יום שני, 6 בדצמבר 2010

יופי, עוד מעט גם תכנסו לארון הבגדים שלי!..

או למה כנראה לא אזכה להשתתף בסדרה "מסודרות" אם תקום כזו.


  
החלום                    ושברו

אם: תגידי, איפה נכשלתי איתך?
בת: אמא, אני רוצה להזכיר לך שאני שותפה במשרד פרסום ומנהלת המחלקה הקריאטיבית.
מחזה לא נפוץ בארצנו.
אם: כן, אבל איזה בחור ירצה בחורה עם כזה ארון בגדים הפוך?
בת: נמצא מתנדב. ואם לא, אז בתשלום.
אם: אני לא מבינה, אין לך איזה שתי דקות?
בת:  לא, אמא. ז'תומרת, לי יש שתי דקות, אבל אני לא מתכוונת לתת לך אותן.
(מתוך טקס קבוע שליווה אותי שנים)
כן. הגיע הזמן לשים את הבגדים על השולחן. או יותר נכון על הכסא. או יותר נכון מקופלים לתפארת בארון. או במקרה שלי, מבצבצים מתוך ערימת בגדים אחת גדולה. אף פעם לא הבנתי באמת, מה זה משנה, באיזו תנוחה שוהה החולצה שלי בארון. אם היא מונחת שלובת ידיים ומאופקת או שרועה על הגב בזרועות פתוחות, בדיוק אחרי סלטה לאחור. כמו נוכחותם של כלים בכיור. אז נשטוף אותם בעוד שעה. הם הרי לא יברחו כמו שאומרים, ואם כן – אז קדימה, רוצו! רוצו! ואני לא רוצה לראות אתכם יותר.
אף פעם לא ראיתי קשר בין רמת הסדר בארון הבגדים שלי, לבין הארגון הפנימי שלי ורמת האושר. כפי שניתן להמשיל. "יודעת אמא", אומר לה "התפטרתי אתמול מהעבודה, אבל המחשבה שהגרביים שלי נמצאות עכשיו במגירה נפרדת, כך כל מקלה עלי ועוזרת לי להתמודד."
ואכן, מי שיעיז ויציץ אל סערת הבגדים שבארוני, יכנס אף הוא לסערת רגשות, משל עצמו, שעה ארוכה אחר כך. ושלא תטעו לחשוב, גם בגדים חדשים מקבלים אצלי אותו היחס. אין אצלי אפליה. הופ, קדימה  לערימה! החברים כבר מחכים לכם.
אחת לרבעון פחות או יותר, כשמגיעים בגדים עד נפש, אני לוקחת כוסית יין, המאפשר לי להגיע למצב נינוח ומנותק מהמציאות, ומאפשר את סידור הארון ומיון הבגדים לפי נושאים, תתי נושאים ותת תתי נושאים.
השלב הראשון הוא תמיד קל ואפילו מהנה. העפת כל התוכן על המיטה. שלב ב' - אם יש משהו לכביסה, שלב ג' הוא הטעון רגשית בנוסח "החיים פרידות הכרחיות"- יש בגדים שהגיע זמנם ללכת... ושלב רביעי הצפוי ומתבקש - הסיבות והתירוצים למה הם כן, כנראה, יישארו עימנו. תמיד, ברגע האמת, אני מוצאת לכל בגד עוד ייעוד חדש ומקורי. הנה, זו חולצה שאוכל ללבוש כשאצבע פעם את הבית, זו חולצה שמתאימה לשינה, זו סתם חולצה לבוקר שמשי ורגוע בבית, כשאני על המרפסת, שאין לי, צופה אל נוף הים, שאין לי. זו לבוקר שאחרי, וזו ללילה שלפני. ולמכנסיים האלו במידה 36 ודאי אוכל להשתחל, לפחות עם הידיים. וזו למקרה שיהיה לי בית עם גינה ואצא עם כפפות ומזמרה לשתול ורדים, כמו בסרט אמריקאי טוב.
יוצא שלרוב כל תכולת הארון חוזרת כלעומת שבאה, עם הרבה הבטחות והתחייבויות. מה שכן, ופה ודאי תשמחו לשמוע - עם סידור הארון אני מנסה להתחקות אחר גזרתה המקורית של החולצה ולקפל אותה כך שתראה, כאילו הרגע היא נמצאת על מדף בחנות הבגדים, והמוכרת צועקת עלי לא לפתוח, ושהכל תלוי בחוץ. ומתי הארון שלי מצליח בכל זאת להראות כמו של בחורה מהוגנת? בדרך כלל עם מעברי הדירות שלי (כן, היו כמה...) אז לרוב מגיעות אלי אחיותיי וגיסותיי הנמרצות, בנחישות אין קץ של - "אנחנו עוד נראה לה..." ומסתערות במהירות של בעלות מקצוע מיומנות על המדפים. פעם אחת אפילו הזמנתי חברה מיוחדת של נשים שמסדרות לך את הארון לפי שעה. אכן, חוויה לכל החיים. הן נכנסו לביתי, ארבע מושבניקיות ענייניות, לבושות סרבלים אדומים ואני הייתי מבוהלת מהן כמו מהמ"כית בטירונות. כמות העלבונות וההעמדה לסדר שספגתי לא הייתה מביישת אף גבר. כל כך שמחתי שלא נשארתי שבת.
"ומה עם ערמת הזבל הזו של הניירות האלה, רוצה שנסדר לך גם אותה?" סיננה המפקדת,
"לא לא!" עצרתי אותן בגופי. יחידה מול רבות. "אלו ציורים שלי, שציירתי במו מכחולי! הנה, תראו איזה יופי של  קומפוזיציה". הן לא הגיבו. הסתכלו אחת על השנייה בצער והגישו שותקות את החשבונית. נגשתי רועדת לארון. הם שכבו שם, בגדי האהובים, כנועים, שקטים ומקופלים לתוך עצמם, כמו קשישים בבית אבות. 
וואו, מדהים. אמרתי לעצמי. באמת מדהים. השאלה היא איך ממשיכים מפה הלאה. איך אני מוציאה מהמוזיאון הזה עכשיו, חולצה שחורה או אפורה, מבלי להרוס את המייצג. וגרוע מכך, איך אני מחזירה את החולצה חזרה לאותו מצב. יש להן מוקד חירום למסדרות האלו? מה יהיה בשבתות?! מיותר לומר שלא החזקתי מעמד עם המסדר המופתי הזה. אחרי שבוע התייאשתי והפכתי את כל הארון מרצוני, רק כדי שארגיש שוב בבית ואזהה שוב את עצמי ואת בגדי, ואדע או לא אדע, ליתר דיוק, איפה כל בגד מונח, כלומר זרוק.

