עוד מעט כולם יעלו הביתה. מבט אחד של האמא לילדיה יסמן להם שזהו חברים, זה נגמר. גם חופש גדול כמו שרב, יכול להישבר לו פתאום. גם לחופש גדול גבולות ורגשות והוא יכול להבין שדי. וגם סבלנותה של אמא סבלנית יכולה לפקוע לה לפתע וליישר קו באדיקות עם לוח השנה ומערכת החינוך. ורוח קרירה תגיח פתאום מבין העצים ותאסוף אותם הביתה, מחייכים בהכנעה, מהרחוב, השדרה, הבריכה, הקניון והים.
עוד מעט ירד הערב ואותם ילדים ישבו כנועים ליד חביתה עם גבינה וזיתים ויאכלו כמו ילדים טובים, כשתרשים הזרימה או המסלול משם, די ברור להם ולא ניתן למשא ומתן. הופ למקלחת ואחריה, כן ישר אחריה, הופ למיטה. בדרך יניחו בהתרגשות על הכסא את הבגדים הייצוגיים, שנבחרו בקפידה רבה ליום המחרת. ויפתחו בחרדת קודש את הילקוט החדש אליו יוכנסו הקלמר החדש וכל הציוד החגיגי שעמדו בשבילו בתור.
עוד מעט הם ישקעו בשינה, לוחמי החופש האלה, אחרי שהצליחו להתגבר על המחשבות המרגשות והשמחות ועל המחשבות הקצת מדאיגות ומלוות בסימני שאלה, כמו ליד מי אשב בכיתה. ואמא ואבא או רק אמא או רק אבא או אמא ואמא יכסו אותם בשמיכה ויסתכלו אחד אל השני במבט האומר - עשינו את זה. הגענו עד הלום, ללא הרבה נפגעים בנפש. אולי פה ושם. וקצת בחשבון הבנק. באמת שהשתדלנו מעל ומעבר, עשינו את המיטב שיכולנו, בתנאים לא תנאים, טמפרטורות לא טמפרטורות וצימר לא צימר. שנמזוג לנו קפה או כוס יין בסלון? גם אם כולנו יודעים שזה לא נגמר עד שהילדה הרזה שרה, זתומר'ת נרדמת.
ועוד מעט כמו בשיר, המורות ישתעלו וילכו לישון מוקדם. אחרי שגם הן הכינו את הילקוט שלהן עם הדפים, החוצצים והמרקרים הצבעוניים. גם הן יבחרו בקפידה את ה-תלבושת שלהן איתה יופיעו ,שלא נאמר ידפקו הופעה, בחדר המורים. שכן היה מצוין במפורש בחוזר בית הספר- תלבושת חובה! והיא כמורה חייבת להוות דוגמא אישית. פעם בתקופתי, כמו שאומרים, יכולת לזהות בקלות מורה. היו להן משקפי קריאה עם שרשרת כסופה, שהייתה יורדת ומונחת קבוע על חולצת הסריג החומה, וחצאית פליסה תואמת עד הברכיים ונעלי סירה, ועל כף היד היו להן סימנים של גיר לבן. היום יש סיכוי רב שהמורה של ילדכם עושה איתכן פילאטיס. את תזהי אותה רק ברגע האחרון, כשהיא תתייצב בביטחון עם הקלסרים ביד, ליד דלת הכיתה, בחיוך האומר להורים – תודה ושלום, כאן נסתיימו שידוריכם ושלא תעזו לפנות אלי מחוץ לשעות הקבלה.
ועוד מעט יהיה בוקר. ולפתע יהיה קריר בחוץ, כאילו כל הרחוב רחוץ ומברך לשלום את מאות אלפי הילדים שיגיחו אליו פתאום, רחוצים, מעומלנים ונרגשים, ביניהם ילדי כיתה א', שלצידם יפסעו הורים בלב דופק, נרגשים הרבה יותר. גם אחרי שלושים וארבעים שנה הם עדיין זוכרים את היום הראשון שלהם. מי היה מאמין שעכשיו הם המבוגר האחראי, שמלווה את ילדו ומפקיד אותו בלית ברירה, כמו בטקס פגאני קדום, בידיה של אותה מערכת חינוך.
ועוד מעט הוא יצלצל. צלצול מוכר. הצלצול של החופש שלי.
שלום כיתה א'...ושלום כיתה ו' במקרה הפרטי שלי. שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת או שנה"ל מוצלחת כפי שמצוין בחוזר בית הספר. ואת ילדה שלי ,שתמצאי מהר ובקלות את הכיסא, השולחן, החברות והמקום שלך בכיתה. ושיעבור בקלות היום הראשון הזה. בצהריים נלך שוב לים, להמשיך עוד קצת את החופש.
