הפגנת אהבה

צריכה לכתוב משהו על המחאה. צריכה לכתוב משהו על המחאה ומהר. אני כבלוגרית חייבת להשמיע את קולי ולהראות שיש לי דעה. אחרת עוד שנייה אקים לי בעצמי אוהל מחאה בתוך הבית כנגד עצמי, על שאני לא מביעה מחאתי בפרהסיה. אבל לא יכולה סתם להגיד שאני תומכת ובעד, ושגם אני מאוד אוהבת סושי וכמו רבים, מחשבת חוזה דירתי לאחור עד להעלאה הבאה. אני צריכה למצוא זווית. אבל לא סתם זווית. לא זווית קהה ולא זווית ישרה - זווית חדה! כותבים רבים ומושחזים קמו לה למהפיכה הזו וכדאי מאד, שמה שתגיד לא אמרו את זה קודם לפניך, כי זה כן משנה. וכדאי שאעשה זאת מהר. מהר מהר לפני שיגמר, וכל הדרישות תושגנה. זה עניין של ימים עד שהממשלה תתקפל ואחריה האוהלים, ולכל אחד ואחד מאיתנו יהיה בית בישראל כזה עם גג רעפים אדום. לי אישית תהיה דירה בתל אביב, כי יעבור חוק מיוחד שמי שנולד בעיר הזו זכאי להמשיך לגור בה ולחפש בה חנייה כל חייו עד שימצא. זה עניין של ימים עד שהרופאים המתמחים - אלו הקרובים בעיני ליושב במרומים, ומצילים את חיינו מכאב, סבל ומוות, יקבלו יותר מחמישה שקלים לשעה כדי לקנות בהם שוקו חם מהמכונה במשמרת הלילה, כשהכל סגור. ביניהם בתה העדינונת של אחותי המתמחה במחלקת האונקוגניקולוגיה בבית חולים ומתרוצצת בטירוף בין חולה אחת לשנייה, כשידיה המקצועיות מבצעות פעולות כירורגיות מצילות חיים, ועיניה מחייכות בחום ועידוד - לא במקרה קוראים לה שי. ובבוקר אחרי לילה ארוך ונטול שינה תרוץ  טרוטת עיניים להתמחות הנוספת שלה, כאמא לשני ילדיה הקטנים. זה עניין של ימים, של שעות, שיבינו שהכול מתחיל בחינוך, והכסף הלא צודק שהולך לחרדים יחולק באופן צודק וחברתי בין כל אנשי העם הזה ובראשית לאלו שמשרתים בצבא. זה עניין של שניות, שהצדק המיוחל יחלחל לכל החברה.

אה, זה לא עניין של ימים ושעות ודקות אתם אומרים. אלו דברים שיקחו עוד הרבה זמן. אם כך יש לי עוד זמן לחפש את הזוית שלי. מסתובבת ברוטשילד ומחפשת אותה, את הזוית הזו, בין האוהלים והשלטים המדהימים שכתובים שם. הרבה קופירייטרים מבריקים מתגוררים שם, בשיכון החדש הזה והם לא יודעים שהם כאלה. אם הייתי בעלת משרד פרסום הייתי מסתובבת שם לצוד אותם. לוקחת אותם מהמאהל המיוזע ללובי הממוזג והמעוצב של מגדלי משהו. עושה להם מהפכה וצדק מיידי בחשבון הבנק שלהם על המקום.

מסתובבת ומנסה להגדיר במילים את שחולף לי בראש. ומגיעה למילה קנאה. קנאה על האומץ של החבר'ה שהתחילו את כל זה. לדבר, לצעוק להרים את הראש ולפתוח את הפה. ובעיקר לא לפחד. איך לא חשבנו על זה קודם. אולי בגלל האילוף המוצלח בצבא. על הפעולה הכול כך פשוטה של להגיד – לא! עד כאן! לא מוכנים לזה יותר. מהיום כל מה שירגיש לנו לא הוגן נוכל פשוט נסרב לו. איזה רעיון נהדר! כל כך התרגלנו לעוולות, לחוסר הצדק החברתי, לקבל את החיים בהכנעה, כאילו זה גורלנו וצריך להשלים איתו. מאז ומתמיד ידענו עוד מהעתידות בבזוקה, שמוטב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, ואגב המשפט הזה תמיד מגיע בסט עם רשע וטוב לו צדיק ורע לו. לא האמנו שיש לנו למעמד המרכזי (הנה יישמתי את הביטוי המדויק הזה) סיכוי מול מגדלי הכסף ומגדלי הכוח (איך עוד לא נבנו בנייני מגורים בשמות אלו?) ומול המגדל המרכזי שנבנה פה - מגדל בבל. מדינה שבה אנשים שונים, מדברים בשפות שונות וחיים ברמות חיים כל כך שונות וקיצוניות - והסוף ידוע.

לפתע עיני קולטות כתבה בעיתון המכינה אותנו לט"ו באב, וממליצה לי על סט לבנים מהודר שכדאי שאצטייד בו. ואני חושבת לעצמי, רגע, מה הוא לעזאזל עושה פה? החג הזה? למי יש כוח במצב הזה לדבר על אהבה? ועוד להיות רומנטי בחום הזה? תנו לגמור את האוגוסט הקשה הזה, נחזיר את הילדים למוסד הסגור, ואז אולי נהיה מסוגלים להרגיש משהו, ואולי גם לחגוג. אבל רק כמובן אחרי מקלחת טובה.

אבל במחשבה שנייה, אולי דווקא ההידחפות חסרת הטאקט של החג המתקתק ועטור הלבבות הזה, רוצה להגיד לנו משהו. להזכיר שיש לנו עוד קול או כוח בעולם הזה, שנולדנו איתו ואסור לשכוח אותו ולזלזל בו. עוד רגש בקשת הרגשות, שכדאי לעשות בו שימוש על בסיס יומי, כדי לשפר את חיינו בעולמנו הזמני. זהו כוחה של האהבה. כוח מתוחכם שיכול להפיל חומות ולהשיג מטרות בלי שום מאמץ  ועם חיוך. חולשה עם המון כוח. כוח שחזק בחולשתו. התרגלנו מילדות שבגילוי אהבה יש חולשה. והתרגלנו שכוח מפגינים באגרופים. בחלונות ראווה בלתי שבירים. אני דווקא חושבת שלהפגין אהבה לשני זו הגבורה האמיתית. לא להרגיש מאוימים, ולהיחשף באומץ ובלי פחד ברגשותינו, אם כך אנחנו באמת מרגישים. בין הורה לילד, בין גבר לאשה בין אדם לחברו. כמה דלתות יכולות להיפתח כשדלת הלב נפתחת פתאום.

