אל תגביל את עצמך - פוסט נגיש לכולם

איור: יובל רוביצ'ק

הפוסט הזה הוא שונה. הפוסט הזה הוא אחר. לא כמו כולם. זהו פוסט עם צרכים מיוחדים. יהיו שיעיפו מבט חטוף ויפנו מיד את העיניים אל הבלוג הבא. יהיו שיחייכו במבוכה וימשיכו לקרוא מתוך כבוד ונימוס ויהיו כאלה שעוד מרחוק יעברו את הכביש. מה היא חושבת לה זאתי? אנחנו באנו ליהנות והיא מתחילה להרצות לנו פתאום על לקבל את השונה בחברה, מנסה לשנות סטיגמות על הבוקר? לא מספיק שלילד שלנו יש כמה שיעורי חברה כאלה בבית הספר ולפעמים גם תערוכה במסדרון? מה נראה לה, שנשנה התייחסות שטבועה בנו כל כך עמוק? ועוד כשבחוץ 40 מעלות? תעשי טובה, אנחנו ממש ממהרים.

כן. גם אותי עד לא מזמן, העולם של אנשים עם מוגבלויות לא ממש העסיק ביומיום. המפגש היחיד היה בהימנעות מלחנות בחניית נכים. ובעבודתי במשרדי הפרסום על סרטי תרומה למען הקהילה המכונים "פרו בונו", ולהם מחכים כולם. זוהי הדרך הקלה ביותר לזכות בפרסים על יצירתיות, היות והפרויקטים הללו לרוב בהתנדבות והלקוח לא ממש יכול להכתיב. וגם קל מאוד לרגש בנושא. מה הסיפור? סרט בשחור לבן, שיר סוחט דמעות, ילדה קטנה מחזיקה דובי, וצווחות של אבא מפחיד ברקע. פסטיבל קאן אנחנו בדרך.

הרפלקס הראשוני שלי תמיד בפגישה עם אנשים אלו, היה לחלוף על פניהם בחטף, כאילו היו שקופים ולהרגיש בתוכי התכווצות קטנה ואי נוחות. בתקופה האחרונה התקרבתי לנושא מכמה כיוונים. אחי התאום אורן, החליט לחסוך בדלק והחל להשתמש בכסא גלגלים, מפאת בעיה רפואית מסוימת. לפתע המילה הזו - נגישות הפכה נגישה וחלק מחייו ושפתנו פתאום. מהר מאוד הבנתי שכדי לפגוש את אחי לקפה, בית הקפה צריך להיות נגיש, הווה אומר רמפה, מפתן דלת רחב ושירותי נכים, אחרת אשתה אותו לבד. ואם אני רוצה שיבוא אלי לארוחה בביתי, אני צריכה דירה עם מעלית, אחרת אצטרך לאכול לבד את מה שבשלתי.

לא אכחיש, המעבר לאח ו"אבא על ארבע" לא היה קל לכולנו, למשפחתו ולאחיו. עיקר הדאגה היה כנראה מה -"מה יגידו הזה". דווקא הוא, החצוף, לקח זאת ברוח עניינית כהרגלו. אבל אני זוכרת משפט מדבריו שהכה בי חזק – שבישיבה על כסא גלגלים אתה מאבד בבת אחת 50 ס"מ מגובהך. פתאום הביטוי של דיבור בגובה העיניים הפך ליטראלי כל כך וקיבל משמעות אמיתית. זוכרת אותי נמלאת זעם פנימי מהמחשבה, שאחי צריך פתאום לשאת את עיניו למעלה לאנשים, ביניהם כאלה שלא ממש ראויים להערצה מכל סוג שהוא. למזלו, ויעידו זרים, אחי הוא אדם בעל שיעור קומה גם כשהוא יושב ולכריזמה האישית שלו אין שום מגבלות. כיזם היי טק סדרתי הקים את By The People, חברה המורכבת מפרילנסרים, ועוסקת באספקת פתרונות טכנולוגיים לחברות והקמת מיזמים שירותיים וטכנולוגיים. בחברה יצרו מסלול מיוחד הנקרא "מסלול המראה להיי-טק" שבו נקלטים אנשים עם לקויות ומוגבלויות כעובדים מן המניין. זאת מתוך אמונה שלא צריך לחכות לאקזיט כדי להתחיל לעשות טוב לאחרים. אפשר תוך כדי.

המפגש הנוסף עם התחום הגיע מ"אביליקו", האתר המקיף בישראל לכל תחום המוגבלויות. כקופירייטרית נתבקשתי ליצור עבורו קונפסט פרסומי. כבר עם תחילת העבודה על הנושא הרגיש, היה לי ברור באילו מילים לא אשתמש. לא במילה שווים, ולא שוויון ולא זכויות ולא יכולים. כי אלו הן מילים שמבקשות, מילים שמרחמות, מילים שהפכו להיות שקופות לחלוטין ואבדו מזמן מיעילותן. הדבר האחרון שהאנשים הללו מבקשים זה את הרחמים שלנו, תוך שאנו נוגסים בסושי באירוע התרמה. הבקשה העיקרית היא שנסתכל אליהם בגובה העיניים. אל תרחמו עלינו, זה מתנשא. זה שיש לנו מגבלה רפואית בתחום אחד לא בהכרח משליך על שאר היכולות שלנו. זה שאני יושב בכסא גלגלים, לא אומר שאני לא יכול להטיס קדימה את האתר העסקי שלך באמצעות שליטתי המרשימה באינטרנט. תתייחסו אלינו בצורה עניינית. רלוונטית. אולי תגלו פתאום שיש לנו ראש מבריק משלכם ויכולות מדהימות שאסור להחמיץ וכדאי לנצלן לטובתכם.

