הי, זאת שולי או: זהו יום הבוחרת

 

 לצידו של עמיר פרץ מתוך הופעה בפופוליטיקה באחד הפריימריס לעבודה ,
לפני הרבה שנים, על תקן הפרסומאית שכתבה את "ישראל מחכה לרבין", עוד בתמונה - אמנון דנקר וטומי לפיד.
 

אוקי תשמעו, אני עושה ניסיון. לראשונה בחיי הבלוג שלי אני טובלת עכברי בפוליטיקה. לא ממש מתלכלכת, ואם כן אז ממש קלות, ולא משהו שלא ירד עם מסיר הכתמים היעיל של גברי בנאי. ניסיתי להתחמק בכל דרך - למה לי פוליטיקה עכשיו, אמרתי לעצמי בכל פעם שהמצפון קפץ לבקר. חיפשתי נושאים בתקרה – הגעתי לדברים הזויים כמו הורות, אהבה, גוף ונפש, קריירה, ריח פריחת הדרים – הכול, רק לא להביע קבל עם ועדה את הדעה הנחרצת שאין לי.
ואז בוקר אחד קמתי ואמרתי, שאם אין לי דעה נחרצת, אז זהו למעשה השלב הראשון בדרכי להיות פוליטיקאית. וכמו כל פוליטיקאית משופשפת בתחילת דרכה, אני כבר מתחייבת בפניכם אזרחים יקרים, להתחמק מלהגיד את הדעה הזו שאין לי, עד סוף הפוסט. התנאי השני הוא יכולת ריצה, כלומר הריצה עצמה. לכנסת. אז לאחרונה התחלתי לרוץ, לאט, אבל לרוץ. ואין שום סיבה שלא אאריך קצת את המסלול עד לכנסת. אדפיס על גב חולצת הטריקו הלבנה וכובע המצחייה השחור, את הסלוגן "רצה לכנסת" והנה כבר עשיתי חצי דרך.
מבחינת מקומות משוריינים, מיעוט, אפליות מתקנות וכאלה, אז מצבי לא רע בכלל, היות וכל הסקרים האחרונים מצביעים על כך ש - אני אישה! וזה בהחלט זה יכול לעזור, נוסיף לזה שאני עונה להגדרה המגדרית - בלונדינית, שגם זה לא יכול להזיק, והתמונה מהעבר, מעידה שיש לי גם יכולת לתספורת קארה נגד טנקים של פוליטיקאית, אם אדרש לכך. ואם לדבר על יכולות הכרחיות נוספות - כפרסומאית שזה המקצוע שלה, אני מומחית בלזרוק מהשרוול סיסמאות על ימין ועל שמאל -  שבזה לדעתי מתרכזת עיקר עבודתו של הפוליטיקאי. למרות שאין כמו המשפט עתיד ילדנו - תמיד עובד עלי כאזרח.