ואת הכוח הזה של האהבה צריך לחזק ולטפח מהרגע שילד נולד. לתת לו את ההרגשה שהוא אהוב לנצח וללא כל תנאי. לצערי אני מגיעה מדור שהפגנת רגשות נחשבה לחולשה מובהקת ותחושת האהבה הייתה מותנית באם סדרתי את החדר. וכשהילד האהוב זה יצא לרחוב הוא יהיה ספוג ברגש הזה וזו תהיה שפתו הראשונית והטבעית. לילדים כאלה מתוסף לרוב גם חיוך. חיוך של אדם ניחוח שמרגיש אהוב, ומקומו ברור לו בעולם. ויהיה לו פנאי רגשי להתבונן ולגלות את השני, ולראות אם הוא יכול לעזור לו במשהו, ולתת לו או לחלוק עימו משהו משלו,  אולי אף להתאהב בו. ולא יהיה עסוק בהתגוננות ובהפגנת כוח, ערוך ומוכן לשחרר את אגרופי הזעם שלו .

.  

טוב, מה תפסתי לכם עכשיו את הראש עם הרצאות פילוסופיות, כשאתם צריכים להיות טרודים ברעיון ליום האהבה. אבל תעשו טובה. שהיא תהיה מהפכנית השנה, המתנה הזו. אולי נגיד אוהל ורוד עם לבבות?

אני אישית לא יודעת אם אחגוג השנה את החג הזה, אבל מקלחת טובה בחום הזה, אף פעם לא יכולה לאכזב. 

שלכם שולי.

שהמהפכה הזו תגיע לאור שבקצה

כל יום כל יום אני מאבדת ארנק יפה ברחוב

 החיים - מחלקת אבידות ומציאות

אולי מישהו ראה את הארנק שלי ?חום ז'מש כזה? אולי מישהו מצא את משקפי השמש שלי? חומות כאלה? אולי מישהו ראה את המפתחות שלי? עם שרוך חום כזה? את כרטיס האשראי שלי עם מינוס חום כזה? אף אחד הא? חתיכת עבודה החיים האלה, רשימת מלאי יומיומית של חפצים תפעוליים שאסור לנו לאבד, שצריך להשגיח עליהם בארבע עיניים, אחרת נמצא את עצמנו על ארבע, מתבוננים במחלקת האבידות ומציאות המסתתרת לה שם מתחת למיטה. לפחות לנייד אפשר להתקשר כשהוא נעלם מהשטח, אבל כשאני מתקשרת למשקפיים – תמיד אין תשובה.

אותי זה ממש מתיש, הקונטרול הזה - להיות כל הזמן בקונטרול. לזכור כל הזמן איפה שמנו אותם, או את  עצמנו. לשחזר מה עשיתי, לפני, אחרי, באמצע, יום לפני עד שבוע קודם. רגע, פה נכנסתי עם המפתחות, עשיתי תנועה סיבובית עם הגוף שמאלה, משם פסעתי למטבח פתחתי את המקרר ולקחתי תפוח..רגע, אולי המפתחות במקרר! שנייה אל תלכו, בודקת. לא, הם לא שם.

ומפה אני רוצה לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר ולהוסיף לתאי הזיכרון שלנו את רשימת החפצים שאנחנו פוחדים לאבד, שלא נצליח לעולם לאבד. חפצים אליהם אנחנו קשורים רגשית מסוף הילדות וצריכים לדעת שהם איפשהו בבית. הם עוברים איתנו מדירה לדירה, לרוב לא נפתחים, רק צוברים עוד שכבות אבק, אבל הידיעה שהם שם מספיקה. הם למעשה מייצגים את העבר - ההוכחה שהיינו, זאת אומרת, ומאפשרים לנו לאחוז בו במידה מסוימת. כלולות שם תעודות לאורך השנים, מכל הסוגים, שלנו ואחר כך של ילדנו, ציורים או עבודות שלנו ואחר כך של ילדנו, עבודות מהאוניברסיטה למקרה שנוזמן פתאום למועד ג', בקיצור עדויות לכישורים שלנו ולהישגים. בקטגוריה הזו מונחים להם במקום של כבוד גם אלבומי תמונות, שם נוכל להעיד שפעם באמת היינו רזים, ושיש  לשאוף אחורה ובעיקר להכניס את הבטן. ובגדים מהתקופה הזו , למקרה שאולי עוד נוכל נצליח להשתחל לתוכם, עניין של שלושים קילו בסך הכול. מכתבי אהבה, מכל מיני אקסים מיתולוגיים, שכבר מזמן נמצאים בפרק ב' שלהם, ושאליהם מתווספים בחן רב מכתבי אהבה שקבלתם מילדכם, לצד הפתקאות הקטנות עם שגיאות הכתיב, שמצאתם אצלם ושערכם יחשף רק במכירה פומבית מבחינתכם. ברכות ליום ההולדת שקבלתם מחברים בעבודה, שאת פניהם אתם אפילו לא זוכרים, אבל את המילה טובה שלהם לא תרצו לשכוח. כל אחד והבוידעם שלו. אני חושבת שיש בהשענות ובהתרפקות על העבר משהו שנותן בטחון, כי אם יש משהו שבטוח לא ישתנה - זה העבר.

אגב, אני יודעת שמסתובבים בינינו גם אנשים נורמלים, כאלה שהלכה למעשה זורקים כל פתק עם גמר השימוש בו. הנה קראתי את הברכה, למה אני צריך את הפתק הזה? או שארגזיהם ועברם מאוחסנים אצל הוריהם.

עד כאן החלק הקל. מפה אני עוברת לדבר על דברים שצריך לאבד. דברים שצריך לעבד ואחר כך לאבד. או לשחרר בשפתנו היום. ידוע הוא כי מבחינה פיסיולוגית פעולת ההרפיה והשחרור של היד קשה יותר מאשר האחיזה. הרפלקס של היד הוא לאחוז, כדי להרפות צריך להשקיע מאמץ. לפעמים האחיזה האוטומטית והלא מרפה הזו מעייפת אותנו וגומרת לנו סבל.

בקטגוריה הזו לא נמצא חפצים. נמצא מחשבות.

כל אחד יודע איזה שרשרת מחשבות מתישה וחסרת משמעות מתנפלת עליו כל בוקר. מחשבות שהופכות להיות שומר המסך של הראש שלנו לאורך היום. כלולות בה מחשבות על העבר בנוסח "חבל שלא" למה לא" הייתי צריך ל..." חוכמת חדר המדרגות קוראים לזה. מחשבות לא רלוונטיות יותר, על דברים שלא נוכל כבר להשפיע עליהם והן משאירות אותנו תקועים באי שקט הפנימי והטורדני הזה. או מחשבות על העתיד, כשבדרך הכלל המחשבות האלה הן גם סוג של מועקה. רואים את החיים כאוסף של דאגות שצריכות להיפתר מראש. והחיים נראים רק כרשימת חובות. לא משאירים מקום למחשבה אופטימית, לספונטניות וכוחם של החיים שאולי יעזרו לנו לקבל את ההחלטה הנכונה, שיכתיבו לנו, ושאולי הדברים יסתדרו מעצמם. נדרש הרבה אומץ ואימון להגיד לעצמנו, מה שהיה היה, או מה שצריך לקרות יקרה, בוא ננסה לזרום עם ההווה, כמו ששר זוהר ארגוב "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע", אז אני ארפה. ואחסוך לעצמי לפחות את תחושת הסבל עצמה.

