יום שני, 13 ביולי 2015

היו נכונים תמיד - המחנ"ק הראשון למבוגרים יוצא לדרך!



לא תאמינו, עליתי על סטארט-אפ היסטרי למבוגרים! - אני בשלב הסיד עכשיו, אבל ממש בשלב הסיד מתכוונת - סיד לבן כזה, בדליים, שצובעים איתו שבילים, מזכיר פה משהו למישהו? והיכן היכן? במחנה הקיץ הראשון למבוגרים! או ליתר דיוק צופי ולשוני - ה"מחנ"צ" או "המחנ"ק" שחרט כבר על דגלו, חולצתו וגוזייתו – את סיסמתו לעד - המחנ"ק -  הקורס שיוציא אותך מהמחנק!
ובכן, חברים והורים חיוורים לנשק, עברתי כאם חרדתית בישראל, חוויה משחררת לחיים עם מוסר השכל בצידה. שלחתי את בתי ה-13 הנורמלית לחלוטין לגילה, למחנה הקיץ הראשון בחייה, ביער הזורע - אם מתעקשים על נ.צ מדויק. ואכן היה משהו מאד סימבולי ומוצדק בשם יער הזורע. המקום בו נזרעו שם השנה מבחינתי, הרבה זרעים טובים וחינוכיים, לחיים ולעתיד טוב יותר, אותו אנו צופים! "צופים" שמתם לב? - צופים אל העתיד וכו' ! ברור לכם שיהיו פה הרבה משחקי מילים כי אין ברירה, אז תכנסו לקצב ואל תישארו מאחור, כי להזכירכם האחרונים תמיד בסוף! ואם אפשר בדרך או על הדרך לצמצם רווחים ופערים, גם חברתיים אם אפשר. אוייש תראו איך הכול מתחבר להכול, לא להאמין. אופס סליחה אני מתחילה לסטות מהמסלול. כבר מחזירה אותי לתלם ולנושא לשמו התכנסנו. אבל אם אפשר באמת לדקה לכבות טלפונים, ולנתק כל מגע מכל מסך מגע, כשאני האמא, או ליתר דיוק המדריכה, מדברת אליכם עכשיו. וגם הפייסבוק יכול לחכות. וכן, אני קולטת גם רטט.
קצת רקע היסטורי לפני תחילת הפעולה..אמי גדלה אף היא בתל אביב והייתה בשבט קהילה (והיא עולה לה לה לה) אותו שבט אליו הולכת היום בתי ורעיון המסורת מרגש אותי מאוד. ושתי אחיותיי היו צופות נאמנות של שבט דיזנגוף הוותיק, כשאחת מהן אף הייתה רשג"דית! ואני עצמי חייבת להתוודות ולהתהדר קלות, שלא בדיוק הייתי בצופים, אלא בתנועת צופי ים! שלמי שמכיר את שתי התנועות מקרוב, יודע על ההבדל הגדול שלא לומר, תהומי, ביניהן, בין הצופים הרגילים לצופי ים. שנייה, כבר פותחת קבוצה בפייסבוק לשם כך מתנשאת שכמוני. במשך ארבע שנים ביליתי כל שלישי שישי ושבת בחתירה, הפלגה והקאה. אבל באמת בכיף גדול. הווי תרבות וכיף, שעצבו את חיי ובעיקר תרמו לבלונד שערי צרוב השמש. הפלגות על סוגי סירות שונים, כולל גלישה על גלשן רוח, שפתחה אצלי שרירים ברגליים כגבר לכל דבר. כשכל קיץ וחופש אפשרי העברנו בקורסים ימיים תובעניים, בבית הספר לקציני ים בעכו או בחופי ים שונים, לרבות קורס מדריכי סירות מפ"סים עם לימודי פיסיקה ומבחני תיאוריה להוצאת רישיון יאכטה. למדתי על גופי לחיים מהו מפנה, מהפך או מה זה סתם אומר להתהפך על עצמי. ונראה לי שעד היום אני קצת מתנדנדת מאז הירידה הסופית אל החוף.  