הגעתי לסיסמה: אל תגביל את עצמך. סיסמה הטוענת שלמעשה המגבלה האמיתית היא אצלנו. בראש שלנו. בראייה החסומה שלא רואה מעבר, בחשיבה המקובעת, הסטריאוטיפית והמיושנת, הנובעת בעיקר מפחד ורתיעה מהשונה. הסיסמה פונה גם למעסיקים, שלא יגבילו את עצמם לסוג קבוע ומוכר של עובדים ויפתחו את הראש לעובדים רעננים, שאולי עובדים קצת אחרת אבל מביאים בדרכם הייחודית תוצאות. והיא פונה גם אל אותם האנשים עם המוגבלות, שלא יגבילו הם את עצמם ויפתחו לערוצים חדשים, שיקדמו אותם בתחום החברתי והתעסוקתי באמצעות אתר אביליקו. 

משם נקראתי לסייע במציאת שם וסיסמה לפורום בנושא קידום תעסוקה של אנשים עם מוגבלות במשק. בחרנו בשם "המעגל הפתוח" עם הסיסמה -  זה משתלב! גם פה הייתה מחשבה לפנות לאנשי העסקים בפנייה עניינית, שלא מבקשת טובות ורחמים אלא מייעצת להם לבחון משיקולי כדאיות (דהיינו כסף...)את התרומה והרווח שיכולים להעניק עובדים כאלה.

אני לא מצפה שאחרי הקריאה תקימו קול צעקה או מחאה. גם מודעות תהיה התחלה טובה. ואם יש בין קוראי אנשי עסקים, שיפתחו את ראשם ואחר כך את דלתם. תמונת המצב היום היא שמתוך 220,000 איש המוכרים כנכים בישראל, פחות מעשרת אלפים משולבים במסגרות עבודה רגילות!  או אם תרצו דוגמא - באחד מהבנקים הגדולים בישראל משולבים שני אנשים בלבד. ואם לדבר על נושא הנגישות עצמו - בעלי בתי קפה, בארים, או אולמות בידור, תוודאו שהם נגישים, כדי שכולם יוכלו לשתות קפה וליהנות. מה, אין לכם רצון להיות נגישים... לרווח גדול יותר? חשבתם כמה אוהבי קפה, תרבות ובילויים, אתם מפסידים כל יום, רק בגלל שהם טכנית לא יכולים לעבור בדלת?

מילים אלו החלו להיכתב בסמיכות למרד הקוטג', אמרתי שאם הצלחנו להזיז את הגבינה, אולי נצליח להזיז גם איזה חמישה אחוז בחשיבה שלנו. מאז עברו הרבה מים ואוהלים ואנחנו בעיצומה של התעוררות חברתית מבורכת,  ואני מבקשת להוסיף עוד מלחמה אחת, צודקת, שערבות חברתית היא הדגל שלה וכדאי מאוד לנצח בה. אלו הם הצרכים המיוחדים של הפוסט הזה. והאמת, לא חייבים קבוצה בפייסבוק בשביל זה. צריך רק לשנות את המבט. היום כשאני רואה אדם עם מוגבלות כלשהי, אני משהה את מבטי עליו לכמה שניות במכוון. מנסה לא לברוח ולראות את האדם שבטנק ינצח - זה הרבה יותר מנומס נראה לי. איך אמרתי קודם? מנסה לא להגביל את עצמי. שולי

וגאה להציג את שני הסרטונים של By The People לשינוי המבט והראש. מוזמנים להפיץ. 

בימוי ועריכה: אבי (אביטל) מרקלר

תסריט: שולי גלנץ

הפקה : רועי קסקי 
קריינות : שלומי אברבוך

ותודה גם לאיציק בן דוד ששיחק אותה
ךןל

http://www.bythepeople.co.il/     http://www.abiliko.co.il
 

הצלצול הוא בשבילי

עוד מעט כולם יעלו הביתה. מבט אחד של האמא לילדיה יסמן להם שזהו חברים, זה נגמר. גם חופש גדול כמו שרב, יכול להישבר לו פתאום. גם לחופש גדול גבולות ורגשות והוא יכול להבין שדי. וגם סבלנותה של אמא סבלנית יכולה לפקוע לה לפתע וליישר קו באדיקות עם לוח השנה ומערכת החינוך. ורוח קרירה תגיח פתאום מבין העצים ותאסוף אותם הביתה, מחייכים בהכנעה, מהרחוב, השדרה, הבריכה, הקניון והים.

עוד מעט ירד הערב ואותם ילדים ישבו כנועים ליד חביתה עם גבינה וזיתים ויאכלו כמו ילדים טובים, כשתרשים הזרימה או המסלול משם, די ברור להם ולא ניתן למשא ומתן. הופ למקלחת ואחריה, כן ישר אחריה, הופ למיטה. בדרך יניחו בהתרגשות על הכסא את הבגדים הייצוגיים, שנבחרו בקפידה רבה ליום המחרת. ויפתחו בחרדת קודש את הילקוט החדש אליו יוכנסו הקלמר החדש וכל הציוד החגיגי שעמדו בשבילו בתור.

עוד מעט הם ישקעו בשינה, לוחמי החופש האלה, אחרי שהצליחו להתגבר על המחשבות המרגשות והשמחות ועל המחשבות הקצת מדאיגות ומלוות בסימני שאלה, כמו ליד מי אשב בכיתה. ואמא ואבא או רק אמא או רק אבא או אמא ואמא יכסו אותם בשמיכה ויסתכלו אחד אל השני במבט האומר - עשינו את זה. הגענו עד הלום, ללא הרבה נפגעים בנפש. אולי פה ושם. וקצת בחשבון הבנק. באמת שהשתדלנו מעל ומעבר, עשינו את המיטב שיכולנו, בתנאים לא תנאים, טמפרטורות לא טמפרטורות וצימר לא צימר. שנמזוג לנו  קפה או כוס יין בסלון? גם אם כולנו יודעים שזה לא נגמר עד שהילדה הרזה שרה, זתומר'ת נרדמת.