אבל אם יש דבר אחד שאסור לאבד אף פעם זו תקווה. התקווה זו המציאה הגדולה של החיים. רק אל תאבדו תקווה. זה הדבר האמיתי שמחזיק אותנו. לא התעודה מכתה ג' ולא אלבום התמונות וגם לא הסרוויס ההוא.

רגע, מה עוד רציתי להגיד? נראה לי שאיבדתי את חוט המחשבה. בטח אזכר שוב כשארד במדרגות.

כן, גיבורה גדולה שכמוני, נראה אותי מיישמת רבע מהדברים שהוריתי לכם. מה אתם אומרים, אני צריכה את המפית הרקומה הזו שאמא שלי שמרה לי משיעור המלאכה בנות בכתה ב', או שאפשר להיפרד?

ביי, שולי

איזה פוסט יצא לי בלי עין הרע!

היום בלי נדר ובעזרת השם, נשוחח על כל אותם איזורי הדימדומים שבחיינו. אלה שעליהם לא נצהיר בגאווה ברזומה שלנו ולא נצעק בראיון העבודה, אבל הם שזורים בתפקודנו לאורך היום. פורצים מאיתנו ללא כל התרעה מוקדמת. לעיתים אף מנהלים אותנו. איזורים בהם אנו נשלטים ע"י כוחות דמונים, שקיומם לא הוכח ולא יוכח לעולם מדעית, אבל נוכחותם ופסיקתם בחיינו, חזקים מכל שכל ישר והשכלה פורמלית. קוראים להם אמונות תפלות. למה תפלות בעצם? אמונות. ואני  לא מדברת פה על אמונה באלוהים. אלוהים גדול, זה כבר ידוע.

אבל האמת שאני למזלי, בלי עין הרע, טפו, טפו, טפו, חמסה חמסה, חמסה לא באמת מאמינה בהן. מה אני איזו פרימיטיבית?! אבל ליתר בטחון ברשותכם, אני אצא לרגע מהפוסט ואכנס אליו שוב ברגל ימין. כי מה זה כבר דורש ממני? ולמה להסתבך? מקווה גם שלא יעבור פתאום איזה חתול שחור באמצע הכתיבה, ואז אאלץ כנראה, אני שוב מתנצלת מראש, אלף אלפי סליחות, לירוק הצידה, כי מה זה כבר דורש ממני ? למה להסתבך אני שואלת?

לא אחת קורה לי שאני מנהלת שיחה עם אנשים תרבותיים לכאורה, הגיוניים, הלבושים בקפידה ועונדים את השעון הנכון, כשלפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת אני עדה למטמורפוזה המתרחשת לנגד עיני. לפתע מתוך אותו מוקפד והגיוני פורצת חיית אדם מבוהלת וקמעית, המבצעת טקסים ופעולות מוזרות כגון יריקות, הליכה מספר צעדים קדימה ואחורה, הנפות ידיים מוזרות באויר או סתם ריקוד אינדיאני, תוך מלמול משפטים לא ברורים, כמו מלח מים מלח מים. רק כי עבר חתול שחור בסביבה, דבורה, או הוא קיבל חדר מספר 13 במלון. מה אתם מחייכים שם? אני בטוחה שאתם יודעים היטב על מה אני מדברת ויכולים להוסיף את שלכם לרשימת "החס וחלילה" "ושלא נדע" הזו.

לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שכל אותם טקסים, עכבות, התניות, אמונות, שאנחנו נתלים בהם, עוזרים לנו במלחמתנו בחרדות, בדאגות ובעיקר בתחושת הלא צפוי, הלא ודאי ולא נשלט על ידינו. עם כל הרצון שלנו לשלוט בחיים אנחנו עדיין משאירים פתח קטן לאפשרות ההזוייה שלא הכול בידינו ויש אולי גם יד מכוונת או משהו נשגב מבינתנו. ואותם בטחונות קטנים, טקסים וביטויים עוברים במשפחות מדור לדור ומאם חרדה לבתה האומללה. ויש דברים שלא מבקשים עליהם הסבר ולא שואלים שאלות, כי התשובה עליהן תהיה "ככה". פשוט מבצעים. כי גם אם אישית אתם לא מפחדים להסתבך עם השדים והרוחות, אתם בטוח לא רוצים להסתבך עם אמא שלכם או עם חמותכם. שלעיתים מספיק מבט שותק אחד שלהן. ואם אמא שלי לא מעבירה לי את מחט התפירה ישר לתוך כף ידי אלא מניחה אותה קודם על השולחן, אני צריכה לשתוק ולשתף פעולה.

בילדותי כל משפט שהורי הבטיחו לי הסתיים בביטוי "בלי נדר". זוכרת אותי מתחננת אליהם "בבקשה, תבטיחו לי משהו בלי התוספת הזו של ה"בלי נדר", תגידו פשוט שנוסעים שבוע הבא לחו"ל". בלי הסתייגויות, בלי אותיות קטנות והכוכבית הזו של הבלי נדר. אבל הם לא היו מסוגלים, ולא התכוונו לקחת שום סיכון.

אחיותי המלומדות למשל, שאחרי הפוסט הזה לא יכירו בי יותר, נשלטות כנראה היטב על ידי אותם כוחות. הן יעדיפו למשל, לספר לי על החופשה העתידית שלהן בחו"ל דקה אחרי שחזרו ממנה, כדי חס וחלילה לא להתגרות בגורל. ולא יאמרו שום משפט בלי לחפש את העץ (רצוי מלא) הקרוב בסביבה כדי להקיש עליו. בעלה של אחת מהן שהבין את חומרת המצב של אשתו, הציע לעצב לה טבעת מעץ! שתהיה מונחת קבוע על אצבעה ותבטיח לה עשרים וארבע שעות רצופות של טאץ 'ווד בהישג יד. רעיון נפלא. איך לא עשו זאת עד היום?

ומהעולם הזה של האמונות, די טבעי בשבילי להתגלגל לעולם הנסתר, בו שולטים המתקשרים למיניהן, הנומרולוגים, הקוראים בקלפים, בקפה ובמאפה. ואין לי טיפת ציניות או ביקורת לגביהם, מסביבה פשוטה - אני הקהל שלהם!  אם לא ה- !  אני קהל רצוי, אני קהל מנוי, אני קהל שבוי, אני קהל תלוי. מודה בגאווה או לא לגמרי, שלאורך חיי הלא קצרים, צרכתי לא מעט מהם. גם אם אני לא זוכרת שום מילה ממה שהם אמרו לי או הבטיחו, דקה אחרי שיצאתי מהדלת.