והיי, החשוב מכל - קוראים לי שולי! ואני בקלות יכולה להיות גם אני "הי, זאת שולי". מקסימום אהיה מספר שתיים ברשימה של "הי, זאת שלי".
הבעיה העיקרית שלי היא עם אותם כישורים חדשים, הנדרשים היום מכל פוליטיקאי - אותם אני נעדרת. והכוונה היא כמובן – ל"שילם את חובו לחברה" - בהנחה ששילם את חובו למחלקת החנייה לא נחשב -  או "תחת חקירה" הפופולארי,  ולא יזיק גם הכישורון או הכישורונצ'יק – "נחשד בהטרדה מינית", שבמקרה שלי זה קצת ההפך – אם כבר, אז יצא שאני שהוטרדתי, בתקווה כמובן שלא יגיח פתאום איזה מוטרד מהעבר. אכין את יועציי לכל תרחיש. בכל אופן מקווה שבוחרי ימחלו לי על העדר כישורים אלו. סיכוי גדול אגב שאפתח אותם תוך כדי הקדנציה. עכשיו נשאר רק לארגן סביבי את מעגל המקורבים שלי, לחלוקת ג'ובים עתידית, ללא תלות בכישוריהם המקצועיים, לא נקרא לזה מינוי פוליטי אלא מינוי א - פוליטי. וכמובן ולהשיג מימון. אז הנה - לתרומות חייגו.
אוקי, אחזור לעצמי. הייתי די צינית והותר, וזה לא תורם שום דבר לעתיד ביתנו, בטח שלא לעתיד ילדינו והווה מצב רוחנו. פשוט ייאש אותי השבוע לראות את הסרט המפאר את יציאתו של האריה מהכלוב וחזרתו לזירה כמנצח, אחרי כמובן ששילם את חובו לחברה. ייאוש טוטאלי בחסות האל. והפצצות הרוסיות המתנשאות שהוטלו באישון לילה. והתחושה המפוכחת הזו, שלא משנה איזה מועמד נשחיל לתיבה, בסופו של דבר יישארו במשחק הכיסאות הזה, אותם פרצופים מוכרים, המצטלמים עכשיו שלובי ידיים, רצוי עם חולצה כחולה, אצל טובי הצלמים, כשמאחוריהם דגל ישראל וספריית ספרים שלא פתחו בה ספר מעולם. והצדק החברתי הנכסף יישאר תלוי על שלט החוצות, בתקווה גדולה שאתבדה והמחאה החברתית אכן תגיע לקלפי ותטרוף את כל הקלפים.
אבל השעון מתקתק ובקרוב תגיע לתיבת הדואר הפתקית הלבנה, המבשרת על יום חופש נוסף לילדה שלי, לא מבחירה כמובן, ואני אצטרך להשחיל את הדעה הלא נחרצת שלי לתוך פתקית ומעטפית מאחורי פרגודית. מתוך אמונה שאצליח בזאת, אולי להשפיע במעט על עתיד חיינו, תקוותנו, וכמובן, תרשו לי פעם אחרונה לומר את הביטוי הנפלא הזה - עתיד ילדינו! 
ומי שלא מצביע השנה ובכלל, צריך לאסור עליו לדעתי, לקטר במשך ארבע שנים אחר כך. ואם אני מכריחה את עצמי להחליט כבר עכשיו, ואתם נורא לוחצים לדעת בכל זאת, מהי הדעה שלי ובאיזו מועמד אני בוחרת, אז המועמד שלי לשנת 2013 הוא... היא... הוא... מקווה שעד סוף החורף אדע את התשובות.

זהו יום הבוחרת. 

 

התפאורות של החיים

בעולם הפרסום יש לנו את הביטוי "אימג' בנק" שהוא כינוי גנאי, הבא לתאר ויז'ואל או תמונת חיים פסטורלית, עמוסת קלישאות, עד בחילה, של אידיאל החיים המושלמים, שכולנו כביכול חולמים עליו. למעשה אפילו חשבתי פעם לנסות לטוס לאימג'לנד הזה, לאחד המחוזות הקסומים האלה -  תבררי לי בבקשה כמה עולה טיסה לתמונה מס' 547/A בקטלוג, רציתי כאילו לזרוק לכאילו מזכירה שהייתה לי. אני חייבת להגיע פעם למקום הזה, בו זוגות ומשפחות מתהלכים בנונשלנטיות על חוף הים, שליד בית הקיט שלהם, לבושים תמיד בבגדים ארוכים(!) בצבעי לבן, שמנת עם נגיעות של תכלת. הגבר במוקסינים בהירים ועל כתפיו זרוק בנונשלנטיות סוודר סרוג בצבע חול והאישה - בחולצת בד גברית לבנה ארוכה ומתנפנפת, סל קש בידה וכנראה גם כובע קש, עם השמש הטופחת הזו של אמצע החורף. לצידם גם יפסעו ילד וילדה וכלב, גם הוא בצבעי שמנת או לבן, למרות שכולנו יודעים שכלב לבן זה לא פרקטי, והם יחייכו, כי החיים כאמור מחייכים אליהם. לעברם יפסעו יד ביד וצחוק רחב, זוג הפנסיונרים האסתטי, שעבר לדיור המוגן המושלם והחיים שלו רק התחילו, כפי שהתחייבה הפרסומת.