ועוד מעט כמו בשיר, המורות ישתעלו וילכו לישון מוקדם. אחרי שגם הן הכינו את הילקוט שלהן עם הדפים, החוצצים והמרקרים הצבעוניים. גם הן יבחרו בקפידה את ה-תלבושת שלהן איתה יופיעו ,שלא נאמר ידפקו הופעה, בחדר המורים. שכן היה מצוין במפורש בחוזר בית הספר- תלבושת חובה! והיא כמורה חייבת להוות דוגמא אישית. פעם בתקופתי, כמו שאומרים, יכולת לזהות בקלות מורה. היו להן משקפי קריאה עם שרשרת כסופה, שהייתה יורדת ומונחת קבוע על חולצת הסריג החומה, וחצאית פליסה תואמת עד הברכיים ונעלי סירה, ועל כף היד היו להן סימנים של גיר לבן. היום יש סיכוי רב שהמורה של ילדכם עושה איתכן פילאטיס. את תזהי אותה רק ברגע האחרון, כשהיא תתייצב בביטחון עם הקלסרים ביד, ליד דלת הכיתה, בחיוך האומר להורים – תודה ושלום, כאן נסתיימו שידוריכם ושלא תעזו לפנות אלי מחוץ לשעות הקבלה.

ועוד מעט יהיה בוקר. ולפתע יהיה קריר בחוץ, כאילו כל הרחוב רחוץ ומברך לשלום את מאות אלפי הילדים שיגיחו אליו פתאום, רחוצים, מעומלנים ונרגשים, ביניהם ילדי כיתה א', שלצידם יפסעו הורים בלב דופק, נרגשים הרבה יותר. גם אחרי שלושים וארבעים שנה הם עדיין זוכרים את היום הראשון שלהם. מי היה מאמין שעכשיו הם המבוגר האחראי, שמלווה את ילדו ומפקיד אותו בלית ברירה, כמו בטקס פגאני קדום, בידיה של אותה מערכת חינוך.

ועוד מעט הוא יצלצל. צלצול מוכר. הצלצול של החופש שלי.

שלום כיתה א'...ושלום כיתה ו' במקרה הפרטי שלי. שתהיה לכולם שנת לימודים מוצלחת או שנה"ל מוצלחת כפי שמצוין בחוזר בית הספר. ואת ילדה שלי ,שתמצאי מהר ובקלות את הכיסא, השולחן, החברות והמקום שלך בכיתה. ושיעבור בקלות היום הראשון הזה. בצהריים נלך שוב לים, להמשיך עוד קצת את החופש.

מה אעשה בשבועיים האלה? עד סוף הקיץ אדע את התשובות

עוד שבועיים למ...למילה הזו. עוד שבועיים עד שהחופש הגדול מקפל את האוהל שלו והצדק של ספטמבר מגיע. מגזין הלייף סטייל "סלונה" שבאינטרנט, בקשו ממני לכתוב להם פוסט בו אתאר קבל עם ועדה לעמישראל כיצד אני, אם בישראל, לילדה בת תשע, מתכוננת להעביר את השבועיים האלו ומה אני בדיוק עומדת לעשות איתה ואיתם. כמו אמא טובה, שמתנדבת גם לוועד הכיתה התנדבתי מיד למשימה. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא האם זה בסדר למלא שני עמודים במילה "כלום". מה אני אכתוב ככה - כלום, כלום, כלום, כלום, לא עושה כלום, לא מתכוונת לעשות כלום, על פני כל העמודים האלו? איזה צורה תהיה לזה עם תשובה כזו שיש בה - כלום? לא בשביל זה פנו אלי. ואיזה רושם של אמא אני אעשה. אני צריכה להכניס קצת תוכן, רעיון לאיזו תוכנית אחת שתיים, מאיזו תוכנית מגירה, תוכנית של הדקה התשעים, או סתם "תוכנית סוף" למיצוי החופש הגדול. אז לי אישית אם להודות, אין תוכנית לשום תוכנית. אבל יודעים מה, הנה תוך כדי, עולה לי רעיון חביב לתעסוקה - "מאיה חמודה, הביאי לאמא את התיק מהסלון" - מהתיק הזה אלקט את כל הקבלות והחשבוניות של הוצאות החופש. הסרטים, בתי המלון, הקייטנות, הארטיקים, הבריכה, הטיולים, הכניסות לתערוכה, ומהן נרכיב יחדיו על השטיח, קולאז' מקורי (בהנחה שכל החשבוניות במקור) בו נדביק את כולן יחדיו, על קנבס ונעטר בנצנצים ורודים ודביקים. בסיום נתלה אותו על הקיר ונוכל לראות מול העיניים לאן הלך הכסף.

אבל אם לענות בכנות, יש משהו נעים ומשוחרר בשבועיים האלו, וזו העובדה שהם נטולי יומרות ונטולי תביעות. אנחנו כבר אחרי הכול ופנינו קדימה, והספירה לאחור מתחילה. כהורים טובים נסמן בגאווה וי על כל הפעילויות וההבטחות לילדנו שעמדנו בהן, (והשנה התווספו גם פעילויות חדשות כמו אוהלים והפגנות ) ועכשיו בתי חופשייה סוף סוף להתחיל להעסיק את עצמה לבד ולהשתעמם כמה שהיא רוצה. זה כבר לא ענייני. הדבר היחיד שאני דואגת לו הוא לפזר לה מדי פעם קצת פסטה בצלחת ולמלא את הפריזר בקרטיבים. מעבר לכך הילדה יודעת שכל בקשה לתוכנית תענה במבט אדיש -"גמרת כבר את הספר החדש שקנינו?"