ובכן, מה קורה לנו שם בישיבה מול האנשים האלו? בהתמסרות הרגעית והטוטאלית שלנו אליהם. איך באחת נעלמים השכל הישר שלנו, כל שנות ההשכלה, האינטליגנציה המינימלית הטבועה בנו, חוש הביקורת, יכולת השיפוט העצמית. ואנחנו נותנים אמוננו באדם הזר שהכרנו זה עתה, צמאים ומשוועים לכל מילה שלו.
מילה של ברטה זו מילה, כפי שאומר השיר המפורסם. כמו ילדים אנחנו יושבים מול המתקשרת או הנומרולוגית ומתחננים להוקוס פוקוס, מבקשים קסמים שיגשימו לנו את כל משאלתנו. בבקשה תגידי לי את מה שאני רוצה לשמוע, הבטיחי לי שאחרי כמה צרות קטנות פתאום ארגיש נפלא. לא רוצים טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, הדורש מאתנו להתחבר אל עצמנו ולקחת אחריות פעילה לשינוי. לא תודה. אני כבר מחוברת, אם לא לעצמי אז לפחות לכבלים ולסלקום. אני רוצה קיצורי דרך כאן ועכשיו.

רגע, אז מה היא אמרה לי אתמול המתקשרת? אוף, אני כבר לא זוכרת. די בפעם הבאה אני חייבת לרשום. אבל גם זה אני יודעת לא יעזור. אה, נזכרתי. היא אמרה שיהיה טוב ושהיא מעדיפה אם יש לי מזומן.
והי, מאיה אל תשבי בפינה של השולחן, לא תתחתני שבע שנים. רגע מה אני דואגת, אז היא לא תתחתן עד
גיל 16. יש הרבה שלא מתחתנות עד הגיל הזה ובכלל לא חייבים להתחתן היום.  

טוב, נתראה בלי נדר, שבוע הבא. ברור לכם שהתגריתי בגורל עם כתיבת פוסט בנושא רגיש שכזה, כך שאם לא יופיע פוסט חדש, כנראה שהלכתי לכל השדים והרוחות.

ביי לכם שולי

שינויי מזג אויר הביאו אותי לבכות

חם חם חם מתחמם....תגידו הוא לא קצת הקדים את זמנו החום הזה? תקנו אותי, אבל אם אני לא טועה, השיר הידוע נקרא חום יולי אוגוסט, לא חום יוני יולי אוגוסט. תסתכלו רגע על העטיפה של התקליט. לאט לאט מחלחלת לחולצתי הזיעה או ההכרה שהסיוט של שנה שעברה עומד לחזור על עצמו ובגדול! לאחרונה, כל אורח המפציע אל ביתי מבקש לפני הכל, לעמוד כפוף כמה דקות מתחת למזגן. עוד לפני השניים סוכר. ועוד שנייה תפרוץ לה עונת המלפפונים (בתקווה שלפחות יהיו אורגנים) ומצב הצבירה של כולנו ישתנה - ממקלחת רעננה ובגדים מעוצבים לקרטיב לימון נמס ודביק בלבוש גופיה או בדל בגד אחר. והכל יהיה נזיל. הקרטיב, מצב הרוח, החשבון בבנק, שמחת החיים, הסובלנות והסבלנות, אהבת איש את רעהו ברמזור. וגם גופנו עצמו יהפוך נזיל או נוזלי וימרח על הספה. אפילו סגנון הדיבור שלנו ישתנה למשפטים קצרים ובהירים שלא יגרמו למאמץ יתר של מוחנו וגופנו - כמו "כמה חם" "החום הזה" "יש משהו קר?" או מילים הכרחיות כמו "כן, לא, אני במקלחת". כולנו נאמץ מטבוליזם של לטאה וכל שנצליח לעשות מבחינת תפקודית הוא לאחוז בשלט ולהניע בעייפות את אגודלנו שמאלה וימינה, למטה ולמעלה. וואו, רק המחשבה על זה מעייפת אותי. שנייה אני חייבת לנוח. כן זה מה שקיץ  גורם לנו לעשות. להתפשט מעצמנו. להשיל כל מסכה, כל התיימרות, כל מאמץ שאפשר לדחות לאוקטובר ופשוט לקפוץ אל מימי הים התיכון הקרירים והמלוחים כילדים בני חמש.  

אם יש  דבר אחד שבגללו אני סולחת לקיץ, חוץ מהאבטיח ושזיף הסנטה רוזה האלוהי, זה הים. אני מאוד אוהבת את הים. הדבר הגדול והעוצמתי הזה שלא השתנה ולא ישתנה לעולם מיום שנולדתי. ואני נהנית לפגוש אותו כל קיץ מחדש. זה אוצר הטבע הלא פרטי שלי. הוא משמש לי תמיד נקודת מבט ופרספקטיבה על השנה שעברה עלי. ומזכיר לי את החיבור שלנו לטבע שבו אנחנו בסך הכל עוד סוג של דג. עומדת שקועה עד צוואר בתוך המים המלוחים האלו מסתכלת על קו האופק, נותנת לגלים לסחוף אותי כשקית ניילון או מדוזה מצויה ולכל האנרגיות השליליות להישטף מעלי. נעטפת רעננות אמיתית בדיוק כשהייתי ילדה. רק חבל שבחוץ לא מחכה לי אף אחד עם סנדוויץ' עם גבינה לבנה ומלפפון ואני רצה למים כדי לשטוף את הידיים מהחול.
ואין כמו רוח ים אחרי צהריים וכוס יין לבן וקריר כדי להעביר אותך ממצב רוח א' למצב רוח ב'. מגבה גלי וסוער לשינוי ניכר. רבים מכם ודאי מכירים את הטריק הזה. בכל פעם שאני עושה את זה, אני לא מבינה למה אני לא עושה את זה יותר.

כשהייתי נערה, הייתי בתנועת צופי ים כמה שנים טובות וזכיתי להכיר את הים על צדדיו השונים כולל זה שמתחת לסירה. הפלגתי, חתרתי, התייבשתי וגלשתי, אבל ביום שבו גיליתי את האפשרות של גלישה לתוך שינה מתוקה בשבת בבוקר ושאפשר להפליג גם בדמיון, נטשתי את הים ועגנתי את גופי המתנדנד בצידו השני של הים - הוא החוף. חורכת את עורי הלבנבן עם עוד אלפי צ'יפסים כמוני, ללא הצלחה רבה. במקרה הטוב הייתי יוצאת אדומה ונזקקת לכוסות לבן רבות כדי לקרר את גבי. הייתם מדמיינים לעצמכם מישהו שופך על גבו היום גביעים של יופלה? קצת אפעס מוזר היה המנהג הזה, תסכימו איתי. 

במקצועי כקופירייטרית עשיתי שימוש רב במילה ים. ים של שימושים. ים של מבצעים, ים של בזבוזים, ים של הנאות, ים של עצבים וכמובן בפרסום כמו בפרסום - ים של  עבודה וים של דמעות. 
ואיך אני יכולה בכל זאת לצנן לכם את החום הזה? אולי אוסיף מילים כמו קוביות קרח, לימונדה צוננת, מזגן קריר בחדר שינה חשוך? תודו שכבר מתחיל להתקרר. מישהו רוצה שמיכה?

זהו חברים, הפוסט השבוע  קצר מהרגיל כי ככה זה קיץ. הימים מתארכים והפוסטים מתקצרים. זה מזכיר לי שפעם היו משתמשים בבטוי  לצאת לפגרה, יוצאים לפגרה. חשבתם פעם על השורש של המילה הזו? יכול להיות שזה מלשון להתפגר? לא פלא, זה בדיוק מה שקורה לנו בקיץ.
ויש את המושג הזה "טמפרטורות מתאימות לעונה". מתאימות אומר שזה בסדר?

