מודיעין, שקבל השבוע אות קצין מצטיין. עידו משרת במקום מפחיד במיוחד. ואמור להשתחרר ביולי עם סיום הקבע. אבל צבא ההגנה לישראל לא מסכים לוותר עליו ( ואני יכולה להבין) והצליח לשכנעו להאריך את השרות. האינסטינקט הראשוני אומר, שדי עידו, בוא כבר הביתה ולך לחדר לשחק עם החברים שלך או לעשות איתם מנגל. אבל אולי דווקא בגלל החבר'ה האלה אפשר לסמוך על הצבא שלנו. אחי נוטה להתנחם בעובדה, שבהמשך יבוא הטיול הארוך בעולם ולא ברור מה יותר מפחיד, כי גם העולם קצת השתגע. אבל אני כדודה שלו כמובן דואגת. "תגיד עידו, אתה לא יכול להגיד להם פשוט שדודה שלך לא מרשה ולא מאשרת לך?! מה, זה לא תופס שם בצבא הזה שלך? פקודות של הדודה?.."
בחרתי לסיים בשיר המסויים. אמנם לא חובבת שירי ראפ אבל השיר הזה נותן תקווה. יש בו משפט בלשון גבוהה האומר: עוד לא נולד הבן - - - - שיעצור את ישראל. תשלימו לבד.
זהו, תם הפוסט. המשמר יכול להניח את נשקו. חג שמח עמישראל, אחרי הכל, עם כל החסרונות שלנו
יש לנו במה לנפנף.
לזכרו של תום ושאר מלאי התום שהשאירו חלל.
יאללה עולים לגג לראות זיקוקים? מי מעלה אותי על הכתפיים?
