חנוכה - על האור שבתוכנו וגם הסופגניה

איזה כיף שבאתם להדלקת נרות. רגע, מי עוד צריך להגיע? טוב נחכה קצת. יש פקקים. נו בטח, חנוכה. מסורת זו מסורת. ובינתיים, אולי שכל אחד יספר קצת על עצמו? טוב, אני אתחיל בסיפור הגבורה שלי, שהרי חנוכה כולו אוסף סיפורים חד פעמיים שכאלה. אז אירוע הגבורה מבחינתי, הקשור לחג, נבע מהצטרפותי ברגע של חולשה, לכמה שנים טובות לוועד הכיתה. החלטתי להתנדב באותה שנה, או יותר נכון, נודבתי בשמחה, להיות חלק מהוועד המכהן וחברת דירקטוריון של ג' 2 השולטתתתתת!!! איזה כבוד ואתגר. לא כמובן בענייני גזברות, שכן אני וקופה קטנה - לא הצלחה גדולה. חרגתי באותה שנה ממנהגי, להתחפש לאהיל דקורטיבי דומם, עם הצגת השאלה הבלתי נמנעת "טוב, מי רוצה להיות בוועד הכיתה. והאמת, שדווקא נהניתי מהטייטל החדש והמחייב שעל כתפי. הזדמנות אמיתית להשפיע על 35 סרדינים קטנים וצפופים ומורה אופטימית אחת, עם הרבה כוונות טובות - לא עוד היום כמובן, גם אם יסקלוני בחוצות העיר ויאיימו עלי, באיומי רבים מול מעטה. חדורת אמביציה ומלאת רצון טוב ותמים, החלטתי להתנפל על הכנת מסיבת חנוכה והפתעה מעשה ידי - הכנת סביבון ענק למסיבת חנוכה, שכשפותחים אותו בסוף הערב נופלות במחזה מרהיב עשרות מטבעות שוקולד, מעל ראשי הילדים. עמל רב שנגמר בשתי דקות, עם ילדים בוכיים מדוע לא קבלו אותו מספר כמו האחרים.

אותה שנה החלטנו לערוך את מסיבת חנוכה תחת הנושא המואר ברוח היום - "האור שבתוכי". כל ילד ידליק נר ויגיד משהו טוב על עצמו ויכתוב גם על פתק, נס שהוא היה מבקש לעצמו. חשבתי לעשות גם לכם את זה היום במסיבה, רק בשינוי קל. במקום האור שבתוכי - הסופגנייה שבתוכי והקלוריות שבתוכה. או, הסופגנייה מתחילה מבחוץ ומסתיימת בתוכנו. כי מה זה חנוכה עבורנו, אם לא מסע אינסופי וחיפוש מתמיד אחר הריבה. (שנייה, נראה לי שאני מתחילה להתקרב אליה) ותסלחו לי, שאין לי פה שום כוונות לעודד מילויים בוגדניים, כמו ריבת חלב וקרם וניל. הם מחוץ לחוק מבחינתי. מסורת זו מסורת. “ואין כמעט ריבה”, זה "אין כמעט ריבה”. וכך, לגבי סוגיית דינה של חצי סופגנייה. ויסלחו לי כל יפי הנפש. אם אתם חושבים לכם, שרק חצי סופגנייה עכשיו ורק חצי מחר, לא מתחברים לכדי סופגנייה שלמה. אז אני צנצנת (ריבה). טוב, אפשר לעבור להדלקת הנרות, יש פה איזה מתנדב או קריין עם קול טוב שכל העולם ישמע? אני תמיד מתבלבלת עם הספירה של הנרות והימים, זה כולל שמש או לא כולל שמש, עם המע"מ, בלי המע"מ

.

ועכשיו בואו ונאחז כולנו ידיים ונבקש לעצמנו כמה נסים קטנים ושימושים. לא משהו גרנדיוזי.

שהכלים בכיור ייעלמו מעצמם

שהגרב השנייה תופיע מעצמה ותתנצל

שהשלט ייפול מהיד בהישג יד

שבסופר יפתחו עוד קופה

שנתפוס את האבוקדו בעתו

שהילד יזכור מחר מה שקניתם לו היום

שהחורף ידע שהוא כזה ויכין מעצמו כל ערב סיידר חם עם אלכוהול או סחלב (פראי)

שנהיה בריאים ונר האהבה יבער תמיד.

ולפני שנעבור  לקטע האמנותי של הערב, אודה ואומר שאני מאוד אוהבת את החג הזה. יש לי זיכרון של ערב חנוכה חשוך וגשום, בו אני עצמי, חוזרת ממסיבת חנוכה בכיתה ג' בביה"ס, עם החנוכייה הזו שלמעלה, ביד האחת וביד הקטנה השנייה, שקית ניילון רטובה ובתוכה כמה נרות כבויים ושבורים. ואני עולה מהר במדרגות הביתה, רוצה כבר להגיע, (חזרנו לבד בלילה?! ) ואור גדול וחם מקבל את פני. ואמא שלי עומדת במטבח, מטגנת לביבות תפוחי אדמה וסופגניות אוסם ומחייכת אלי... זה היה החג האהוב עליה. בלי הרבה תפקידים. והבית היה מלא שמחה וכולנו אור איתן.