שיהיה לכם ים של כיף! והי אתם שם בבגד ים, לא לטבוע, בסדר? אף אחד לא יציל אתכם.

שלכם, היישר מסוכת המציל. שולי

 

אני יודעת מה עשיתי בקיץ האחרון

 אני רק לא יודעת מה אעשה בקיץ הזה

חופש גדול... ידעתי שזה יגיע. ברשותכם הייתי רוצה לפרק לרגע את צמד המילים החביב הזה: חופש – ובכן, למי בדיוק? וגדול! - גם כן, למי בדיוק? תלוי מאיזה גובה מסתכלים על זה. אם גובהכם מסתכם באיזור ה-1.40 מ', יש להניח שאתם מקפצים עכשיו משמחה על המקום, בקריאות "חופש גדול! חופש גדול!" אם עברתם את הגובה, יש סיכוי שאתם עונים להגדרה המקובלת "הורים" ואתם נסים עכשיו לחדרכם בחיפוש אחר ממחטה למחות בה את הדמעות, "חופש גדול, כן, ידענו שזה יגיע, אבל אתה אף פעם לא מוכן לרגע הזה באמת, עד שזה תופס אותך פתאום בבוקר, בשמונה וחצי תשע."

כן, הוא מתקרב בצעדי ענק, החופש הזה, נעול כפכפי ים, עדיין עם גרגירי חול משנה שעברה, כובע וקרם הגנה. כי דרושה הגנה, הרבה הגנה. בקרוב התאריך יהיה האחד ביולי והשעה שמונה וחצי תשע ובבתיהם של אזרחים רבים והגונים בישראל, יסתובבו להם לצד השני במיטה, ילדים ורודים ומתוקים, ואתם תסתכלו עליהם בחיוך ואהבה, דקה לפני שהם מקיצים ותספרו את השניות האחרונות של החופש שלכם לחודשיים הקרובים. כמובן שתעשו את זה על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותם. מתוך שיקול קר ופשוט שכל עוד הם ישנים אתם יכולים לשתות קפה אחרון ולקרא בשקט את הבלוג שלי. מתישהו זה ברור, תבוא הקריאה "אמא מה עושים היום? איזה אטרקציות הכינות לנו מראש?" ומהחדר יגיח ילד משועמם בעליל עם כובע, שוקו, לחמניה ושכפ"צ, בשירת "אל המעיין בא גדי קטן", ערוך ומוכן לקייטנה של אמא!  אז אפשרות אחת היא להסתובב אליו ולהגיד לו בטון אסרטיבי "חמוד, לך תחפש ת'חברים שלך! "והאפשרות השנייה היא לחבקו בחום ולומר לו - "חמודי שלי, כזה חופש אטרקטיבי ומקורי כמו שהוריך תכננו לך, לא היה לך מעולם! רוצה לראות טלוויזיה?"

רבות נכתב וייכתב בכתבי ישראל על נושא החופש הגדול ותרומתו לעם היהודי. למעשה בקרוב נוצף בכתבות, בעיתונים ובכל מדיה אפשרית בעצות שונות ומגוונות להתמודדות של הורים וילדיהם עם נושא טעון זה. גם אני כבלוג שחרט על מחשבו להיות מקורי כמו כולם, חייבת לזרוק ת'כמה מילים שלי. אבל החלטתי לבוא דווקא בטוב, ולראות את הצד היפה או הגדול שבחופש. ממה אנחנו ההורים כן בחופש בלא חופש הזה.

אשמח אם תוסיפו את שלכם לרשימה ואולי ואפילו נקיים דיון, חופשי כמובן, בנושא:

אנחנו חופשיים מלהעיר אותם מוקדם בבוקר. ככל שגילם עולה, כך הם ישנים עד שעה מאוחרת יותר בבוקר. הורים למתבגרים בני 16-17 למשל זוכים לראות את ילדיהם לראשונה ביום, בשעות אחה"צ, מה שכבר מעביר חצי יום ולכן אין צורך בתוכנית, במילא הרי הם עוד דקה ילכו לישון שוב, האנטיפטים האלה. אנחנו חופשיים מלוודא שנלקחה חוברת "שבילים" הנכונה בחשבון, ולא נאלץ לצעוד שוב ב"שבילים" לביה"ס ולחכות שהשומר יחזור מסיור האבטחה שלו, עם ידיים מאחורי הסורגים, כמו אסירים, בתקווה שיפתח לנו את השער. "בבקשה דני ,ישאירו את הבת שלי שבת אם לא תהיה לה חוברת יחידות עשרוניות חלק ב'". חופשיים מ"מה אתה רוצה בסנדוויץ' או בכריך? "גבינה וזיתים? סטייק אנטריקוט? סלט קינואה עם נגיעות ברוקולי?" התלבטות קטנה אך יומיומית. חופשיים ממציאת ואיתור חולצת תלבושת אחת לרפואה שלא נמצאת בכביסה או בדרך אליה וזוג גרביים תואמות מאותה תקופה. חופשיים מהסעות לחוגים והמתנות ארוכות ליד הדלת עם לאפ טופ מרוקן סוללה, עם עוד כמה הורים השרויים כמוך במצב מתקדם של תרדמת.

אבל יותר מכל, אנחנו ההורים חופשיים משיעורים! כן, אין לכם ההורים עכשיו חודשיים שיעורים! איזה כיף הא? האמת שהיה לי נורא קשה השנה עם ההנדסה, אולי אקח לי מורה פרטי שנה הבאה.

וחוצמזה מה הסיפור עם החופש זה, יאללה שיראו כבר שידורים חוזרים של "זהו זה" מהבוקר עד הערב, מים סוף ועד כנרת. ואולי יזכו בחולצה ותקליט או איי פון ומכונית - בהתאמה להיום. אה, אין כבר "זהו זה". אז יאללה שיראו כבר שידורים חוזרים של איים אבודים עם הקיו המפחיד. מי יודע, אולי הדור הזה יצליח סופסוף להסיר לקיו את המסכה השחורה מעל הפנים ולגלות לנו את פניו האמיתיות. אה, אין היום כבר איים אבודים, יש רק אבודים. הגיוני. כן, אבודים. בהחלט מתאים למצבם של ההורים וילדיהם בחופש. יש לי כבר רעיון לסדרות ההמשך - "משועממים" "רעבים" "מטפסים על הקירות".

אני אגב כילדה, הייתי מהופנטת מתוכניות מלאכת היד של בתיה עוזיאל. כל כך אהבתי לשמוע את רעש המספריים שגוזרות את הבריסטול, ולנסות להבחין בהבדלים בין צבע כחול לאדום בטלוויזיה שחור לבן.

היא ודאי הייתה עונה לי עכשיו בטון רגוע ומתפלא --"חופש גדול? הכינותי מראש".