אבל אם יש משהו שאני מאוד אוהבת ומחכה לרגע לעשות אותו עם בתי - זהו הטקס המסורתי והמרגש של קניית הציוד לבית הספר. מסורת שזכורה לי באהבה עוד מילדותי. אני מחכה לרגע לצלול לתוכה. להתחבט שעות בדילמות הרות גורל כמו איזה מחק ואיזה מחדד כדאי לבחור. ותסכימו איתי שזו אכן החלטה. ולא החלטה שמקבלים כל יום. לטקס הזה נלווים תמיד ניחוחות מיוחדים. ניחוח של נוסטלגיה, שאותו מייצרים המחקים הצבעונים, שאפשר כמעט לאכול אותם - תנו לי רק שעה לעמוד ולהסניף. ניחוח הניילון של העטיפות הצבעוניות, העוטפות את המחברות והספרים עם ריח הדפוס, בהבטחות חגיגיות. ניחוח הקלמרים, העפרונות, הטושים, והילקוטים החדשים, שנראים נאיביים ותמימים דקה לפני הגורל האכזר, הממתין להם בפינת מסדרון בית הספר. ניחוח המדבקות אותן  נדביק ביחד, עם הינתן האות, על עטיפת המחברת ונמלא בזהירות ובכתב נקי ורהוט את השם ואות הכיתה החדשה - והשנה הגענו כבר לאות ד'! כל אלה מצליחים בשנייה אחת להשיל מעלי את אדי אוגוסט הקשה הזה ולעטוף אותי בניחוח רענן ואופטימי של התחלות חדשות, עם הרבה תקוות והתחייבויות -
ניחוח של ספטמבר.

הפגנת אהבה

צריכה לכתוב משהו על המחאה. צריכה לכתוב משהו על המחאה ומהר. אני כבלוגרית חייבת להשמיע את קולי ולהראות שיש לי דעה. אחרת עוד שנייה אקים לי בעצמי אוהל מחאה בתוך הבית כנגד עצמי, על שאני לא מביעה מחאתי בפרהסיה. אבל לא יכולה סתם להגיד שאני תומכת ובעד, ושגם אני מאוד אוהבת סושי וכמו רבים, מחשבת חוזה דירתי לאחור עד להעלאה הבאה. אני צריכה למצוא זווית. אבל לא סתם זווית. לא זווית קהה ולא זווית ישרה - זווית חדה! כותבים רבים ומושחזים קמו לה למהפיכה הזו וכדאי מאד, שמה שתגיד לא אמרו את זה קודם לפניך, כי זה כן משנה. וכדאי שאעשה זאת מהר. מהר מהר לפני שיגמר, וכל הדרישות תושגנה. זה עניין של ימים עד שהממשלה תתקפל ואחריה האוהלים, ולכל אחד ואחד מאיתנו יהיה בית בישראל כזה עם גג רעפים אדום. לי אישית תהיה דירה בתל אביב, כי יעבור חוק מיוחד שמי שנולד בעיר הזו זכאי להמשיך לגור בה ולחפש בה חנייה כל חייו עד שימצא. זה עניין של ימים עד שהרופאים המתמחים - אלו הקרובים בעיני ליושב במרומים, ומצילים את חיינו מכאב, סבל ומוות, יקבלו יותר מחמישה שקלים לשעה כדי לקנות בהם שוקו חם מהמכונה במשמרת הלילה, כשהכל סגור. ביניהם בתה העדינונת של אחותי המתמחה במחלקת האונקוגניקולוגיה בבית חולים ומתרוצצת בטירוף בין חולה אחת לשנייה, כשידיה המקצועיות מבצעות פעולות כירורגיות מצילות חיים, ועיניה מחייכות בחום ועידוד - לא במקרה קוראים לה שי. ובבוקר אחרי לילה ארוך ונטול שינה תרוץ  טרוטת עיניים להתמחות הנוספת שלה, כאמא לשני ילדיה הקטנים. זה עניין של ימים, של שעות, שיבינו שהכול מתחיל בחינוך, והכסף הלא צודק שהולך לחרדים יחולק באופן צודק וחברתי בין כל אנשי העם הזה ובראשית לאלו שמשרתים בצבא. זה עניין של שניות, שהצדק המיוחל יחלחל לכל החברה.

אה, זה לא עניין של ימים ושעות ודקות אתם אומרים. אלו דברים שיקחו עוד הרבה זמן. אם כך יש לי עוד זמן לחפש את הזוית שלי. מסתובבת ברוטשילד ומחפשת אותה, את הזוית הזו, בין האוהלים והשלטים המדהימים שכתובים שם. הרבה קופירייטרים מבריקים מתגוררים שם, בשיכון החדש הזה והם לא יודעים שהם כאלה. אם הייתי בעלת משרד פרסום הייתי מסתובבת שם לצוד אותם. לוקחת אותם מהמאהל המיוזע ללובי הממוזג והמעוצב של מגדלי משהו. עושה להם מהפכה וצדק מיידי בחשבון הבנק שלהם על המקום.

מסתובבת ומנסה להגדיר במילים את שחולף לי בראש. ומגיעה למילה קנאה. קנאה על האומץ של החבר'ה שהתחילו את כל זה. לדבר, לצעוק להרים את הראש ולפתוח את הפה. ובעיקר לא לפחד. איך לא חשבנו על זה קודם. אולי בגלל האילוף המוצלח בצבא. על הפעולה הכול כך פשוטה של להגיד – לא! עד כאן! לא מוכנים לזה יותר. מהיום כל מה שירגיש לנו לא הוגן נוכל פשוט נסרב לו. איזה רעיון נהדר! כל כך התרגלנו לעוולות, לחוסר הצדק החברתי, לקבל את החיים בהכנעה, כאילו זה גורלנו וצריך להשלים איתו. מאז ומתמיד ידענו עוד מהעתידות בבזוקה, שמוטב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, ואגב המשפט הזה תמיד מגיע בסט עם רשע וטוב לו צדיק ורע לו. לא האמנו שיש לנו למעמד המרכזי (הנה יישמתי את הביטוי המדויק הזה) סיכוי מול מגדלי הכסף ומגדלי הכוח (איך עוד לא נבנו בנייני מגורים בשמות אלו?) ומול המגדל המרכזי שנבנה פה - מגדל בבל. מדינה שבה אנשים שונים, מדברים בשפות שונות וחיים ברמות חיים כל כך שונות וקיצוניות - והסוף ידוע.