זהו, נראה לי שאפשר כבר לאכול. אתם מוזמנים להתכבד. לא לדאוג יש לכולם. שנייה, בואו נספור אתכם. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, אלף..נו טוב, תתחלקו. ושיהיה לכם חג עם הרבה "אור ואהבה" כפי שנוהגין לומר במחוזותינו. האור שבתוכי ,היא שלהבת אור קטנה בת 11 עם עיניים נוצצות (בעיקר כשהיא רוצה לבקש ממני משהו) המדליקה את לבי ומשמשת אש התמיד שלי, ארבעת אחי, שהם חנוכיית עד המציפה אותי אור וחום על בסיס יומי, ואוסף חברותי וחברי הנאמנים והמסורים, שעברו את מבחני החיים ותמיד שם בשבילי, וכמובן הבלוג הזה, שמאיר את היומיום שלי ושומר אצלי על ניצוץ קבוע של יצירה, שמחה ועניין.

זהו..האמת שחשבתי שנסיים בשיר מזמור, או בקנון, אני אחלק אתכם לשתי קבוצות, נניח החבר'ה מישראל והחבר'ה מארה"ב, או שכירים ועצמאיים,אבל אני הרי מכירה אתכם, אז ויתרתי.

וגם מתכון על הדרך לסופגניות מבית הסבתא: 2 כוסות קמח, 1 כפית שמרים, 1 כפית סוכר, 1.5 כוסות מים פושרים לערבב לבצק ,לכסות שעתיים במגבת לחה, לצקת עם כף רטובה לתוך שמן עמוק ורותח. לרוטב: סוכר, מים חמים, לימון טרי וסחוט. ולהשמין מנחת.

חג שמח! שלכם (שולי) נר ג'

הצל שלי ואני יוצאים שוב לדרך

טוב, מה זה אי אפשר לסמוך עלי. קופירייטרית קופירייטרית, אבל אצלי מילה כנראה, זו לא מילה. הנה, רק לפני כמה חודשים נפנפתי לכם בפוסט על מחלת הסרטן בעברי והנה אופס, פתאום אני שוב עמוק בשדה הקרב, ללא כל אזהרה מוקדמת. ולא רק זאת, נשבעתי לעצמי שעם כל הכבוד למידע החיוני הזה להמשך תפקודכם, אשמור אותו לעצמי, בחוג משפחתי וחברי הקרובים ולא איידע את כל העולם ואשתו, שכן לא בטוח שזה סוג המידע שבא לכל העולם ואשתו להתרועע עימו על בסיס יומי. רוב הסיכויים שהעולם ישמח יותר לקבל ממני המלצה על צימר טוב או ארוחת בוקר טובה אליו יוכל לקחת את אשתו, רק ברשותכם בלי קינואה.

והנה גם פה אני לא מתאפקת, רצה לשתף אתכם.

והתלבטתי איך ומה ובאיזו דרך. דבר אחד לא תקבלו אצלי - יומן מחלה, ראשית, כי רבים וטובים כבר עשו ועושים זאת היום באינטרנט. ושנית, כי תמיד סירבתי ועדיין מסרבת לתת לבעל חיים הזה המכונה סרטן להשתלט על חיי ולהפוך לזהות שלי או למקצוע. אלא אם הוא יופיע לי עכשיו טבול אומלל בקדרת פירות ים לוהטת ברוטב שום ויין. כפי שמאוד אוהבת. רמז. רמז. רמז. סרטן או כל מחלה אחרת, בטח בעלת ביטוי חיצוני, הגורמת לאנשים לנעוץ בחולה מבטים נבוכים אינה הזהות שלו. ואני מסרבת לראות בה ככזו. ללא ספק המחלה משפיעה על חייו באופן תפעולי, אבל מעבר לכך הוא אדם שלם על מעלותיו, כישוריו וחסרונותיו כמובן, ואף אחד מאיתנו להזכירכם, אינו חסין. וגם רחמים מיותרים מבחינתי והמילה תהיי חזקה לרוב מחלישה אותי. בחורה מוזרה שכמוני. יותר מתחברת ל- ראית את המכנסים החדשים בחנות ההיא? יש בדיוק הנחה, שנרוץ עכשיו או עוד חמש דקות?והקפה החדש שנפתח בדיוק ליד - סמכו על הדמיון המודרך שלי שהוא ידריך אותי לשם במהירות. כל מה שאני רוצה הוא לחיות את הרגע ולטרוף את העולם כמה שיותר, בדיוק כמו שכל אדם בר דעת כמוכם צריך לחשוב לעשות בקומו בבוקר.

אז החלטתי ללכת על אמצע הדרך, ולשתף אתכם בעיקר ברגעי האושר שלי, אותם אני מלקטת באובססיה, כיאה לאדם המצוי מזה תקופה ארוכה וטראומתית על סטרואידים, וראוי לדעתי למדליה אחת או שתיים על כך, בדיוק כמו לאנס ארמסטרונג (מאחוריך). אמנם לא התחלתי לדווש על אופניים, אבל יכולת האכילה שלי באמצע הלילה מבטיחה השתתפות שלי באולימפיאדה הבאה בענף כדור ברזל, או  אכילת המבורגרים, בתקווה שיקום עד אז ענף אחד כזה. תפקידכם יהיה אם כך, לא לנגב לי את הדמעות, אלא יותר בכיוון לשל לנגב איתי חומוס. חולת חומוס. הנהתראו, שוב מדברת על אוכל.

ובינתיים לידיעתכם, הזמנתי כבר מקום לפסח לחופשה חלומית באמסטרדם, אז תחזיקו לי אצבעות, ואם לא אסע בסוף מכל מיני סיבות איזוטריות, אתם כולם מתחלקים איתי בתשלום הקנס..סורי. שנייה בודקת את השער האירו עבורכם.