אבל לפני שאשחרר אתכם לחופשי, יש עוד כמה פעולות אקטיביות שאתם ההורים נדרשים לשתף איתן פעולה ולצאת בשבילן מהעבודה בארבע. קוראים להן "מסיבות סיום". אתם בשבועיים הקרובים הולכים לסיים את כל מה שהתחלתם. כל שיעור וכל חוג אפשרי. כפי שנאמר "התחלתם ולכן תסיימו! " צמודים לכסא קטן איתו תעברו מהופעה להופעה, ממקמים אותו לפי מרכזיותו של הכוכב שלכם בהופעה ובמיקום שיאפשר לכם במבט אחד נוזף להשתיק הורים מלחששים בעת שבנכם מחלל. אני למשל הולכת לראות את בתי שרוקדת בלט קלאסי בהופעת סיום חגיגית מעל במת סוזן דלאל. חסר להם שהיא לא הפכה לפרימה בלרינה שתתקבל מחר ללהקת הבולשוי, כפי שרמזו בפרוספקט. אני אתבע את האמ-אמא שלהם. בדקו גם אתם אם הרזה והחיוור, הקטן שלכם, הפך באמת לג'ודוקא מן המניין, אחרת שיחזירו את ה- 12 צ'קים.

אני אגב, הגעתי למסקנה שהחוג הכי אהוב על ילדים הוא חוג בית.

והנה הורידו איזה שבוע מהחופש הגדול. נו, בחייכם, תנו לזה צ'אנס. אין לי ספק שהשבוע הזה ישנה את כל רמת החינוך בישראל. אתם תראו, שישראל תהיה במקום הראשון...בחופש מקוצר.

תבלו. כל אחד והקייטנה שלו. שולי

והשבוע יש למאיה שלי יומולדת! מזל טוב ילדה... השיר הזה הוא בשבילך.

בלדה לזוכרת קיבוץ

שלום חברים, יופי שהגעתם. בטח ראיתם את ההודעה שפורסמה על לוח ההודעות משעם בחדר האוכל. ועכשיו אבקש מכל החברים, כן, היום כולנו חברים, ללא יוצא מן הכלל, להסתדר במעגלים או בזוגות, אנחנו עומדים ללמוד ביחד את ריקוד ים השיבולים. שבועות בפתח ואני לא רוצה שנגיע לטקס לא מאומנים. בכל זאת השם שלי. קדימה, קדימה אין לנו את כל היום. שלוש ארבע ו...ים השיבולים שמסביב על גליו לשוט יצא הרוח.. לה לה לה לה לה, צעד תימני ימינה, סיכול חילוף שמאלה, סיבוב הצידה, אלף חיוכים אלי שלח האביב, יופי, תמשיכו, ידיים למעלה, שמש חביבה יצאה לסוח, לה לה לה לה לה מי שמתבלבל או מאבד את הידיים והרגליים שישאל במודיעין.  אוקי, אפשר לנוח ולשתות מים מהקולר. מחר חזרה גנרלית עם תלבושות.

חג השבועות, רענן וחגיגי כמו אחרי מקלחת. עם ניחוח הקציר, זרי השיבולים הדוקרים בשיער והשמלות הלבנות בגני הילדים. סופסוף חג בלי אבל ועצב, בלי שהרגו אותנו לפני, יבואו לכלותנו אחרי, בלי יחידים מול רבים, בלי הרבה איסורים ופקודות. רק עמידה איתנה, יחידים מול רבות - הגבינות הטעימות עם אחוזי השומן שתמיד מגיעים ל-100 אחוז, כיאה לגבינות מובחרות.

אצלי חג השבועות מתקשר תמיד לתנועת ההתיישבות העובדת דהיינו - לקיבוצים, שלעד תהיה שמורה להם אצלי פינה חמה וירוקה בלב. אודה בגילוי לב, שכילדה עירונית שגדלה בינות למעברי החצייה וחדרי המדרגות, ילדות בקיבוץ נראתה לי אז כגן העדן בהתגשמותו, בכל אופן עבור ילדים. מאוחר יותר כבוגרת הבנתי שלחלק מהמבוגרים, לחלק, לא אמרתי לכולם, החיים בקיבוץ היו קצת ההפך - יותר בכיוון של גיהנום. ומבלי לפגוע במזכירות המשק או בגזברות. אחותי הייתה נשואה לבן קיבוץ וכך זכיתי להעביר חופשים רבים, מילדה עד נערה, יחפה על המדשאות מול חדר האוכל. אומר ולא בציניות שהימים האלו בקיבוץ השפיעו רבות על חיי ומהלו במקצת את אויר האגזוזים שנשמתי שבעיר, באוויר צח וירוק ובעיקר באוויר של חופש. בכל ביקור צורפתי לקרובת משפחה שהייתה בגילי ולחברת הילדים שאיתם עשיתי הכול. הייתי הופכת לכמעט קיבוצניקית מן המניין. או לפחות ניסיתי. אלוהים עדי כמה שניסיתי. עשיתי הכול כדי להראות ולהתנהג כמותם. עד כמה שניתן היה, בכל זאת עירונית או עירניקית כפי שכוניתי מדי פעם בגנאי. באותה תקופה להיות עירוני היה פחיתות כבוד של ממש. פגם שיש להסתירו. מול הקיבוצניק הלא חומרני, האדיש, והלא מתלהב בעליל, היודע כך על הדרך, להבדיל בין חרצית כחלילית לכרכומית ננסית. המאפיינים החיצוניים הקלו על הזיהוי והצביעו על השונות. בגדי היו שונים לחלוטין מילדי הקיבוץ, אמא שלי הייתה חונטת אותי בחולצות גולף סינטטיות, בצבעים חלקים עם מכנסי ג'ינס, בו בשעה שילדי הקיבוץ היו לבושים במכנסים וחולצה מכותנה מלאה עם צווארון וכפתורים, בשלל צבעים ודוגמאות, משבצות, פרחים, ריבועים, סירות ודליים עם כפות. והייתה גם את ההפרדה הזו בין בגדי הבוקר לערב והתיק ניילון רפייה הזה, שלתוכו דחסו אותם. עד שיום אחד בת הקיבוץ ואני החלפנו את בגדינו, הלכה למעשה, כמו בסיפורי האגדות. היא התחפשה לעירונית מתלהבת בבגדי סטראץ' ואני לקיבוצניקית שקטה ומופנמת, במכנסיים שלא ממש דברו עם החולצה, יותר שתקו. בכל פעם שהורי באו לקיבוץ למפגש משפחתי הייתי נכנסת ללחץ קל, כי אמא שלי הייתה לבושה כעירונית מתוקתקת, בשפתנו היום, ואני רק קיוויתי שלא יבחינו בלק האדום באצבעותיה ובתכשיטי הזהב. רק זה היה חסר לי.
מבעד לעיניי ילדה בת עשר, לפסוע יחפה בשבילי הקיבוץ הייתה התגלמות החופש המוחלט. אין כבישים, אין הורים בשטח, אין מי שיגיד מה מותר ומה אסור או צריך לבקש ממנו רשות, הכל פתוח, ירוק, המגע הנעים עצמו של כף הרגל היחפה על השביל, רק לא להידרס על ידי איזו קלנועית. וכן, הכל נראה לי אז חופשי ובחינם. לא הבנתי כמובן את המודל החברתי - כלכלי, שאחותי ברגע זו חולבת פרות ברפת או קופצת ראש לתוך סיר מטבח ענק, בתמורה להנאותי ובעלה קוצר כותנה או משכנע תפוזים לרדת מהעץ.  גן העדן הזה כלל גם בריכה מדהימה ביופייה וארטיקים בדרך אליה עם תלושים, וכמובן חברת ילדים זמינה בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לתאם מראש ולבקש רשות של ההורים. תמיד הייתי נפעמת מחוסר הפחד והיראה של ילדי הקיבוץ מהוריהם, כפי שלי היה עם הורי. הילדים באו ל"חדר" (כך מכונה הבית בקיבוץ) ויצאו מה"חדר" כרצונם, ואפילו לא נאלצו להסתובב עם מפתח וגומי על הצוואר. ובעיקר ענו בטון נרגן "אוף אמא די כבר", למעשה, בדיוק כמו הבת שלי היום.  ממש מקרה קלאסי של הדשא של השכן, או במקרה הזה, של חדר האוכל שתמיד נראה ירוק יותר וגדול יותר. חדר האוכל היה עולם בפני עצמו. עם המבחר הגסטרונומי שהיה עומד לראווה ממש כמו צימר על בסיס יומי. הייתי מוקסמת מאיך זורקים כל כך בקלות  אוכל לפח, לא בדיוק לפח כי אם ל"כולבויניק" שהיה סופג הכל, כיאה לשמו. אם בחרנו משהו לאכול ולפתע לא טעים לנו אז הופ, בשנייה זורקים אותו ולוקחים משהו אחר מהבשרי או החלבי. היה תמיד מרשים לראות כמה וריאציות של ארוחה ניתן להפיק מהמרכיבים הכול כך בסיסים - עגבנייה, מלפפון, קוטג' וביצה, תתפלאו. הייתי נועצת מבטים משתהים באנשים שישבו וחתכו לעצמם על המקום את הסלט.