לפתע עיני קולטות כתבה בעיתון המכינה אותנו לט"ו באב, וממליצה לי על סט לבנים מהודר שכדאי שאצטייד בו. ואני חושבת לעצמי, רגע, מה הוא לעזאזל עושה פה? החג הזה? למי יש כוח במצב הזה לדבר על אהבה? ועוד להיות רומנטי בחום הזה? תנו לגמור את האוגוסט הקשה הזה, נחזיר את הילדים למוסד הסגור, ואז אולי נהיה מסוגלים להרגיש משהו, ואולי גם לחגוג. אבל רק כמובן אחרי מקלחת טובה.

אבל במחשבה שנייה, אולי דווקא ההידחפות חסרת הטאקט של החג המתקתק ועטור הלבבות הזה, רוצה להגיד לנו משהו. להזכיר שיש לנו עוד קול או כוח בעולם הזה, שנולדנו איתו ואסור לשכוח אותו ולזלזל בו. עוד רגש בקשת הרגשות, שכדאי לעשות בו שימוש על בסיס יומי, כדי לשפר את חיינו בעולמנו הזמני. זהו כוחה של האהבה. כוח מתוחכם שיכול להפיל חומות ולהשיג מטרות בלי שום מאמץ  ועם חיוך. חולשה עם המון כוח. כוח שחזק בחולשתו. התרגלנו מילדות שבגילוי אהבה יש חולשה. והתרגלנו שכוח מפגינים באגרופים. בחלונות ראווה בלתי שבירים. אני דווקא חושבת שלהפגין אהבה לשני זו הגבורה האמיתית. לא להרגיש מאוימים, ולהיחשף באומץ ובלי פחד ברגשותינו, אם כך אנחנו באמת מרגישים. בין הורה לילד, בין גבר לאשה בין אדם לחברו. כמה דלתות יכולות להיפתח כשדלת הלב נפתחת פתאום.

ואת הכוח הזה של האהבה צריך לחזק ולטפח מהרגע שילד נולד. לתת לו את ההרגשה שהוא אהוב לנצח וללא כל תנאי. לצערי אני מגיעה מדור שהפגנת רגשות נחשבה לחולשה מובהקת ותחושת האהבה הייתה מותנית באם סדרתי את החדר. וכשהילד האהוב זה יצא לרחוב הוא יהיה ספוג ברגש הזה וזו תהיה שפתו הראשונית והטבעית. לילדים כאלה מתוסף לרוב גם חיוך. חיוך של אדם ניחוח שמרגיש אהוב, ומקומו ברור לו בעולם. ויהיה לו פנאי רגשי להתבונן ולגלות את השני, ולראות אם הוא יכול לעזור לו במשהו, ולתת לו או לחלוק עימו משהו משלו,  אולי אף להתאהב בו. ולא יהיה עסוק בהתגוננות ובהפגנת כוח, ערוך ומוכן לשחרר את אגרופי הזעם שלו .

.  

טוב, מה תפסתי לכם עכשיו את הראש עם הרצאות פילוסופיות, כשאתם צריכים להיות טרודים ברעיון ליום האהבה. אבל תעשו טובה. שהיא תהיה מהפכנית השנה, המתנה הזו. אולי נגיד אוהל ורוד עם לבבות?

אני אישית לא יודעת אם אחגוג השנה את החג הזה, אבל מקלחת טובה בחום הזה, אף פעם לא יכולה לאכזב. 

שלכם שולי.

שהמהפכה הזו תגיע לאור שבקצה

כל יום כל יום אני מאבדת ארנק יפה ברחוב

 החיים - מחלקת אבידות ומציאות

אולי מישהו ראה את הארנק שלי ?חום ז'מש כזה? אולי מישהו מצא את משקפי השמש שלי? חומות כאלה? אולי מישהו ראה את המפתחות שלי? עם שרוך חום כזה? את כרטיס האשראי שלי עם מינוס חום כזה? אף אחד הא? חתיכת עבודה החיים האלה, רשימת מלאי יומיומית של חפצים תפעוליים שאסור לנו לאבד, שצריך להשגיח עליהם בארבע עיניים, אחרת נמצא את עצמנו על ארבע, מתבוננים במחלקת האבידות ומציאות המסתתרת לה שם מתחת למיטה. לפחות לנייד אפשר להתקשר כשהוא נעלם מהשטח, אבל כשאני מתקשרת למשקפיים – תמיד אין תשובה.

אותי זה ממש מתיש, הקונטרול הזה - להיות כל הזמן בקונטרול. לזכור כל הזמן איפה שמנו אותם, או את  עצמנו. לשחזר מה עשיתי, לפני, אחרי, באמצע, יום לפני עד שבוע קודם. רגע, פה נכנסתי עם המפתחות, עשיתי תנועה סיבובית עם הגוף שמאלה, משם פסעתי למטבח פתחתי את המקרר ולקחתי תפוח..רגע, אולי המפתחות במקרר! שנייה אל תלכו, בודקת. לא, הם לא שם.

ומפה אני רוצה לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר ולהוסיף לתאי הזיכרון שלנו את רשימת החפצים שאנחנו פוחדים לאבד, שלא נצליח לעולם לאבד. חפצים אליהם אנחנו קשורים רגשית מסוף הילדות וצריכים לדעת שהם איפשהו בבית. הם עוברים איתנו מדירה לדירה, לרוב לא נפתחים, רק צוברים עוד שכבות אבק, אבל הידיעה שהם שם מספיקה. הם למעשה מייצגים את העבר - ההוכחה שהיינו, זאת אומרת, ומאפשרים לנו לאחוז בו במידה מסוימת. כלולות שם תעודות לאורך השנים, מכל הסוגים, שלנו ואחר כך של ילדנו, ציורים או עבודות שלנו ואחר כך של ילדנו, עבודות מהאוניברסיטה למקרה שנוזמן פתאום למועד ג', בקיצור עדויות לכישורים שלנו ולהישגים. בקטגוריה הזו מונחים להם במקום של כבוד גם אלבומי תמונות, שם נוכל להעיד שפעם באמת היינו רזים, ושיש  לשאוף אחורה ובעיקר להכניס את הבטן. ובגדים מהתקופה הזו , למקרה שאולי עוד נוכל נצליח להשתחל לתוכם, עניין של שלושים קילו בסך הכול. מכתבי אהבה, מכל מיני אקסים מיתולוגיים, שכבר מזמן נמצאים בפרק ב' שלהם, ושאליהם מתווספים בחן רב מכתבי אהבה שקבלתם מילדכם, לצד הפתקאות הקטנות עם שגיאות הכתיב, שמצאתם אצלם ושערכם יחשף רק במכירה פומבית מבחינתכם. ברכות ליום ההולדת שקבלתם מחברים בעבודה, שאת פניהם אתם אפילו לא זוכרים, אבל את המילה טובה שלהם לא תרצו לשכוח. כל אחד והבוידעם שלו. אני חושבת שיש בהשענות ובהתרפקות על העבר משהו שנותן בטחון, כי אם יש משהו שבטוח לא ישתנה - זה העבר.