אפרופו קריירה ובגדים..הייתה לי קריירת דוגמנות בת ארבע שעות, בה צולמתי לקטלוג האופנה של
"קום איל פו" ע"י הצלמת מירי דווידוביץ'
 
" אז מה יהיה איתך, תגידי ?..." נוחתת אמא שלי על הספה לצידי. "אולי את צריכה להוריד את הדרישות, להתפשר". "איזה דרישות? מארון הבגדים? הנה, אני דווקא מאוד מתפשרת".
"לא, של בן זוג..." נאנחת אימי. "הו, אמא", אני מנסה לאתר את שלט היציאה, "בדיוק עכשיו מתחיל פרק המיליון וחמש מאות של ה"יפים האמיצים"! רוצה שנראה ביחד? בסך הכל, אם תחשבי על זה, גם הבת שלך היא יפה ואמיצה! וחוצמזה, לדרוש מישהו איכותי זו לא מילה גסה.
יודעת מה, אולי הפתרון באמת יהיה להכיר בחור מסודר, עם ארון מסודר וחשבון בנק מסודר. אבל לא, אמא, זה מפחיד אותי הרבה יותר מחולצה מקומטת". "נו טוב, יהיה בסדר..." מחייכת בהכנעה, האמא היפה והאמיצה שלי ושוקעת אל תוך הסדרה שלה. המשפט שעוזר תמיד לסיים בכבוד, הרבה נושאים שלא היו מסתיימים לעולם. "יהיה בסדר, אמא", אני עונה ומניחה את ראשי על כתפה. "יהיה בסדר."

יאללה שיהיה כבר חורף ונוכל ללבוש כובעים, שכה אהובים עלי.
לפחות אותם לא צריך לקפל.
 
אמא שולי: מאיה בואי הנה, אל תזרקי ככה את השמלה החדשה על הרצפה ובכלל תראי את הארון שלך! מי את חושבת שיסדר לך אותו? אמא שלך?!...
יודעים מה, אולי אני בכל זאת אתלבש היום על הארון. הנה יש לי כוח. והנה כבר אין.
והנה שיר שאמא שלי הייתה שרה לי ושמתאים לביטוי הנצחי "יהיה בסדר" או "מה שיהיה יהיה", כמו חגורה למכנסים, וכמו סקיני למגפיים. שלכם, שולי
 
 
 

 
 







5 תגובות:

  1. סדר זה לחלשים. תמשיכי ככה!

    השבמחק
  2. יש סדר באי סדר-סדר ארוני חדש!
    מצחיקה את...:)

    השבמחק
  3. הקשר בין סדר לבין בעל - שניהם לא בהכרח מעלים את מפלס האושר.
    וכדי למצוא אהבה צריך פשוט למצוא אהבה...
    בסדר?

    השבמחק
  4. אם אתה לא יכול להיפטר מהשלד בארון שלך; כדאי שתלמד אותו לרקוד.
    - ג'ורג' ברנרד שו

    השבמחק
  5. רוני התאומה (גם שלך מסתבר... : )9 ביולי 2011 בשעה 9:30

    אוף שולי, את כל כך מצחיקה אותי, כל כך מדויקת.. כל כך צודקת.. למה אני לא מבלה יותר ליד המחשב ומפספסת את חוכמתך הכשרונית...? רוני

    השבמחק