ועכשיו הצל שלי ואני יוצאים שוב לדרך ומקווים לחזור משם מהר בריאים ושלמים.

אגב התמונה למעלה היא מלפני כמה חודשים. הצבתי לי אותה כיעד לחזור אליה במהירות האפשרית.

וזה שיר ההמנון שלי.. את תלכי בשדה. הוספתי לו אות קטנה ואקטואלית את תלכי בשד(ר)ה.
למי שמכיר את מקום מגורי. תלביבית בלתי נלאית.
ביי נהייה בקשר. שלכם שולי.

     

אחת מאחת

אז על מה בעצם עוד לא ספרתי לכם עד היום? אולי על זה.

אחת לכמה פוסטים אני כותבת פוסט קצת פחות מחויך. יש גבול לפינוק שלכם.

כן. כבר לפי הכותרת אתם יכולים להבין. לא צריך לתרגם לכם. גם אני מהנופלים. הנופלים בסטטיסטיקה. מה זה גם, אני היא הסטטיסטיקה, אני היא האחת מתשע. הנה היא, זאתי עם הבלונד. וכשהסטטיסטיקה מגיעה אליך, בבת אחת היא הופכת למאה אחוז, בלי אפילו טיפת הסתברות אחת לרפואה.

כן, כבר עשר שנים שאני חיה חיים כפולים, אבל לא מהסוג המקובל. אני והמזל הנוסף שלי –  סרטן . עד היום רק מתי מעט ידעו על הרזומה שלי. המשפחה, חוג החברים הקרובים ובעבודה, כשסוכני הביטוח לא ששו לבטח אותי מפאת שוב - המילה הזו - הסתברויות. הסיבה שלא רצתי לכתוב על כך בשלט חוצות, למרות היותי פרסומאית, היא סיבה קטנה בת אחת עשרה עם עיניים כחולות וגדולות. סיבה בשם מאיה. מבחינתי, כל יום שמאיה הלכה לבית הספר או בחנה שעות את בגדיה ושערה מול המראה, בתחושת התום והביטחון הבסיסי שאמא שלה כאן בשבילה לנצח, הייתה רווח נקי. גם שלה וגם שלי. כל ערב שיכולתי להקריא לה סיפור ילדים עם סוף טוב, היה אושר. מפעל הפיס.

נכנסתי למועדון ה - חברה מביאה חברה - כאמור לפני עשר שנים. גיליתי את ה-1.7 ס"מ גוש הזה בזמן המקלחת, יום אחרי יום הולדת שנה של בתי. ואם יש אלוהים אז רציתי בהזדמנות לשאול, תגיד לי, זה זמן זה? יומולדת? איזו מין מתנה זו?
פעם ראשונה שחוויתי על גופי את הביטוי "נעתקה נשמתי", ואפשר להוסיף גם "נאלם גופי" ו"נדהמה נפשי".
מאותו רגע החל מחול השדים. מבחר דקירות ובדיקות למיניהן עם מכשירים קרירים וטכנאים קרירים עוד יותר, שבחצי מבט קפוא אחד מוחקים לך כל תקווה אחרונה שנאחזת בה. ואז הרגע הזה, שבו הרופא יושב ממלכתי מולך וסוגר על חייך הקודמים בשתי מילים - סרטן השד. ואת מתחננת בליבך, תחזירו לי מיד את חיי התמימים של לפני שבוע. מבטיחה לא לעשות עניין מהדברים שהרגיזו אותי קודם. נשבעת. מזל שהחזקתי מהדק משרדי בין אצבעותיי , שיכולתי להדק לו את הצורה, בניסיון להשתלט על שפתי הרועדות. למעשה ברגע זה גילו לי את סוף הסיפור. שלי.
עברתי את כל הקייטנה. הכול, קומפלט אורגינל. עם המילים האקזוטיות - כימותרפיה, בחילות, הקרנות. בבת אחת הפכתי מקצוענית בתחום וללקסיקון מהלך של מונחים רפואיים שמעתה יהיו שפתי השנייה. זוכה לגלות מלאכים בלבן שעובדים בבתי החולים, למרות התנאים הלא אנושיים, שותה בצמא כל חיוך ומילה מעודדת, אסירת תודה לכל אחות שמצאה לי בקלות את הוריד.

זוכרת שנשאלתי באותו זמן על ידי מישהו, אם צבע העיניים שלי אמיתי, עניתי "לא, זו פאה". זכיתי להתנסות בשיער קצוץ, שהיו שדרשו ממני להישאר כך. נראה לכם? רק חיכיתי שיגדל ואחזור לעצמי המוכרת במראה. כאילו שאפשר בכלל. מה את חושבת לעצמך גברת? לחזור למה שהיית קודם? הצחקת אותנו. איזה דרישות. מרגע זה איבדת את הדבר הכי יקר בחיים מלבד הבריאות - תחושת האשליה של חיי נצח וה"לי זה לא יקרה" המפורסם.

הצל שלך ואת יוצאים עכשיו לדרך.