אבל יותר מכל הייתי מסתכלת בעיניים כלות על עצמאותם המוקדמת של בני הנוער, שבגיל 13 כבר גרו במעין בית נוער משותף וישבו שעות מדוכאים ביחד על המיטה, אחרי המקלחת המפורסמת של הקיבוץ, כיאה לגילם. בעוד אני העירונית המוקסמת מהבריכה החופשית, מנסה לשכנעם "בואו לבריכה" "בואו לבריכה" ולא זוכה אפילו במבט קיבוצניקי אחד אדיש בתגובה.

אבל בסופו של דבר, בקצה החופש, תמיד שמחתי לחזור הביתה מהקייטנה הזו, לאמא שלי שנדנדה לי שאגמור מהצלחת ואבא שחכה לי בסלון שאחזור הביתה בזמן. וזו אולי הזדמנות נהדרת להגיד תודה לאנשי ההתיישבות העובדת. ראשית על הבריכה, על טקס שבועות המרגש תמיד, על הנופים המקסימים, הרוחות בין העצים, על הסודה, מגשי עוגות הגבינה, הגזר המרוסק והדייסה עם הרוטב האדום מעליו, מה זה היה הרוטב הזה, מישהו זוכר?

ועכשיו אתם מוזמנים אלי, לסופשבוע תלביבי. טוב, לא כולם בבת אחת. קודם אנשי הקיבוץ המאוחד ואחר כך האיחוד. לא צריכה שתריבו לי. ואם השומר עדיין צעיר ויש לו כוח גם הוא מוזמן. ורק כמובן כאלה שלא הופרטו, מצטערת. יש מינימום. ותביאו אתכם גם את בגדי הערב בשקית. אולי ניקח אתכם למוזיאון תל אביב, או לדיזנגוף לראות את המזרקה של אגם. אתם יודעים עיר וכאלה.

ואפרופו הפרטות, אם כף רגלי דרכה על אדמתכם איקס ימים בשנה, האם זה מזכה אותי באיקס אחוזים עליה? מן הראוי שיהיה קריטריון "אורחים ממשיכים".
טוב חייבת לחזור לחזרות.וזה הזמן להתוודות שבתקופת התיכון רקדתי ריקודי עם. הבנתי שגם היום הסצנה חיה ובועטת, כלומר רוקדת ומזיעה. ברגעים אלה ממש, ביקום מקביל, מסתובבות רועות קטנות מן הגיא וצדיקים כתמר, באיתור אחר בן הזוג איתו יוכלו להזיע יחדיו לשיריו של איל גולן. אני מאז, לא ממש הזזתי את ידי ורגלי באופן המסוים זה, אבל לכבוד החג ולאור העניין הממלכתי ציבורי שזה ודאי יעורר, החלטתי לבדוק אם אני עדיין בכושר ואם זה באמת כמו עם אופניים - פעם צעד תימני, תמיד צעד תימני - וגררתי להרפתקה הזו את קיקה שאיתו רקדתי בהיותי בת 18 אחרי שאשתו התחייבה לקבל אותו גם אחרי.
בחרתי איך לא, בשיר ים השיבולים של הגבעטרון, שעם כל הציניות תמיד מצליח לרומם את ליבי. כשספרתי למשפחתי על הרעיון הם הסתכלו עלי בצער. נו, מזל שההורים שלי כבר לא יכולים להגיד לי מה לעשות. אני חופשייה ועצמאית כמו ילדי הקיבוצים.

חג שמח! מלאו אסמיכם בר! 

שלכם, החברה שולי

 לחצו על הלינק לצפייה בתוצאות. אולי היינו צריכים להתאמן קצת לפני..אבל באמת שהרצפה הייתה עקומה.

וידאו -יריב דגן ותודה למאיה שלי אשת הסאונד

פוסט לתפארת מדינת ישראל, דגלנים תפוס מקום!

מה אברך את מי שחלם, כי הוא לא ידע את שמה, אבל שניהם היו מאותו הכפר וההרים עוד בוערים באש זריחות, הראית איזה יופי? יורם תגיד לי אתה, אחי גיבור התהילה, מה יהיה בסופנו? אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. אבל אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, רק תנו לגדול בשקט. ותבורכי ארצי, ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה.

