יום שלישי, 4 בינואר 2011

האם גם אתם מכורים ל..



איור יובל רוביצ'ק
מה אגיד לכם, מיום שפרסמתי את הבלוג שלי נהייתי נורא מפורסמת. בכל מקום רוצים את החתימה שלי. הפקיד בבנק שנתן לי את ההלוואה, ביקש שאחתום לו פה, פה ופה ואם אפשר גם בראשי תיבות! הפקידה בדואר בקשה שאחתום – ממש על הקנס! המורה ליליה - שאחתום על המבחן של מאיה. בכל מקום רוצים חתימה. אבל אני לא נותנת לפרסום לשנות אותי. אני אומרת לעצמי, שולי, תישארי אותו אדם שהיית. ואז אני ישר קונה לי עוגת סברינה ומגזין נשים צבעוני וצוללת למיטה! רק אל תפריעו לי עכשיו בבקשה.
כן ,כן תראו עד כמה נחשפתי במשפט האחרון. איך אסופה מקרית של מילים יכולה להרוס מוניטין של שנים.  -"שולי, החזקנו ממך" כך יאמרו לי "ועכשיו אנחנו לא יודעים איך להתמודד. את אוכלת סברינה ואנחנו כבר לא יודעים למה את עוד מסוגלת. תכף תגידי שאת אוהבת גם פחזניות. ואלוהים, את קוראת בגלוי עיתוני נשים. אנחנו עושים את זה רק אצל הספר או רופא השיניים, בשאר הזמן רק עמוס עוז וגרוסמן כמובן".  ובכן חברים, יש לי מספר התמכרויות. ואני אצא איתן היום מהארון, מהמקרר ומהמזווה. חלקן מתוקות מאוד, חלקן משמינות מאוד וחלקן יקרות מאוד. ואני רוצה להקים פה היום בבלוג קבוצת תמיכה. מעין מעגל נשים וריבוע גברים, ואני רוצה שכולכם תגידו לי עכשיו ביחד
are ok Shuly we love you .You are ok we
ויחד נשתה שוקו בשקית.
כן ,מה לעשות, עם כל הקדמה והרצון לחיות חיים נכונים ויצוגיים, יש כמה אהבות קמעיות שצרובות אי שם בתוכי וברגעי האמת אבחר להתנחם בהן. ודעו לכם, זה לא פשוט בימינו לקנות עוגת סברינה. אופרציה שלמה. מבחינת המבוכה זה משתווה בערך לקניית נו, המילה הזו..אמצעי מניעה. "שלום!" אכנס לקונדיטוריה בביטחון, "אני רוצה בבקשה, קילו עוגיות קינואה, כורכומין ושומשומין!" "איזה? אילו?" תצביע המוכרת "לא, לא ,אילו" אני עונה "קצת יותר שמאלה, אלה עם היותר קרם וקצפת וריבה שם מלמעלה"... ואם יש צורך, אני מוסיפה גם איזו קריצה קטנה כמין סימן מוסכם ביני לבין המוכרת. אבל האמת, שבקונדיטוריה הזו כבר מזהים מרחוק את הנרקומנית וכשאני מגיעה, ישר אורזים לי אותה בנייר חום כדי שאף שוטר לא יעצור אותי. אני כמובן משתדלת לא לאכול אותה בנהיגה כי זה נורא...משמין.  ומעניין, כשאני חושבת על זה, הקונדיטוריה שבה אני קונה את הסברינה שלי ממוקמת לא רחוק מתחנת החלוקה החוקית של המריחואנה "הרפואית" בתל אביב. להיכן שרן שריג מגיע על בסיס קבוע. לא במקרה כנראה. אולי הקונדיטוריה הזו היא עוד תחנה חוקית של המשטרה לסמים מסוג אחר. אני רואה איך עוד מעט מוציאים לי את הסברינה והפחזניה מחוץ לחוק. אלוהים, חייבת דחוף להוציא אישור מרופא, לסברינה רפואית.
וחשבתם שרק באוכל מסתיימות ההתמכרויות שלי, ככה אתם מכירים אותי? בכל זאת חודשיים וחצי אנחנו בקשר...חברים, אני הולכת לנצל את קבוצת התמיכה שהקמנו פה בבלוג ולהיגמל מכל חולשותי. האם המושג "קניות" או "שופינג" בעברית מצלצל לכם מוכר? אל תתביישו חברים, בשביל זה כולנו פה היום, בקבוצת "מכורים לכל דבר אנונימיים". מותר אפילו לנגב דמעה או שתיים.
ויסלחו לי מראש על האפלייה הלא מתקנת, אבל יש לי תחושה שההתמכרות שאדבר עליה עכשיו אופיינית קצת יותר לנשים ותבעו אותי דיבה אם שגיתי. מובן שיש גם גברים בקבוצה הזו ולהפך. גברים, כידוע ,מאוד פרקטים, הולכים לקנות כי צריך. "שלום, התחיל אתמול חורף ואני צריך סוודר, שלא יהיה לי קר באזור הזה של הידיים. יופי ,זה נראה לי מתאים. תני לי בבקשה את הסוודר הזה בארבעה צבעים שונים, כדי שלא אצטרך לעבור שוב את הסיוט הזה". ונשים, הו נשים.. החולצה או כל מוצר צריכה אחר המוכרז בכותרת, הם רק תירוץ למסע חיפוש עצמי ארוך ומרתק שיתחיל עכשיו. אצלי שיטוט רגלי ארוך וחסר תכלית אמיתית יכול להעלות את מפלס מצב הרוח ולהוציא מחושך לאור ומפלוס למינוס. עצם ההליכה ברחובות והכניסה למגוון חנויות מעוצבות, כלומר התהליך עצמו הוא תרפיה וסיפוק. לא עמוק במיוחד אבל עובד. זאת אומרת מוכר. מובן שזה לא כולל את השלב המצער של הוצאת האשראי בסוף והחלוקה לתשלומים.
"שלום, את צריכה עזרה? "תסתער עלי המוכרת בבואי לחנות "כן, כלכלית" אענה בבדיחה קבועה. אבל האמת היא, אם אפשר, שלא תעזרי לי. פשוט אל תעזרי לי. תני לצלול לבד אל בין קולבי הבגדים ולדמיין שאולי פעם אלבש שמלת ערב שחורה ארוכה עם כתפיות דקיקות...או לשקוע בתוך ים דפים צבעוניים שאני קונה לתחביב העיצוב שלי, או להתנסות בסדרת קרמים שימרחו אותי בהבטחות. 
וכשלמסע הדרכים מתלווה עוד חברה טובה ומכורה, החגיגה היא כפולה ומכופלת. אנחנו נפגשות מוקדם עם הנץ הקפה הראשון ב נ.צ. שקבענו, חדורות שמחה ואופטימיות, עם תוכניות מפה ועד נווה צדק ועם מפת דרכים מנויילנת ומסומנת, ביעדים המיועדים לכיבוש היום. מסע כומתה? הצחקתם אותנו! נראה גבר שהיה עומד במסעות הגבורה שלנו. "די ,עצרו בנות...לא יכולים יותר" הם יזחלו אחרינו בתחנונים.." נראה לכם??? " נשאג לעברם בתגובה. "אפ אפ על הרגליים!" מדהים איזו עוצמה וכוח סבל מתגלים בנו וכמה יעילות והספק.