כבר לא תוכלי להתעצבן באמת, ממה שעצבן אותך קודם, זאת אומרת, את יכולה לנסות, ככה סתם
בשביל הכיף. עם הכניסה למועדון, היו רבים שהציעו לי ללכת לסדנאות כמו דמיון מודרך וקבוצות תמיכה. אני אישית סירבתי. לא רציתי לתת למחלה יותר מקום ממה שכבר תפסה. ובכוח. לא הרגשתי צורך לשנות את חיי, שרק השתנו עם הילדה שנולדה לי. להפך. כל שרציתי היה לחזור כמה שיותר מהר לחיי הקודמים והחדשים ולשגרה המתוקה עם הבייביגרו הורוד, שחכתה לי שם בעגלה עם ביסקוויט רטוב. וכך הדרכתי לבד, את הדמיון שלי להוביל אותי לכל חנויות בגדי הילדים האפשריות. לפני הטיפולים הייתי יורדת לחנויות עם מחט בזרוע וצוללת לתוך הבגדים הקטנים האלה, מסניפה את התמימות והאופטימיות הזו לתוכי.

אחרי חצי שנה חזרתי לחיים ואחר כך אל השמחה, וביחד אל שמחת החיים, שבדרך כלל טבועה בי ,יהיו מי שיעידו (מי יודע, אולי בגלל הסטרואידים שקבלתי). משפחתי וחברי קבלו אותי מהר לזרועותיהם כאילו נשכח. מתוך רצון טבעי שלי ושלהם באמת, לשכוח ולהמשיך הלאה. תמר חברתי אמרה שהרסתי לסרטן את כל הדימוי והמוניטין. כאילו היה רק שפעת. רק בראשי התיישב לו אותו צל קטן והחל לרדוף אותי לכל מקום, ככה זה בד"כ עם צל, לא?

מתוך שיחה שספק נעשתה ספק לא נעשתה עם האונקולוגית שלי:
"אולי באמת כדאי שתיהני עכשיו מכספי הפנסיה" רמזה לי האונקולוגית. "מה את אומרת לי בעצם" עניתי, "שאני לא אעבור ל"מגדלי גיל הזהב" - למות עם אנשים כמוך - לעת זקנתי? שלא תהיה בעצם זקנה, זה מה שאת אומרת?" "תראי יש מקרים", מנסה האונקולוגית לגייס את כל רצונה הטוב. "נו, תגידי בכל זאת משהו אופטימי" אני מחייבת אותה, שוקלת שימוש באקדח. "תעשי בבקשה בראש סריקה של כל המקרים שנגמרו בסוף טוב - כלומר לא נגמרו. קדימה, קדימה, אין איזו סטטיסטיקה חדשה, מחקר שנעשה לאחרונה, תרופה שהוכנסה בדיוק אתמול בערב לסל התרופות? ובהזדמנות תגידי, איך בדיוק נראה הסל הזה? סל פלסטיק כזה עם חורים, של השוק?. רגע, ואם אלך לרופא פרטי הוא יגיד לי דברים יותר אופטימיים כי זה בתשלום?" אני מנסה, את כוחי. "הם חייבים, האונקולוגים הפרטיים האלה, בסכום שהם לוקחים, הם מחויבים לאמירה אופטימית אחת או שתיים, לפחות. אחת לאלף שקל.
תביני, יש לי ילדה קטנה, שאני חייבת להיות בבת המצווש שלה, לחגוג לה יומולדת שש עשרה מתוק, אני חייבת לראות אותה גדלה להיות נערה, בחורה, מסוקרנת להכיר אותה כאדם בוגר. לתמוך בה, ללוות אותה בחבלי הגדילה, האהבות הראשונות והאכזבות. להיות החיבוק שלה בבית, אליו תחזור עם דמעות בעיניים מהשיבוץ בצבא. ותתפלאי כן, יש לי אפילו חוצפה לדמיין אותי עומדת לידה בחתונה שלה והופכת לסבתא ביחד איתה. תעשי טובה אונקולוגית יקרה, תלכי לקראתי. רק התחלתי לריב איתה. עם הילדה הקטנה הזאת. וזה אפילו עדיין לא מריבות גיל ההתבגרות הקלאסיות, כשהם טורקים אחריהם בזעם את דלת חדרם. זה ממש טרום, טרום, טרום המריבות האלה. אני רוצה לחוות הכול. את כל התמונה. לא עוד שנה, לא עוד שנתיים. הכול.
"רק לאחרונה התאהבתי שוב"... אני מנסה את הנשק האחרון.
אני  שואלת את עצמי, מה הצורך המוזר הזה לעדכן אנשים רבים וזרים ברובם, במצבי הבריאותי. נושא למחקר. אני מניחה שזו בשבילי עוד הזדמנות לעבד את מה שעברתי ועוברת. אבל הסיבה היותר גדולה היא לתת עוד לגיטימציה למחלה הזו, הנודעת בשמה המסתורי ומיושן "מחלה קשה" ועידוד אמיתי לכל מי שהצטרפה לאחרונה למועדון המכובד, שגיל הכניסה אליו עוד מעט ירד ל-18, בכך שאפשר לחזור לחיים שמחים ורגילים לחלוטין ולחיות הרבה מאד שנים גם אחרי הגילוי, ו"שהשד לא נורא כל כך"- משחק מילים שכזה. וכן לקרוא לכל בנות היענה, האחוזות אימה רק מהמחשבה לבדוק את עצמן. כן, אני יודעת. אז תנשמו עמוק או אל תנשמו לרגע, אולי אפילו תשירו לעצמכן שיר בקול רם באותו הרגע, ותעשו את הבדיקה החיונית, מגיל שלושים.
וכן, אני רוצה לעשות פרסומת לד"ר רות לאופר,http://breast-guide.co.il/ לרופאה שמעבר לידע, לניסיון ולמקצועיות הבלתי מתפשרת, נחנה גם באנושיות ובמסירות לא רגילה, המאפשרים למבוהלות שלה להתקשר אליה בכל רגע והיא בין תרופותיה שולחת אותן גם לקנות שמלה. אגיש אותן לאישור בוועדה שנה הבאה. זה לא מובן מאליו להתקשר לנייד של הרופאה שלך ולספר לה שבן הזוג שלך לא התקשר פתאום, ואם כדאי לפנות למיון.