יום הזכרון. כמו בכל שנה במאי, גיורא. כשבין ערביים מנשבת רוח ים והחיטה צומחת שוב. ולאחריו יום העצמאות, שיתייצב לדגל ויחליף אותו במשמרת כמו חייל טוב.
קצת אחרי היום השואה, הלב מתחיל להיערך. הוא יודע. בעוד כמה ימים ימלאו אותו שוב צער כאב ודמעות והוא צריך לפנות להם מקום. הרבה מקום. פתאום למשך עשרים וארבע שעות נזכר שכולנו, הישראלים, רקמה אנושית אחת גדולה. ועם זה נצטרך לנצח במלחמה שלא תגמר לעולם. והסיבה שאנחנו עדיין כאן היא בזכותו של אותו נסיך קטן מפלוגה ב' ושאר הנסיכים מהפלוגה ששילמו את המחיר. מחיר העצמאות שלנו. מחיר החיים.
לרגע נלבש כולנו אותה חולצה לבנה אחידה, עוד מהטקס בגימנסיה ונשיר כולנו את אותם שירים מרעידים, שמצליחים בכל פעם מחדש, לפרוק אותנו מנשקנו.
לרגע נעצור מאקזיטים, ספינים, ריאליטים ונעמוד דום, סמארטפונים שכמונו.
ולרגע אפילו המנחים בערוץ הילדים ידברו לילדנו בצורה רגועה ובוגרת, כפי שהייתי רוצה שידברו אליהם כל השנה. ולתוך אותו קתרזיס לאומי ומסך שקוף בעיניי,ם תתגנב לרגע גם הדמעה הפרטית שלנו. כל אחד והפינה הקטנה שלו.
בדרך כלל כשאני כותבת בבלוג, אני שמה לי ברקע את השיר שאשים בסוף, כדי להכנס לאוירה. שומעת אותו שוב ושוב והמילים זורמות מעצמן, או כמו היום – זולגות מעצמן. ברקע מתנגן לו השיר מיליון כוכבים שנכתב על החייל תום פרקש ז"ל, שמצמרר אותי כל פעם מחדש.

http://www.youtube.com/watch?v=GakU2gc3VP8&feature=related

השיר הזה שייך לשירי הזיכרון החדשים שנכתבו בשנים האחרונות, אחרי ששככה המדורה של שירי הפלמ"ח והאיש חזר אל הבקעה. רובם נכתבו על ידי חבריהם וקרוביהם של הנופלים, שהרגישו כנראה ששירי הבלורית והתואר היפים והנצחיים, לא מדברים מספיק בשפתם, וחפשו את המילים הפרטיות שלהם כדי לבטא את הכאב. גם היום הצעירים שנופלים הם יפי בלורית ותואר, אבל רוב הסיכויים שבלוריתם הייתה ראש מגולח וקוצני עם ג'ל. וגם היום יש פרחים ובן יפה שנולד בכל רגע ופלמ"חניק כמו דודו, אבל רוב הסיכויים שקוראים לו רועי עידן או עומרי, נופר ויסמין, אליאל וגם סרגיי ואנדריי. ואם להיות מדויקים יותר - אז לרובם בכלל קראו "אח שלי" או "אח שלו".

התלבטתי במה להתמקד יותר בכתיבה. האם ביום הזכרון או ביום העצמאות? אולי לחלק את הכתוב לשני חלקים ולעשות ביניהם מעבר חד ומהיר. כמו במציאות. אבל תמיד קשה לי המעבר הזה עם פרוץ החגיגות. לא מסוגלת להשתחרר מהכאב והעצב האינסופיים למראה כל הפנים והשמות. לא מרגישה נוח לנטוש את המשפחות השכולות בערב עם כאבם הנצחי, אחרי שנפתחו בפנינו כל כך. רגע, מותר להיות איתם עוד קצת.
 אבל ברגע מסוים נצטרף כנראה לחגיגה.
ברגע מסוים נעצום עינינו ממה שהמדינה הזו הפכה ובראשותה, נשיא שיושב בכלא, לצידם של עוד כמה חברים מרחוב הנשמות הטהורות, ותחושה של חוסר צדק חברתי, הפקרת החלשים וערכים שנעלמו. כי האגדות יפות הן עד שפתאום עפות הן. ונתכסה כולנו בסדין ענק של דגל המדינה ונשב מסביב למדורה, מדורת השבט המסורתית. שוב נצפה בטקס בטלויזיה וננסה לנחש איזו צורה תיצור הפעם קבוצת הדגלנים. בואו אעזור לכם – דגל ישראל, סמל המנורה, גילה הנוכחי ויונה עם עלה של זית. נרים ראשנו לשמיים בציפיה נרגשת לזיקוקים ונשוב לרגע להיות ילדים הממלאים אחר הסימבולים של החג, ככתוב בספר "מועדים לשמחה" ובעיקר נמתין בפחד לרגע בו אלימלך זורקין יכנס שוב למערה בסירתו, בפעם התשע מאות.

וזה בסדר. מותר לנוח לרגע. החג הזה או חגים בכלל מאפשרים לנו לנוח לרגע ממלחמת העצמאות הפרטית שלנו. של כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו נעים בין לשרוד במלחמת העצמאות הפרטית לקולקטיבית. כי הכול היום זו הישרדות. לא רק בטלויזיה. גם בעסקים, בעבודה, בשכר הדירה, בכביש.
ואני מבטיחה לך ילדה קטנה שלי, שזו תהיה המלחמה האחרונה, וכשתגיעי לגיל צבא כבר לא תצטרכי להתגייס מפאת שלום. שלום איזורי, שלום כלל עולמי, שלום כלל שלומי, כלל גששי. כן, יש הרבה ישראבלוף בתוכנו. מדחיקים. מנסים לחיות את דרכנו הצנועה, את היומיום, הקפה אחר קפה, לשמוח, לשמר את אהבתנו שהושגה בעמל רב, להרגיש חופשיים וחיים, כמו אנשים במדינות נורמליות. כי אי אפשר לפתור את כל העתיד כבר עכשיו. וזו המנגינה שאי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן. וגם אם אנחנו משתפים פעולה עם חגיגות יום העצמאות, בתוך תוכנו אנחנו יודעים - מתישהו יבוא הפטיש בראש.

עידו בנו של אחי, הוא היום קצין מודיעין, שקבל השבוע אות קצין מצטיין. עידו משרת במקום מפחיד במיוחד. ואמור להשתחרר ביולי עם סיום הקבע. אבל צבא ההגנה לישראל לא מסכים לוותר עליו ( ואני יכולה להבין) והצליח לשכנעו להאריך את השרות. האינסטינקט הראשוני אומר, שדי עידו, בוא כבר הביתה ולך לחדר לשחק עם החברים שלך או לעשות איתם מנגל. אבל אולי דווקא בגלל החבר'ה האלה אפשר לסמוך על הצבא שלנו. אחי נוטה להתנחם בעובדה, שבהמשך יבוא הטיול הארוך בעולם ולא ברור מה יותר מפחיד, כי גם העולם קצת השתגע. אבל אני כדודה שלו כמובן דואגת. "תגיד עידו, אתה לא יכול להגיד להם פשוט שדודה שלך לא מרשה ולא מאשרת לך?! מה, זה לא תופס שם בצבא הזה שלך? פקודות של הדודה?.."

בחרתי לסיים בשיר המסויים. אמנם לא חובבת שירי ראפ אבל השיר הזה נותן תקווה. יש בו משפט בלשון גבוהה האומר: עוד לא נולד הבן - - - -  שיעצור את ישראל. תשלימו לבד.

זהו, תם הפוסט. המשמר יכול להניח את נשקו. חג שמח עמישראל, אחרי הכל, עם כל החסרונות שלנו

יש לנו במה לנפנף.

לזכרו של תום ושאר מלאי התום שהשאירו חלל.

http://www.youtube.com/watch?v=pq1trcGX9yE

 יאללה עולים לגג לראות זיקוקים? מי מעלה אותי על הכתפיים?