מזה חודשים הייתה תלויה בביתנו כתובת אש על הקיר – מחנה הקיץ של הצופים, כן או לא? האם ילדתי הזכה והברה תצא אליו ואם כן, אחרי כמה ימים תשוב ואיך תשוב? ואיך תתפקד כל אותה עת אמה החיוורת כסיד. האם תיאלץ להתחפש בלית ברירה לעץ אקליפטוס באזור (או קזוארינה?) או סתם תצטרף רשמית לחברת האבטחה, ענודה חולצת בורדו ומצחייה מזיעה.
הילדה בחרה בביטחון רב לצאת וקבלתי אחרי כשבוע חזרה לחיקי בת נרגשת, קורנת מאושרת, שנהנתה, מכל רגע, עמוסת סיפורים, חוויות ובקשות לשינוי צביון חיינו בהמשך כמו - לחיות חיים יותר פשוטים, כמה כיף לישון בטבע ולאכול אוכל פשוט ו"הכי כיף היה להתקלח כל הבנות בחוץ בלילה", צווחות וצוחקות ביחד. וממה להפתעתי הגמורה נהנתה ילדתי יותר מכל ובקשה לדחות את החיבור אליהם - הניתוק מהנייד, הטלוויזיה והמחשב לכמה ימים! ומבחינתי זה היה ההישג הכי גדול של המחנה. עד כדי כך שבקשה שלא לחזור הביתה ישירות, כי ידעה את הסכנה המידית הטמונה לה.
ומה שלמדתי הוא שאנחנו ההורים משליכים אוטומטית הרבה מטראומות הילדות שלנו על ילדנו. שחררו אותם לדרכם המקורית, ותנו להם להלך לגורלם, סמכו על האינטואיציה שלהם. הדור הזה בואו נודה, מפותח כמה דורות מעלינו. תפקידנו כהורים, כמו שאמר ידיד חכם שלי, הוא לתת לילדנו שורשים וכנפיים. ואם אפשר גם לצייד אותם במזרן יוגה מתחת לשק שינה, כי בכל זאת יש לנו קצת יותר ניסיון חיים עם אבנים קטנות ועכבישים מתים. והוקל לי לשמוע שכבר לא צובעים במשחת שיניים זברה. מזה הכי חששתי. מודה עכשיו.
ולא, אני לא צוחקת כשאומרת שגם אנחנו המבוגרים חייבים כמה ימים ואפילו שבועות של ניתוק, שקט, חופש ושחרור מכל רעשי וגירויי החיים, קצת שקט אמיתי בטבע וחזרה לפשטות. ובעיקר שחרור מטרור ועבדות הנייד והסמסים שאותי אישית מוציאים מדעתי. 
אז הירשמו עכשיו לקורס המחנ"ק למבוגרים, הנחות לוועדי הורים. 
ואל תשכחו את אחת הדיברות המפורסמות של הצופים מתוך עדות אחיותי:  "הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק!" אז לא לשכוח גם להצטחק מדי פעם ולשחרר קצת את העניבה!

והיו נכונים תמיד! לחיי הרוח הנושבת בנו ונאמר שלום!






יום ראשון, 5 ביולי 2015

קיצור תולדות האנושיות



(מצטערים, לא הייתה ריבה היום)

כאמור מזה מספר שנים, אני מנהלת חיים כפולים - לצד היותי אם ואחות, לילדתי האהובה, ולמשפחתי המקיפה וכן חברה לחברות הכי טובות, שנבחרו עם השנים בפינצטה, ועמדו ובצדק בכל הדרישות המדעיות. אני נוטה להתעסק בזוטות, כמו טיפול במחלת הסרטן, או "במלחמה" כפי שאושרת קוטלר הייתה מיטיבה למתג זאת ממני, כדי להביא עוד קצת רייטינג ולפזר אבקת חלומות ותקוות באפילה, לעוד אלפים על תרופות חדשניות, שאמנם פרצו דרך וכל כותרת אפשרית בעיתון, אבל לצערנו, הן לא ממש מתאימות לסוג סרטן שיש לך, אלא אם לא בעיה מצדך לשנותו ולהתאימו במיוחד, לכבוד התרופה היקרה והחדשות החמות. ותודה על שיתוף הפעולה מצדך. ואם עוד מישהו אגב, עם כל רצונו הטוב, ישלח לי לינק או יצטט כתבה מהסוג הרווח לאחרונה, תחת כל ערוץ עשר רענן, אני מודיעה פה קבל דם ומיטה, שאקח את אותו לב טוב, לבילוי בבר האקטיבי של המחלקה האונקולוגית איכילוב, לאיזה קוקטייל טוב או שניים. בעירוי או כדורים לבחירתו.
חיי נעים בין ניהול חיי חברים כיפים והדוניסטים, עד כמה שחשבון הבנק לא מאפשר זאת, עם מבחר חברותיי לנשק, המקיפות אותי בארוחות גורמה ויין מענגות ומחממות לב, או מתייצבות בדקות עם מכוניתן מתחת לביתי לכל אזעקת קפה, או חנות עיצוב חדשה שנפתחה, ורק על כך מגיע להן "פוסט משלהן". וכמובן אינסוף רגעי אושר עם משפחתי המקיפה ותומכת בי עשרים וארבע על שבע ומקללת אותי על שאין חנייה. חברים לא באתם ליהנות אני מזכירה להם מתנשאת שכמוני, בשעה שש בערב. בתל אביב. וכמו שאני קולטת, אין להם למעשה בעיה עם הסרטן, הדבר היחיד שמצליח לצער אותם או להזיל דמעה מעיניהם הוא בעיקר נושא החניה או הקנס שקבלו.
אני נהנית ועושה כל מאמץ להמשיך ולנהל משק וחיי בית ומשפחה שמחים ונורמטיביים, הכוללים ארוחות משפחתיות, היות ומאד אוהבת לבשל, ועוד שנייה אגיע למצב של גידול כוסברה אנינה ואורגנית על אדן חלוני. וכן כוללים גם צווחות סטנדרטיות על הילדה, למען תנתק מיד מגע עם כל מסך מגע שבסביבתה, ותייצר מגע כלשהו עם אמא מולידתה, שחזרה זה עתה מהסופר עם שקית ניילון על כל אצבע.
ובין לבין, אני קופצת לבילוי של בוקר בבית מרקחת, שם כבר מכירים אותי ומחייכים לעברי בסגנון של - בואו נראה מה היא תבקש היום? - כי ללא ספק טעמתי כבר מכל הלקסיקון של התרופות. לכן הגעתי למצב שאני פשוט עושה על המקום את המשחק "אלף בית סטופ" ומבקשת מהרוקח שיעצור אותי - סטופ- ג'! יש לכם תרופה בשם 'גלוג'ה? לא? טוב בטח פעם תהיה.