ועכשיו ברשותכם, חייבת ללכת לארוז לנסיעה להופעה של הרולינג סטונס בלונדון. יש לי עוד הרבה תוכניות עוד לגלגל. והיי, העיקר הבריאות, משפט שלא שמעתם עד היום.

שלכם, עד 120 שולי

בחרתי בשיר הזה המדבר על השבריריות של החיים

"הנשוב בפעם המאה חלק בדברים ליטול, בעודנו מחווים דעה, הפך לו לילה זה לתמול..."

גוזרת קופונים

 

 

עזבו לרגע פוליטיקה, ביטחון, תקציב, דתיים, הסופר התאימו סופסוף את קופוני ההנחה למוצרים שאני אכן צריכה וקונה! לא עוד הנחה לאבקת זיפ, חרובים משומרים או אפונה קפואה, שהייתי אמורה להסתער בהתרגשות על הקופון שלה ולהצמידו חזק לליבי - אלא אשכרה הנחה לקופסת החלב המבקרת בעגלתי על בסיס קבוע! שפשפתי עיני כלא מאמינה, בעוברי על המוצרים, כן זו הגבינה שאני קונה, והיי, הנה מרכך הכביסה שלי ואני לא מאמינה, הנה פה גם שמן הזית שלי, זה שבכבישה קרה, הוא ולא שרף. הקופונים האלו הם אני! ואלו הם חיי, או הרגלי החיים שלי, הפרושים מסתבר, כספר (קופונים) פתוח בפני סופר האח הגדול. ואם כך, יש סיכוי שאכן יחול שינוי גדול בחיי -  אותו שינוי דרמתי ומיוחל אולי, שמדבר עליו בכל שבוע ההורוסקופ שלי, זה מספר שנים.
ובכלל ריגשה אותי הפניה האישית שהודפסה על הקופונים "שולי, קופונים שהותאמו ממש בשבילך". מרגש לחשוב שבעידן הדיגיטלי המנוכר שלנו עוד אפשר לקבל בדואר מכתבים אישיים שכאלה, המעידים על מחשבה שמישהו השקיע בך. ויש סיכוי שמהיום גם אני אתחיל לגזור קופונים.
כי אם עד היום הייתי מתבקשת לחלק את העולם, בחיתוך גס, לאנשים ש, ואנשים ש, הייתי אומרת שניתן לחלקו באופן מובהק, לאנשים שמשתמשים בקופוני הנחה ואלו שלא -  כמוני. ששולפים את הדף ההנחות מהמעטפה, בתחושת גועל וסלידה ומשליכים אותו לפח, עוד בחדר המדרגות, תוך הבעת כעס וזעם על הגוף השולח. אותו גוף שמנסה לפתח בי תלות ועבדות לתלושי נייר קטנים ושברירים, שלא יגמרו לעולם ושתמיד ברגע האמת הם נשכחים בתיק, פג תוקפם ובטל קורבנם. הגוף הזה שמנסה להכריח אותי להתרכז ולהתעמק על בסיס יומי, בפרטים קטנים, אותיות קטנות ומתחכמות, תאריכים נסתרים וחישובים קטנונים אחרים, המטריחים את נפשי, ומבקשים ממני לאמץ את אורח החיים שהייתי אמורה לאמץ, כיאה למצב העו"ש שלי. חיים בהם כמו קבצנית ותפרנית, אני אמורה לעמוד על המשמר ולחסוך שקל לשקל, שיצטברו לכדי עשרים שקלים בחודש, ולהרגיש שניצחתי את המערכת. ביתי יהיה כמו חמ"ל עם לוח שעם עליו תתלינה רשימות קניה מתוכננות ולצידן הקופון המתאים. אף סרדין, מטבל זיתים או קוצץ בצל ידני לא יחמוק ממני. ולא תהיינה שום הנחות. כלומר כן.
ואז כצעד מחאה קטן של אזרח קטן, אני אומרת לעצמי, שהעשרים שקלים האלו לא יעשו אותי עשירה ולא שווים מבחינתי את המחיר. מחיר החופש. ואני משחררת את עצמי לא לדפוק לי חשבון כאחת מעשירי העולם, שהכול בשבילם זה כסף קטן והם אישית לא עסוקים ביומיום שלהם בניסיונות כושלים לנתק את קופון ההנחה מהדף, מבלי לקרוע אותו.

ולפתע אני מגלה סביבי אנשים שזכו בלילה חינם במלון או קבלו כרטיס חינם להצגה, ואני מתפעמת, ולפעמים אפילו נשברת ומתחייבת. אבל זה לא אני, לא יעזור, צריך להיוולד עם היכולות האלו, שמגיעות לדעתי בסט עם עוד תכונות אופי חיוניות ושימושיות כמו היכולת לסדר את הבגדים בארון או לשמור על מראה צלם אנוש לאוטו שלך. לא קורצתי מהחומר הזה.
אבל עכשיו פתאום טורפים לי את כל הקלפים, כלומר הקופונים. פתאום אני יכולה לזכות בהנחה אמיתית של שני שקלים על החמאה במליחות עדינה שלי. פתאום ההנחה רלוונטית לחיי הסוערים ומלאי התהפוכות. כנראה שאני הולכת להישבר. כן מהיום גם אני אגזור קופונים.