ויש לי תחושה שהיום, עם הריבוי המטורף של מגזינים ובלוגים מרהיבים לעיצוב הבית והחיים, המגרים ומאתגרים את דמיוננו עד כאב, יותר ויותר אנשים, נגררים לבנות להם תפאורות של חיים. מתוך תקווה או אשליה, שתפאורות אלה יצליחו באמת לגרום לחייהם, להראות ולהרגיש ביומיום, כמו חיים מקטלוג. או לפחות לשדר לסביבה, כן, כאלה אנחנו בדיוק, עם סך האסוציאציות שהמראה הזה עושה לכם. בחורף לדוגמא, אנחנו נוהגים לצפות נינוחים, בטיפות הגשם שעל החלון, מקיפים בשתי כפות ידינו כוס קפה חם ומהביל, עטופים בשמיכת טלוויזיה סרוגה,
בצבע שמנת כמובן.
הבלוגים וספרי העיצוב עמוסים בתים גרנדיוזיים, הנראים כמו מגוון תפאורות של חיים, המציגות קומפוזיציה של החיים הנכונים ובעיקר הנונשלנטיים. מהפרקט ועד הקאפ קייק, מהשמיכה הזרוקה ברישול מכוון ועד האספרגוס המדוגם בצלחת. בטוטאל לוק, עד שלפעמים נדמה שהאדם עצמו כבר מיותר בהם. צילומי תקריב מפתים, מוצפים באור, באאוט אוף פוקוס, שכל קשר בינם לבין המראה שלהם במציאות, אצלך בבית, יישאר כנראה פרי הדמיון שלך.

גם אני, מודה בגלוי, הייתי עד לא מזמן מכורה לנושא, עד כמה שיכולתי בחיי הצנועים. אחד התחביבים שלי לאורך שנים, הוא הסנפה בעמידה של חוברות מחו"ל לעיצוב בתים, בחנויות הספרים, לצלול ולברוח לתוך אווירות שהייתי רוצה אולי לחיות בתוכן. כל מי שנכנס לביתי אומר תמיד את המשפט הקבוע – וואו, הכול לבן! (הממ..לא שמתי לב, עכשיו שאתה אומר את זה...) השאלה השנייה היא בדרך כלל - לא חסר לך קצת צבע? והתשובה שלי היא -  לא, לא חסר, אם היה חסר הייתי קונה. היו מתנות שקבלתי עם הציווי המפורש - תכניסי קצת צבע. ופתאום אפעס, שבעתי קצת מכל זה. מהאימג' לנד הפרטי שלי. נוצר רצון לשבור את הויטרינה עבור עצמי. לוותר על סטייל לטובת חופש ולראות מה יקרה. פתאום כשאני מגיעה לבתים שהמושג עיצוב פנים, מעולם לא עבר את סף דלתם או התארח אצלם בסלון, אני מקנאה בהם. על החופש ממשטרת הסטייל הפנימית, והשחרור ממה יגידו או יחשבו על הטעם שלהם או אורח החיים, ועל האותנטיות שלהם. הו האותנטיות. כמה אני מצדיעה למילה הזו לאחרונה בחיי. איזו מילה משחררת, מסקרנת ומזמנת הפתעות.

כבר שנים שלא הכנסתי הביתה שום חפץ חדש העונה להגדרה חפץ נוי. ראשית, כי צברתי מספיק, ושנית כי אני מסתכלת על חפצים בחנויות ושואלת, האם אני באמת צריכה אותם? עוד קערה צבעונית שהיא למעשה עוד חומר פלסטי מותך ודומם. כבר לא מסונוורת מהקנקן ולא עבד שלו יותר. הרבה יותר מרענן פתאום, להשתמש דווקא בקערה ישנה ולא קשורה שאמצא במקרה בבית, ושתהיה, הקשיבו טוב - רק פונקציונאלית! לא מוכנה יותר לשלם על אריזות ועל חוויות קניה סו קולד, שעצבו לי בשני שקל. מנסה לחיות חיים יותר פשוטים, טבעיים, משוחררים, ספונטנים, אותנטים – אם החסרתי מילת תואר תודיעו לי.
ובמטבחי השיש הלבנים והקרירים שבמגזינים, הנראים לפעמים כמו מצבות ענק, יש רק תפוחי עץ ירוקים על השיש. האנשים כנראה קבורים מתחת לשיש. 
ואיפה אמורים להיכנס החיים האמיתיים? הלכלוך שהם משאירים, האופי האישי? מצבי הרוח?
אם יש צדק - שיראו! יאללה בלגן!