אגב, אני יודעת שמסתובבים בינינו גם אנשים נורמלים, כאלה שהלכה למעשה זורקים כל פתק עם גמר השימוש בו. הנה קראתי את הברכה, למה אני צריך את הפתק הזה? או שארגזיהם ועברם מאוחסנים אצל הוריהם.

עד כאן החלק הקל. מפה אני עוברת לדבר על דברים שצריך לאבד. דברים שצריך לעבד ואחר כך לאבד. או לשחרר בשפתנו היום. ידוע הוא כי מבחינה פיסיולוגית פעולת ההרפיה והשחרור של היד קשה יותר מאשר האחיזה. הרפלקס של היד הוא לאחוז, כדי להרפות צריך להשקיע מאמץ. לפעמים האחיזה האוטומטית והלא מרפה הזו מעייפת אותנו וגומרת לנו סבל.

בקטגוריה הזו לא נמצא חפצים. נמצא מחשבות.

כל אחד יודע איזה שרשרת מחשבות מתישה וחסרת משמעות מתנפלת עליו כל בוקר. מחשבות שהופכות להיות שומר המסך של הראש שלנו לאורך היום. כלולות בה מחשבות על העבר בנוסח "חבל שלא" למה לא" הייתי צריך ל..." חוכמת חדר המדרגות קוראים לזה. מחשבות לא רלוונטיות יותר, על דברים שלא נוכל כבר להשפיע עליהם והן משאירות אותנו תקועים באי שקט הפנימי והטורדני הזה. או מחשבות על העתיד, כשבדרך הכלל המחשבות האלה הן גם סוג של מועקה. רואים את החיים כאוסף של דאגות שצריכות להיפתר מראש. והחיים נראים רק כרשימת חובות. לא משאירים מקום למחשבה אופטימית, לספונטניות וכוחם של החיים שאולי יעזרו לנו לקבל את ההחלטה הנכונה, שיכתיבו לנו, ושאולי הדברים יסתדרו מעצמם. נדרש הרבה אומץ ואימון להגיד לעצמנו, מה שהיה היה, או מה שצריך לקרות יקרה, בוא ננסה לזרום עם ההווה, כמו ששר זוהר ארגוב "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע", אז אני ארפה. ואחסוך לעצמי לפחות את תחושת הסבל עצמה.

אבל אם יש דבר אחד שאסור לאבד אף פעם זו תקווה. התקווה זו המציאה הגדולה של החיים. רק אל תאבדו תקווה. זה הדבר האמיתי שמחזיק אותנו. לא התעודה מכתה ג' ולא אלבום התמונות וגם לא הסרוויס ההוא.

רגע, מה עוד רציתי להגיד? נראה לי שאיבדתי את חוט המחשבה. בטח אזכר שוב כשארד במדרגות.

כן, גיבורה גדולה שכמוני, נראה אותי מיישמת רבע מהדברים שהוריתי לכם. מה אתם אומרים, אני צריכה את המפית הרקומה הזו שאמא שלי שמרה לי משיעור המלאכה בנות בכתה ב', או שאפשר להיפרד?

ביי, שולי

איזה פוסט יצא לי בלי עין הרע!

היום בלי נדר ובעזרת השם, נשוחח על כל אותם איזורי הדימדומים שבחיינו. אלה שעליהם לא נצהיר בגאווה ברזומה שלנו ולא נצעק בראיון העבודה, אבל הם שזורים בתפקודנו לאורך היום. פורצים מאיתנו ללא כל התרעה מוקדמת. לעיתים אף מנהלים אותנו. איזורים בהם אנו נשלטים ע"י כוחות דמונים, שקיומם לא הוכח ולא יוכח לעולם מדעית, אבל נוכחותם ופסיקתם בחיינו, חזקים מכל שכל ישר והשכלה פורמלית. קוראים להם אמונות תפלות. למה תפלות בעצם? אמונות. ואני  לא מדברת פה על אמונה באלוהים. אלוהים גדול, זה כבר ידוע.

אבל האמת שאני למזלי, בלי עין הרע, טפו, טפו, טפו, חמסה חמסה, חמסה לא באמת מאמינה בהן. מה אני איזו פרימיטיבית?! אבל ליתר בטחון ברשותכם, אני אצא לרגע מהפוסט ואכנס אליו שוב ברגל ימין. כי מה זה כבר דורש ממני? ולמה להסתבך? מקווה גם שלא יעבור פתאום איזה חתול שחור באמצע הכתיבה, ואז אאלץ כנראה, אני שוב מתנצלת מראש, אלף אלפי סליחות, לירוק הצידה, כי מה זה כבר דורש ממני ? למה להסתבך אני שואלת?