יש כרטיס מועדון? בטח שיש והנה גם יש לי קופון! שנייה רגע, איפה הוא, אה הנה. מה זאת אומרת תקף רק מהחודש הבא? אה נכון, לא שמתי לב. ולא, לא רוצה שום דבר מהמבצעים. הספיק לי המבצע הזה של הבוקר - לזכור לקחת את הקופון הלא מתאים.

 

 

 

ג'רוזלם פוסט

מודה ומתוודה. כתל אביבית בפספורט, טיול לירושלים של זהב מלווה אצלי תמיד בסוג של מועקה. מין רגש מעורב, ירושלמי. המפגש עם כל כובד ההיסטוריה, שנוחת על כתפיך פתאום ומלווה אותך לכל מקום. תמצית מרוכזת של אלפי שנות היסטוריה, קונפליקטים בין דתות ותרבויות, אנדרטאות של מלחמות, מתובלים בניחוחות זעתר, שטריימלים, מסתורין, וסוג מסוים של עצבות, שלמרות כל אוויר ההרים צלול כיין הזה, אתה מתקשה לנשום. פתאום אתה נדרש להרגיש יהודי, או להיזכר שאתה כזה ולהתנהג בהתאם. לאחרונה הזדמן לי לבקר פעמיים בירושלים או יורשולים אם לדייק. בביקור הראשון נעניתי בחיוב להזמנתו של דני, תושב העיר וידיד נעורים, לבוא לביקור, מעין יום ירושלים שכזה. אכן מסע אל העבר, בהתחשב בעובדה שלא התראינו שלושים שנה. כתיירת נדרשתי לציין מראש אילו אתרים ארצה לראות והוא הבטיח למלא אחר כל משאלותיי. נפתח כמובן במוזיאון, ענתה התרבותית, מתישהו ארצה לבדוק כמו תלביבית מצויה, את המסעדה שכל התלביבים נאלצים לעלות לרגל בגללה, ואח"כ הרשימה הרגילה - שוק מחנה יהודה, מעל פסגת הר הצופים, אם נספיק קצת כותל, ואיזו חומה ומגדל דוד אחד. הבילוי במוזיאון היה מהנה, התמלאתי השראה והבטחות לחזור פעם לצייר. אח"כ הצצנו במגילות הגנוזות, והבטחתי לבוא שוב, עם משקפי קריאה, כי אלוהים כידוע נמצא בפרטים הקטנים. אכלנו במסעדה המיוחלת, והרגשתי שהטעם הזה המוכר, שעובדים עלי - כאילו כבר טעמתי אותו, בתל אביב. רפרפנו בין דוכני שוק מחניודה, כשדני מצלם ואני עושה קולות של "וואו צלם, צלם". התחנה האחרונה הייתה מעל פסגת הר הצופים, מול הנוף עוצר הנשימה, האורות המרצדים והניחוח המשכר של עצי האורן. שלום לך ירושלים, אמרתי נפעמת בליבי, כשאני מדמיינת את יהורם גאון עומד ושר לצידי, ואז פתאום אמר לי דני, שנראה לו שמשהו מכביד עלי. כן, עניתי. ההיסטוריה...קשה לגשר על היסטוריה של שלושים שנה ביום אחד.

חזרתי הביתה בתחושת מועקה קלה, שאולי הרסתי את הכיף, אבל עם אויר הרים בריאות וחלבה קופיקו בתיק, ועם הבטחות לא להישמע יותר לוויז, שהוריד אותי לכביש 443 בגלל תאונה.

הביקור השני היה בפורים, לכבוד יום הולדתי עם חברתי ורד. יאמר לזכותנו, שלמרות כל העלייה המפרכת לעיר בשיירת הטנקים, סליחה, הפקקים, עם הגיענו לירושלים, לא ישר רצנו, כמצופה מאיתנו, לשתות קפה, באיזה בית קפה אופנתי. הרגשנו שקודם עלינו להרוויח ביושר את לחמנו או את הבייגל'ה עם השומשום. החלטנו, שתי הלוחמות, לפרוץ דרך שער דוד לעיר העתיקה, בדרכנו לכבוש את הכותל. חמושות בייגל'ה, זעתר מקופל, ופתק מקופל עם בקשות שהכינותי מראש, הגענו לכותל. הפתעה שלא הייתי מוכנה אליה הייתה, שלא נשאר שום חריץ פנוי לתחוב בו את הפתק הצנוע שלי. הייתם מאמינים? ומה כבר בקשתי בו? איפה לא ניסיתי - מעל ומתחת לכל אזוב רענן, מתחננת בפני כל מיני צדיקות שיעשו עמי קצת חסד ויאפשרו גם לי לדבר אל הקיר אל וליהנות מנפלאות האל. לבסוף הצלחתי. התרחקנו מהכותל, מסתכלות עליו בעיניים בוהות, כאילו מנסות להפנים עוד קצת מהרגע, או אולי להשתכנע ולהבין, איך הסימבול היהודי הזה, גורם לכל מי שמגיע אליו, להסיר את כל השריון ולהתנהג כאחרון המתחנניו על חייו. את מצליחה להרגיש משהו? שאלתי את ורד. האמת שלא ממש, היא השיבה בכנות, גם אני לא, אמרתי. לא באמת מצליחה להרגיש משהו. אבל לכי תדעי, אלוהים גדול. משם שמנו פעמינו לשכונת מאה שערים, לראות מה זה אומר שם פורים. חוויה אנתרופולוגית מדהימה, כפי שתוכלו להתרשם מהפשקוויל.