לעיתים אני מעבירה חצי בוקר במחלקה האונקולוגית באיכילוב, או מעבירה לילה ארוך במיון. ואז אני פוגשת ביקום המקביל. יקום שלם המתקיים במקביל לחיינו, כמו סרט מדע בדיוני מתחת לפני האדמה. ואנחנו לא זוכרים, מודעים או למזלנו מדחיקים. אומה שלמה, שחלקה מוכר לכם בפנים, מהמשרד או משלום שלום במעלית. החיה חיים מלאים צפופים ולחוצים, מסתובבת בפיג'מות וצועקת "אחות אחות"! אנשים מכל קצוות האנושות, הגילאים, המקצועות, העדות, המראות, המדינות, התרבויות, הקללות והתלונות.
כי קורה משהו לאנשים כשהם לא מרגישים טוב, כשהם מגיעים למקומות האלה, ופוגשים במפתיע באנושיות של עצמם, בשבריריות החיים, בהיותנו כולנו בשר ודם, זמניים כל כך, ולא מרכז העולם מסתבר. ברגעים בהם לא יעזור לך מאזן הכספים החיובי של החברה, אם יש לך בעיה במאזן המלחים האישי. מוסרים מהשריון שלהם ומולבשים פיג'מה תכלת עם גב פתוח. משהו בהם נסדק, אבל לעתים גם משהו אחר פורץ והוא לא תמיד סימפטי. הוא יכול להיות בהמי ומכוער מאד. ופה נבחנת גדולתו או קטנותו של אדם. כי גברת אחות, אני המנכ"ל, לחצתי על הזמזם עכשיו, וזה אומר שאת תתייצבי מיד, לא משנה אם גם לך מותר לאכול סנדוויץ' עם גימל צהובה אחת ל -12 שעות. והם מרגישים גם את התלות. ברופאים לכל סוגיהם, המלאכים, סגני אלוהים ומצילי החיים כפי שאני קוראת להם, ומתכוונת לכל מילה. ומודה לאל שיש הרבה אנשים שעדיין לומדים מקצועות אמיתיים, מקצועות שעושים טוב, לאנשים או יוצרים יש מאין ותורמים תרומה ממשית בכל תחומי החיים. ולא כולם מעלים גירה בבית האח הגדול, או מסתובבים מיוסרים עם ארשת חשיבות עצמית, מצילומי פפרצי, אחרי שהצליחו לשרוד -  את הריאליטי בו השתתפו או את האספרסו האחרון שלהם בבית הקפה. וזו הזדמנות לשים לרגע את הפוקוס על הרופאים לסוגיהם ולהגיד להם תודה. לכל אותם חלוקים לבנים וירוקים, המסתובבים כמו עכברים, שם למטה, ביקום המקביל, גם אם לעתים כבר כהים וחסרי סבלנות. אי אפשר להאשים אותם. יום לא הייתי שורדת במקצוע שלהם. תודה על שאתם מקריבים חלק מחייכם ובחרתם להציל ולתרום לאנושות ולאנושיות. כן, כך בקיצור. שתהיו לנו בריאים. שנהיה כולנו בריאים. וקצת צניעות לא תזיק לאף אחד מאיתנו. חיוך מפוייס ומוקיר תודה על הבוקר על הרגע, שאומר וואו, אני נושם עצמונית, ואני בלי כדורים, ועיקר הדילמה שלי הבוקר היא מה לשים לילדה בכריך היום, האם שוב ממרח שוקולד סתמי? שרק לא תחזור לי עם פרצוף חמוץ. דווקא זה מכל הדברים יכול להרוג אותי.

ואגב מזל לפחות שהפיג'מה באיכילוב היא תכלת, אומרים שהיא מתאימה לי לעיניים. מזל גדול תאמינו לי. מזל גדול. וכפי שנהוג לברך היום, אנשים קצת יותר רוחניים ממני - שיהיה לכם אור אהבה - ואני אוסיף את הפרקטיות שלי בכל זאת מניסיון - אור ואהבה - לחם וחלבה! 

שלכם לנצח נצחים, שולי. ומוזמנים לסיום לצלול לקסמו של הטבע המרגיע, בווידאו שיצר חברי האהוב והמוכשר דני בירו בצילום, צלילה, גלישה רכיבה, בישול, בעצם בכל דבר שהוא נוגע בו. 

https://www.youtube.com/watch?v=TYyy1Chv_bs

.. .