שאלוהים יסלח לי, אבל אני לא מצליחה להבין איפה הוא נמצא לאחרונה. אלוהים שלי הזה. לפעמים נדמה שאין לו אלוהים לאלוהים. ולאחרונה הוא אפילו גם לא מרחם על ילדי הגן כפי שנהג פעם אולי יותר לעשות. מאמינה בו, בטח שמאמינה בו. אבל אלוהים אדירים, כמה כאב, עצב, ואכזריות מעטרים את דפי החדשות כל בוקר. פחד אלוהים ממש. ידוע הוא שנסתרות הן דרכי האל, אבל בכל זאת אם אפשר איזה רמז או שניים. יש לי ילדה קטנה ולכן אני לא יכולה לסבול כאב של ילדים קטנים. בפרט. המחשבה על התאונה המחרידה, שבה שמונה בני משפחה לא חזרו באותו יום לביתם והילדה הקטנה הזו רחל, שאבדה את כל משפחתה, לא עוזבת לי את הראש.
תפסה אותי אמירה בעיתון, שדברה על הילדה הזו רחל. "את גיבורה"! אומרים לה מכל עבר, או לחילופין מצווים עליה "תהיי גיבורה!" או להבדיל, המומחים היותר גדולים לאובדן שני הוריך וששת אחיך בשלוש דקות - הפוסקים חד משמעית "היא גיבורה!" מה זו הדרישה האוטומטית והחצופה הזו שלנו כחברה, מאנשים שזה הרגע חווים את הנורא מכל, לסימנים מידיים של גבורה, של חזרה לשגרה, של התמודדות מקובלת עם כאב בלתי נתפס. למה? כדי שלנו יהיה יותר קל?? כדי שאנחנו נוכל לחזור לשגרת חיינו כמה שיותר מהר?? חכו רגע עם הגבורה הזו. לא דחוף עכשיו. היא תגיע בסופו של דבר, עם הזמן, אחרי דרך מאוד ארוכה שהיא או כל אדם שהתהפך עליו עולמו, חייב לעבור. אם בגלל תאונה, מחלה או כל אסון אחר. עכשיו צריך לעודד את האדם להיות חלש מולנו, לעזור לו לבטא כמה שהוא צריך את הכאב שלו, בלי לחמול עלינו ולהרגיש לא נוח, שמא הוא מכביד עלינו ואנחנו נבהל ונברח. אל תרחם עלינו בבקשה.
אני מנסה לחשוב למה התגובה האוטומטית שלנו היא כזו בדרך כלל. ובלי להיות פסיכולוגית, אני יכולה לשער, שאנחנו כאילו מתחננים לקבל מאותו אדם הוכחות ואישורים, לכך שאפשר להתמודד עם הסיוטים, שמהלכים אימה על כולנו, למקרה שחס וחלילה נהיה גם אנחנו באותו המצב. תראה לנו שזה אפשרי, שזה לא סוף העולם. אני רואה מסביבי אנשים שמתבשרים על מחלות למיניהן, ואיך החברה ממהרת לציין לשבח את סימני החברמניות, שנתגלו אצלם כבר בצילום הרנטגן. עד כמה הוא אוכל את המחלה הזו לארוחת בוקר ואיך הוא כבר הספיק להתלוצץ עם רופאיו. אין ספק, שלעיתים זהו הצורך של האדם עצמו להפגין סימני גבורה עבור עצמו והצל"ש החברתי הוא כלי או זרז בהתמודדות, אבל אני לא מאמינה לו עד הסוף. אי אפשר להיות גיבור לפני שהעזת להבין עד הסוף מה קרה לך. להיות חלש בעיני זו הגבורה האמיתית. דווקא בשביל להיות חלש צריך אומץ. והילדה הקטנה זו רחל, מאחלת לה שתצליח באמת להיות גיבורה. לא לפני שתעבור את השלבים הכואבים וההכרחיים, שאנשים בתום לב ומתוך רצון לגונן עליה, ינסו לחסוך לה. ושאלוהים יעזור לה. נראה אותו עכשיו. גיבור גדול.