התפלאתי שכשתי בלונדיניות, פורצות ומסוכנות לצניעות, יצאנו בשלום. אולי כי חשבו שהתחפשנו, וביומיום הרגיל אנחנו עם פאה, דתיות אדוקות. לצהריים החלטנו ללכת על אוכל אותנטי ומקומי – חומוס לינא בפאתי העיר העתיקה, עליו המליץ לי צדיק תלביבי אחד או עוד פורץ מסוכן לצניעות. לא סתם החומוס הטעים הזה נמצא בקצה מסלול הויה דולורוזה, כנראה שגם בשבילו צריך לסבול בדרך (נו, איפה זה כבר?) לסיום קינחנו בשוק מחניודה. בדרכנו חזרה עלינו  על הרכבת הקלה ובטעות פספסנו את התחנה ומצאנו עצמנו בשער שכם. שער שכם ורד?? מה לנו ולשער שכם?? זעקתי בקול השמיימה. איך אנחנו נחלצות מפה עכשיו?? איפה הם הצנחנים כשצריך אותם??  

הכותל, יש אבנים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם

. שיר שריגש אותי תמיד כילדה  

הוט קיטור

אני לא רוצה לקטר, אבל עם השנים פתחתי אלרגיה. אלרגיה לאנשים שתמיד מקטרים ולא מסוגלים אף פעם להודות שטוב להם, ולו לרגע. כולנו מקטרים וזהו חלק מהטבע האנושי ומלחיות את החיים עד הסוף ולהאמין שהרע של אותו רגע הוא הגרוע מכל. לכולנו זכות לשימוש מדי פעם במנגנון הגופני של הוצאת קיטור כדי לעזור לנו בהתמודדות, אבל אני מדברת פה על אותם מקטרים סדרתיים, שתמיד יסייגו כל שמחה או משהו טוב שקורה בחייהם, בקיטור שלילי מיידי שיאזן קצת את הטוב, ויקנה להם כביכול הערכה אצל המאזין. הערכה על הסבל שלהם כמובן. שחלילה לא יואשמו בעבירה הגדולה מכולן - להיתפש כאדם שטוב לו,נתמזל מזלו, חייו הם הנאה אחת צרופה, קורה לו מה שאנחנו היינו חולמים. כמו בושה חברתית להסגיר אושר.

תמיד אני מרגישה נסחטת רגשית, כאילו נתבעת להשתתף במשחק תפקידים שקרי, בסיטואציות האלו, בהם מקטרים לי על דברים שבעיני הם סוג של לוקסוס. חוסר ההודאה של אותם אנשים, גם בטוב שנתברכו בו ובמזל ששפר עליהם, והפיכה אוטומטית של כל מציאות חיובית לאוסף של סבל למעשה, התובע ממני אמפתיה, לא הוגנת בעיני וגורמת לי למבוכה ומחנק בגרון, עד כדי רצון להוציא מהם הודאה בכוח.
אבל אי אפשר באמת להאשים אותם. ישנן הרבה סיבות טובות לפחד שלנו להודות באושר. בפני הסביבה אבל גם בפני עצמנו. ראשית, כי מגיע להם הקרדיט שאולי באמת ובתמים קשה להם באותו הרגע, ומבחינתם זה באמת סוף העולם, ונורא צדקני ומעצבן שמבקשים מאיתנו, באותו הרגע, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להגיד תודה על היש, או שאר אמירות צדקניות מהסוג הזה. גם אני עצמי הייתי שם. ומודה, זה לא תמיד קל ליישום, ואולי זו המשמעות הבריאה והנורמאלית של לחיות את החיים ואת הרגע. רק בדיעבד ובפרספקטיבה של זמן אנחנו מסוגלים להבין משקלם האמיתי של דברים.
סיבה שנייה היא הפחד הידוע והלגיטימי מעין הרע, של הזולת, של היקום,של השד יודע מי, ומולו קטונתי ולא אתווכח לעולם. כי היו דברים מעולם. יש תחושה שהרע טיבו להישאר, והטוב הוא דבר שברירי, שיכול להילקח בקלות או שנשלם עליו מחיר. ואם נעיד על קצת רע, נוכל להגן עליו - כמו תשלום מעשר. סיבה נוספת היא חוסר הרצון לעיתים להכאיב לזולת, שאולי חולם באותו רגע, להיות במקום בו אתה נמצא.
אבל הסיבה העיקרית היא - כי ככה גדלנו וככה הורגלנו, רובנו, ולא חשוב מאיזו עדה, כפי שבטח תרוצו לקטלג. לא מדובר רק ביוצאי ורשה. נו טוב, אולי יש להם יתרון מקצועי קל. במשפחות רבות, או בחברה בכלל, אנחנו זוכים להערכה בעיקר על סבל. הפגנת אושר והנאה בפומבי נתפשים כפינוק ואגוצנטריות, הפשע מושלם. אנשים מרגישים אינסטקטיבית שההנאה שלהם עלולה למשוך אש ולכן כדאי שלא להסגיר אותה ולהעיד על קצת סבל.
ומתחשק ללחוש לאותם אנשים, תקשיבו, אל תתגרו בגורל, יכול להיות יותר קשה ושלא תדעו. הנאה היא לא מילה גסה בעולמנו קצר המועד. תנסו לחגוג בלי פחד, או רגשות אשם את הטוב שלכם עד הסוף, והסביבה תקבל גם היא לגיטימציה לכיף שלה ותחגוג איתכם. לפחות אני. אל תחכו למכה שכל אחד מאיתנו מקבל מתישהו, כדי לקבל פרופורציות.
או כמו שאומרת אמרת החכמים הידועה שהמצאתי זה עתה - כשטוב לך באמת, יש לך את הלוקסוס של לקטר כמה רע לך (או אולי פשוט את הזמן) כשרע לך באמת, אתה מחייך.