לא אחת קורה לי שאני מנהלת שיחה עם אנשים תרבותיים לכאורה, הגיוניים, הלבושים בקפידה ועונדים את השעון הנכון, כשלפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת אני עדה למטמורפוזה המתרחשת לנגד עיני. לפתע מתוך אותו מוקפד והגיוני פורצת חיית אדם מבוהלת וקמעית, המבצעת טקסים ופעולות מוזרות כגון יריקות, הליכה מספר צעדים קדימה ואחורה, הנפות ידיים מוזרות באויר או סתם ריקוד אינדיאני, תוך מלמול משפטים לא ברורים, כמו מלח מים מלח מים. רק כי עבר חתול שחור בסביבה, דבורה, או הוא קיבל חדר מספר 13 במלון. מה אתם מחייכים שם? אני בטוחה שאתם יודעים היטב על מה אני מדברת ויכולים להוסיף את שלכם לרשימת "החס וחלילה" "ושלא נדע" הזו.

לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שכל אותם טקסים, עכבות, התניות, אמונות, שאנחנו נתלים בהם, עוזרים לנו במלחמתנו בחרדות, בדאגות ובעיקר בתחושת הלא צפוי, הלא ודאי ולא נשלט על ידינו. עם כל הרצון שלנו לשלוט בחיים אנחנו עדיין משאירים פתח קטן לאפשרות ההזוייה שלא הכול בידינו ויש אולי גם יד מכוונת או משהו נשגב מבינתנו. ואותם בטחונות קטנים, טקסים וביטויים עוברים במשפחות מדור לדור ומאם חרדה לבתה האומללה. ויש דברים שלא מבקשים עליהם הסבר ולא שואלים שאלות, כי התשובה עליהן תהיה "ככה". פשוט מבצעים. כי גם אם אישית אתם לא מפחדים להסתבך עם השדים והרוחות, אתם בטוח לא רוצים להסתבך עם אמא שלכם או עם חמותכם. שלעיתים מספיק מבט שותק אחד שלהן. ואם אמא שלי לא מעבירה לי את מחט התפירה ישר לתוך כף ידי אלא מניחה אותה קודם על השולחן, אני צריכה לשתוק ולשתף פעולה.

בילדותי כל משפט שהורי הבטיחו לי הסתיים בביטוי "בלי נדר". זוכרת אותי מתחננת אליהם "בבקשה, תבטיחו לי משהו בלי התוספת הזו של ה"בלי נדר", תגידו פשוט שנוסעים שבוע הבא לחו"ל". בלי הסתייגויות, בלי אותיות קטנות והכוכבית הזו של הבלי נדר. אבל הם לא היו מסוגלים, ולא התכוונו לקחת שום סיכון.

אחיותי המלומדות למשל, שאחרי הפוסט הזה לא יכירו בי יותר, נשלטות כנראה היטב על ידי אותם כוחות. הן יעדיפו למשל, לספר לי על החופשה העתידית שלהן בחו"ל דקה אחרי שחזרו ממנה, כדי חס וחלילה לא להתגרות בגורל. ולא יאמרו שום משפט בלי לחפש את העץ (רצוי מלא) הקרוב בסביבה כדי להקיש עליו. בעלה של אחת מהן שהבין את חומרת המצב של אשתו, הציע לעצב לה טבעת מעץ! שתהיה מונחת קבוע על אצבעה ותבטיח לה עשרים וארבע שעות רצופות של טאץ 'ווד בהישג יד. רעיון נפלא. איך לא עשו זאת עד היום?

ומהעולם הזה של האמונות, די טבעי בשבילי להתגלגל לעולם הנסתר, בו שולטים המתקשרים למיניהן, הנומרולוגים, הקוראים בקלפים, בקפה ובמאפה. ואין לי טיפת ציניות או ביקורת לגביהם, מסביבה פשוטה - אני הקהל שלהם!  אם לא ה- !  אני קהל רצוי, אני קהל מנוי, אני קהל שבוי, אני קהל תלוי. מודה בגאווה או לא לגמרי, שלאורך חיי הלא קצרים, צרכתי לא מעט מהם. גם אם אני לא זוכרת שום מילה ממה שהם אמרו לי או הבטיחו, דקה אחרי שיצאתי מהדלת.

ובכן, מה קורה לנו שם בישיבה מול האנשים האלו? בהתמסרות הרגעית והטוטאלית שלנו אליהם. איך באחת נעלמים השכל הישר שלנו, כל שנות ההשכלה, האינטליגנציה המינימלית הטבועה בנו, חוש הביקורת, יכולת השיפוט העצמית. ואנחנו נותנים אמוננו באדם הזר שהכרנו זה עתה, צמאים ומשוועים לכל מילה שלו.
מילה של ברטה זו מילה, כפי שאומר השיר המפורסם. כמו ילדים אנחנו יושבים מול המתקשרת או הנומרולוגית ומתחננים להוקוס פוקוס, מבקשים קסמים שיגשימו לנו את כל משאלתנו. בבקשה תגידי לי את מה שאני רוצה לשמוע, הבטיחי לי שאחרי כמה צרות קטנות פתאום ארגיש נפלא. לא רוצים טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, הדורש מאתנו להתחבר אל עצמנו ולקחת אחריות פעילה לשינוי. לא תודה. אני כבר מחוברת, אם לא לעצמי אז לפחות לכבלים ולסלקום. אני רוצה קיצורי דרך כאן ועכשיו.

רגע, אז מה היא אמרה לי אתמול המתקשרת? אוף, אני כבר לא זוכרת. די בפעם הבאה אני חייבת לרשום. אבל גם זה אני יודעת לא יעזור. אה, נזכרתי. היא אמרה שיהיה טוב ושהיא מעדיפה אם יש לי מזומן.
והי, מאיה אל תשבי בפינה של השולחן, לא תתחתני שבע שנים. רגע מה אני דואגת, אז היא לא תתחתן עד
גיל 16. יש הרבה שלא מתחתנות עד הגיל הזה ובכלל לא חייבים להתחתן היום.  

טוב, נתראה בלי נדר, שבוע הבא. ברור לכם שהתגריתי בגורל עם כתיבת פוסט בנושא רגיש שכזה, כך שאם לא יופיע פוסט חדש, כנראה שהלכתי לכל השדים והרוחות.

