תשיגו לי את דן כנר. זה דחוף. אני דורשת שיגיד גם עלי כמה מילים. היום אני, אישה, תיקנתי בעצמי את המדפסת, ומן הראוי שכל העולם ידע מזה. הוא לא צריך לכתוב את הנאום, הצפיחית, שרק ירתום את קולו הענוג מדבש. כבר ניסחתי בשבילו. הנה הנוסח המלא לנאום, היה נחמד כמובן, לו היה נערך גם טקס כלשהו, אבל לא נורא, נסתפק בדברי הלל: ראשונה לזהות, הראשונה לגשת, הראשונה לתכנן את מהלכי פירוק המכסים, הראשונה להוציא את הדף הסורר, הראשונה לבצע קנסל להדפסה, הראשונה ללחוץ שוב פרינט, והראשונה להוציא את המוצר המוגמר. שמש העמים, אור האנושות, זיו הבריאה, קרן היסוד של בית המקדש - שולי גלנץ.
טוב, חייבת להדיר את רגלי מפה. מסיבת העיתונאים מתחילה עוד דקה. ביי שולי
פתאום אני קולטת את מקור הבעיה שלנו הנשים, ואת הגורם האמיתי להמעטה בערכנו - חוסר ביחסי ציבור! אם אנחנו הנשים לא נאדיר את עצמנו, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. ובין האדרה להדרה המרחק קצר מאוד - שלוש אותיות בלבד. מהיום אנחנו הנשים, צריכות ללוות כל פעולה יומיומית ואיזוטרית שאנו עושות, לעיתים מבלי משים, ביחסי ציבור, מסיבות עיתונאים, קמפיינים פרסומיים ואם יהיה צורך - אז גם בטקסים מיוחדים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפעולות גבריות בעליל, כגון הרכבת מכשיר חשמלי חדש, או רהיט של איקאה, החלפת גלגל, העברת טסט או סתם קבלת פרס על מחקר פורץ דרך ברפואה או בכל תחום אחר. דוגמא לנאום בטקס או קריינות בתשדיר הפרסומת: ראשונה להבחין בתקר, הראשונה לצעוק "אוף פנצ'ר" ולצאת בזעם אל הכביש המסוכן, הראשונה להרים את מכסה הבגאז' המאובק ולאתר את הג'ק הנעלם, מבין ערימת השמיכות והמטקות, והראשונה להחליט להתקשר אל מישהו בתשלום, שיעשה את המשך העבודה השחורה הזו במקומה. אישה ללא חת, סמל ומופת לדורות הבאים – הנה היא לפניכם - שולי גלנץ. וגם להפך, כשמדובר בפעולות שפשוטות ומובנות מאליהן, עבורנו הנשים, ואילו לגברים הן קשות מנושא. אם בגלל מבנה אישיותם המורכב, מבנה אנטומי שונה, או אם בגלל אי יכולתם הזמנית. דוגמאות: הראשונה להיזכר מבין זוג ההורים, שיש למחרת יומולדת לחברה של בתה בכיתה, הראשונה לרוץ לחנות ולקנות מתנה, הראשונה לא לשכוח לבקש פתק החלפה והראשונה להביא את ילדתה ליום ההולדת ולאספה בזמן - שולי גלנץ. היא ולא שרף. נראה לי שהרעיון הובן פחות או יותר. מה לעשות אין ברירה. במלחמה כמו במלחמה. אין יותר נושאים שהשתיקה יפה להם. מהיום מדברים או יותר נכון מדברות על הכול. לא ננוח ולא נשקוט עד שאחרון האנשים על היקום ידע על פועלנו, אחת לרבע שעה.
ואם להוסיף כמה מילים על הדרת נשים או עדרי גברים, או אפלייה בין המינים, אני כבר שנים מטיילת במסדרונות משרדי פרסום ולא ברור לי למה גם היום עדיין שלט רוב גברי. זה היה אמור להתאזן עם השנים, אחרי הכל, אין כמו נשים ורגישותן לדקויות - אבן היסוד של הפרסום. אבל למעשה המצב רק החמיר. לתחושתי זה מקרה של הדרה עצמית. כי עם כל כל הרצון הטוב, לא נוכחתי באמת באפלייה על רקע מיני, כשמדובר בבחינה של תיק עבודות טוב. רעיון הוא רעיון. כך בכל אופן אני ראיתי זאת, כשראיינתי אנשים לעבודה. לא ברור מה קורה בדרך ומתי מופיעה תקרת הזכוכית או הרמת הידיים. קשה לי לתלות זאת רק בנושא של ילדים ושעות עבודה. ואולי אני נאיבית. שפטתי השנה בתחרות הפרסום והיינו ארבע נשים בלבד מתוך קבוצה של כ- 36 שופטים, רובם מנהלי מחלקות הקריאייטיב, שענו להגדרה - גברים בסביבות הארבעים, מגדלי קרחת ולא חשוב מאיזו עדה. מיעוט היא מילה שהלמה אותנו שם. עם זאת, אין ספק שנכון להיום ישנה פריחה נשית, מרשימה ומעודדת בהקמת מגזינים - נזהרת לא לקרא להם נשיים -באינטרנט ובכתיבת בלוגים, כך שיש עוד סיכוי שהעולם יתהפך.
ואסיים בסיפורון: כפי שכבר ציייניתי פעם, הייתי בעברי שותפה במשרד פרסום. הייתי מנהלת המחלקה הקריאייטיבית הראשונה לציון, שמונתה גם כשותפה. להוציא אישה נוספת שהייתה שותפה במשרד פרסום, אבל מהצד של התקציבאות, למי שמכיר את היריבות הנצחית. אי לכך היוויתי סוג של תופעה, אותה סקרו לא אחת בכתבות. זכור לי היטב, שיום אחד באה לביקור במשרדנו עורכת עיתון "לאישה" ואחד השותפים הציג אותי בגאווה –"תראי יש לנו מנהלת קריאייטיב ושותפה, אישה! מה את אומרת על זה?" היא כתבה על זה וזה מופיע בגזיר העיתון המצורף ששמרתי. יצוין לזכותו של שותפי שהוא היה "מספיק גבר" כדי להבין בעצמו את גודל המבוכה. וחוצמזה יש לציין גם לזכותו, שהוא היה הראשון לזהות ולקדם נשים, הראשון לעודד ולחזק והראשון להבין ולהכיר בכוחן. הוא ולא שרף.
ו