"אל תתני לבנים להחליט עבורך" כתבה ציפי לבני ,יו"ר התנועה, בפתק אל בתי.

 

כמו תפאורה של סרט שהוקמה בתוך ימים, כך הרגשתי כשהסתובבתי במשרדי מפלגת "התנועה" כמה דקות לפני הראיון האישי עם היו"ר ציפי לבני, אליו הוזמנתי כבלוגרית מסלונה. שטח משרדים מפתיע בגודלו עם המון חדרים ועמדות תפקידים, שנראה כאילו פועלים מזה תקופה ארוכה ועשרות פוסטרים של המנהיגה התלויים בכל פינה.
במידה מסוימת זו אכן תפאורה - מפלגה שהוקמה כרוח סערה, באישון לילה אך לפני כמה שבועות, ופתאום יש לה ישות ותדמית ואריזה שיווקית עם פוסטרים וסיסמאות, ונקודה אדומה בסוף סיסמה המעוצבת בכחול לבן, כמו מפלגה ותיקה המנוסה בשפת הבחירות.
המפגש היה נינוח. כמה בלוגריות עם בלוגר אחד גברי ייצוגי, סביב צלחות בייגלה ועוגיות. אבל לי אישית היה נדמה, ואפשר להבין אותה, ארבעה ימים לפני הבחירות, שציפי לבני כבר קצת מותשת מרצף הפגישות והאירועים בהם היא נדרשת ולחזור שוב ושוב על אותן אג'נדות, להתוות מתווים מדיניים, ובעיקר לשכנע את הלא מאמינים בכנות מניעיה.
"אם תבחרי לראשות הממשלה, מה הפעולה הראשונה תכל'ס שתעשי ביום למחרת, אחרי צחצוח השיניים?" שאלתי אותה. "אני אפתח במו"מ עם הפלשתינאים" ענתה ציפי ללא היסוס. "אסע לארה"ב, אסכם את תנאי הביטחון עם אובמה, בדרך חזרה אעבור לידע את אירופה". הדבר השני הדחוף לדבריה הוא חוקה. "חייבים להגדיר היום מערכת ערכים בסיסית משותפת וחוקית, לקבוע את ערכי מדינת ישראל לפני שיהיה מאוחר מדי. אין לחרדים מונופול על היהדות של המדינה". דיברה רבות על המתווה המדיני לשלום בשבילו חזרה, ממוקדת משימה. לטענתה יודעת בדיוק איך לעשות זאת, רק צריך להגיע לשם. המונח מגדרי עלה שוב ושוב בהקשרים שונים. לצערנו במדינה שלנו אי אפשר לדבר על מנהיגה אישה והצלחות של נשים בכלל בלי המונח "מגדר" מונח לצידן. לא סוד הוא, שבבחירות הקודמות ההצבעה לציפי הייתה הצבעה מגדרית - דווקא בשל היותה אישה. היום ברוך השם יש לנו לא מעט נשים, כך שאין לה יתרון בלעדי בנושא הזה. מה שכן ומפתיע מאוד עם דיבורה של ציפי על - נשים בתנועה למען שוויון מגדרי - העובדה כי ברשימה שלה מופיעות הנשים רק במקומות תשע ועשר עם סיכויי מזערי להיכנס לכנסת אבל הבטיחה שיהיה בסדר. אז נתן לה צ'אנס.
ומודה שכבן אדם ציפי לבני מצליחה לעורר תחושת יושר, ענייניות והיות והמפגש היה ביום שישי אחה"צ לא יכולתי להמנע מהדימוי של מדריכה ב"תנועה" שבאה להעביר פעולה חינוכית. אבל אם יש רושם עז שהותיר בי המפגש או מסקנה ברורה עימה יצאתי, הוא שהטלוויזיה עושה לציפי עוול. ויסלחו לי הנשים על המשפט המגדרי הזה, הזו אבל האמת חייבת להיאמר לשם ההגינות, או במילים אחרות - לציפי לבני נוכחות מרשימה במציאות. עם לוק צעיר ואופנתי ומראה אף מצודד, שקורא תיגר על כריות הכתפיים הרחבות של חליפות הפוליטיקאית המיושנת ותסרוקת הקארה הדודתית, אליהם הורגלנו מכל פארודיה אפשרית.
האם היא גרמה לי לרצות להצביע עבורה? יש עתיד, ואולי אם אצביע במרצ לתנועה זה יעשה את העבודה ותהיה לנו ישראל חזקה וארץ חדשה.
ואם יש מישהי שבאמת יצאה עם משהו ביד מהפוליטיקאית הזו, היא בתי מאיה בת העשר שדרשה ממני להביא לה חתימה. ציפי שתפה פעולה והאמת, המשפט הזה שנשלף ממנה בספונטניות אומר אולי יותר מכל. אולי זו האג'נדה שהתוותה את דרכה לצמרת. "אל תתני לגברים להחליט עבורך". אני בוחרת בסלוגן הזה ומוכנה לאמץ אותו ואפילו להדביק על האוטו. שיהיה לך בהצלחה ציפי, נראה אותך ביום שאחרי.
אה, ובסוף גם קבלנו פיצות.