ביי לכם שולי

שינויי מזג אויר הביאו אותי לבכות

חם חם חם מתחמם....תגידו הוא לא קצת הקדים את זמנו החום הזה? תקנו אותי, אבל אם אני לא טועה, השיר הידוע נקרא חום יולי אוגוסט, לא חום יוני יולי אוגוסט. תסתכלו רגע על העטיפה של התקליט. לאט לאט מחלחלת לחולצתי הזיעה או ההכרה שהסיוט של שנה שעברה עומד לחזור על עצמו ובגדול! לאחרונה, כל אורח המפציע אל ביתי מבקש לפני הכל, לעמוד כפוף כמה דקות מתחת למזגן. עוד לפני השניים סוכר. ועוד שנייה תפרוץ לה עונת המלפפונים (בתקווה שלפחות יהיו אורגנים) ומצב הצבירה של כולנו ישתנה - ממקלחת רעננה ובגדים מעוצבים לקרטיב לימון נמס ודביק בלבוש גופיה או בדל בגד אחר. והכל יהיה נזיל. הקרטיב, מצב הרוח, החשבון בבנק, שמחת החיים, הסובלנות והסבלנות, אהבת איש את רעהו ברמזור. וגם גופנו עצמו יהפוך נזיל או נוזלי וימרח על הספה. אפילו סגנון הדיבור שלנו ישתנה למשפטים קצרים ובהירים שלא יגרמו למאמץ יתר של מוחנו וגופנו - כמו "כמה חם" "החום הזה" "יש משהו קר?" או מילים הכרחיות כמו "כן, לא, אני במקלחת". כולנו נאמץ מטבוליזם של לטאה וכל שנצליח לעשות מבחינת תפקודית הוא לאחוז בשלט ולהניע בעייפות את אגודלנו שמאלה וימינה, למטה ולמעלה. וואו, רק המחשבה על זה מעייפת אותי. שנייה אני חייבת לנוח. כן זה מה שקיץ  גורם לנו לעשות. להתפשט מעצמנו. להשיל כל מסכה, כל התיימרות, כל מאמץ שאפשר לדחות לאוקטובר ופשוט לקפוץ אל מימי הים התיכון הקרירים והמלוחים כילדים בני חמש.  

אם יש  דבר אחד שבגללו אני סולחת לקיץ, חוץ מהאבטיח ושזיף הסנטה רוזה האלוהי, זה הים. אני מאוד אוהבת את הים. הדבר הגדול והעוצמתי הזה שלא השתנה ולא ישתנה לעולם מיום שנולדתי. ואני נהנית לפגוש אותו כל קיץ מחדש. זה אוצר הטבע הלא פרטי שלי. הוא משמש לי תמיד נקודת מבט ופרספקטיבה על השנה שעברה עלי. ומזכיר לי את החיבור שלנו לטבע שבו אנחנו בסך הכל עוד סוג של דג. עומדת שקועה עד צוואר בתוך המים המלוחים האלו מסתכלת על קו האופק, נותנת לגלים לסחוף אותי כשקית ניילון או מדוזה מצויה ולכל האנרגיות השליליות להישטף מעלי. נעטפת רעננות אמיתית בדיוק כשהייתי ילדה. רק חבל שבחוץ לא מחכה לי אף אחד עם סנדוויץ' עם גבינה לבנה ומלפפון ואני רצה למים כדי לשטוף את הידיים מהחול.
ואין כמו רוח ים אחרי צהריים וכוס יין לבן וקריר כדי להעביר אותך ממצב רוח א' למצב רוח ב'. מגבה גלי וסוער לשינוי ניכר. רבים מכם ודאי מכירים את הטריק הזה. בכל פעם שאני עושה את זה, אני לא מבינה למה אני לא עושה את זה יותר.

כשהייתי נערה, הייתי בתנועת צופי ים כמה שנים טובות וזכיתי להכיר את הים על צדדיו השונים כולל זה שמתחת לסירה. הפלגתי, חתרתי, התייבשתי וגלשתי, אבל ביום שבו גיליתי את האפשרות של גלישה לתוך שינה מתוקה בשבת בבוקר ושאפשר להפליג גם בדמיון, נטשתי את הים ועגנתי את גופי המתנדנד בצידו השני של הים - הוא החוף. חורכת את עורי הלבנבן עם עוד אלפי צ'יפסים כמוני, ללא הצלחה רבה. במקרה הטוב הייתי יוצאת אדומה ונזקקת לכוסות לבן רבות כדי לקרר את גבי. הייתם מדמיינים לעצמכם מישהו שופך על גבו היום גביעים של יופלה? קצת אפעס מוזר היה המנהג הזה, תסכימו איתי. 

במקצועי כקופירייטרית עשיתי שימוש רב במילה ים. ים של שימושים. ים של מבצעים, ים של בזבוזים, ים של הנאות, ים של עצבים וכמובן בפרסום כמו בפרסום - ים של  עבודה וים של דמעות. 
ואיך אני יכולה בכל זאת לצנן לכם את החום הזה? אולי אוסיף מילים כמו קוביות קרח, לימונדה צוננת, מזגן קריר בחדר שינה חשוך? תודו שכבר מתחיל להתקרר. מישהו רוצה שמיכה?

זהו חברים, הפוסט השבוע  קצר מהרגיל כי ככה זה קיץ. הימים מתארכים והפוסטים מתקצרים. זה מזכיר לי שפעם היו משתמשים בבטוי  לצאת לפגרה, יוצאים לפגרה. חשבתם פעם על השורש של המילה הזו? יכול להיות שזה מלשון להתפגר? לא פלא, זה בדיוק מה שקורה לנו בקיץ.
ויש את המושג הזה "טמפרטורות מתאימות לעונה". מתאימות אומר שזה בסדר?

שיהיה לכם ים של כיף! והי אתם שם בבגד ים, לא לטבוע, בסדר? אף אחד לא יציל אתכם.

שלכם, היישר מסוכת המציל. שולי