אנחנו מניחות את המפה על מכסה המנוע כמו גברים אמיתיים בטיול ג'יפים. "אז מה את אומרת ורד", אני מציעה בקול ענייני "שנתחיל בקפה ב.נ.צ הזה ואח"כ נתקוף חזיתית את החנות ברחוב ההוא, ומשם נצא בחשאי ל"מבצע החיסול" (או סייל בעברית) בחנות ההיא. אבל בזהירות כמובן ,שלא יחסלו גם אותנו. ולא קלה היא לא קלה דרכנו. מדי פעם אנחנו נאלצות לעצור למלא דלק - כלומר קפה –(התמכרות מכובדת בפני עצמה ) קפה עם קצף וקפה בלי קצף ועוד קפה ועוד קפה ולעיתים גם סלט מרזה ברוטב פוליטקלי קורט.
זר לא יבין..אבל אולי זרה דוקא כן.
וכמה לא נוח הסיפור הזה שצריך לקחת את הילדים חזרה מביה"ס מדי פעם...אחרת היינו מגיעות היום עוד לשוק הפשפשים, בתקווה שהכיסאות שראינו פעם שעברה עוד עומדים שם. "אני לא מבינה ורד, ילדה בת שש לא יכולה לחזור לבד הביתה במונית ולטגן לעצמה שניצלים, היא חייבת להטריח את אמא שלה שמחרפת עכשיו את נפשה בעבודה כל כך מאומצת?"..

דיאלוג טיפוסי ביני  ובין חברתי ורד בחנויות
שולי: ורד, מה את אומרת, לקחת גם את החולצה הזו? תגידי לי שאני לא צריכה את החולצה הזו..
בבקשה, תגידי לי את זה.
ורד: את לא צריכה את החולצה הזו.
שולי: אוף ורד, למה את אומרת לי את זה?... אני מוצאת מהחנות ממררת בבכי .
ומדהים שכל הליכה משכיחה לגמרי את רכישות  האתמול. מה דין אתמול להיום, תגידו לי? תמיד ימצא איזשהו צידוק פנימי לרכישת החפץ הנוכחי. כמו שבחו"ל אנחנו במין היי כזה של "כאן ועכשיו" וקונים בטרוף תחת האליבי המשכנע "כי זה חו"ל ואין את זה בארץ" ופתאום יש כסף מאין ולמינוס נוסף קו מאונך.
זהו חברים. נפגש בשבוע הבא באותה השעה. תודה על החיבוק והתמיכה, הנה, אני כבר מרגישה יותר טוב (סיסמה שהגיתי פעם עבור סופר-פארם). אני כבר לא מכורה. נגמלתי. גמולה. יכולה לחזור לפייסבוק....
מה אתם אומרים, שנרים איזה חמש, שש, שבע, שמונה כוסות יין לכבוד זה?
או נאכל איזה שתיים ,שלוש, ארבע חמש סברינות? שלכם ב(חוסר) אחריות... שולי







7 תגובות:

  1. הי שולינקה. איפה הדובדבן של הסברינה? למרות ההתמכרות שלי לחדשות כלכליות, הצלחתי לצלול לתוך ההתמכרות החדשה שלי - הבלוג המנחם הזה. וגם להיות ראשונה בתגובות. חייבת לקבוע אתך לסברינה (אבל עם דובדבן

    השבמחק
  2. קפה בהוטל מונטיפיורי? פשוט שערורייה!

    השבמחק
  3. תמרי אשמח להפגש איתך בקפה מונטיפיורי ולאכול סברינה! עצם הפגישה שלנו היא הדובדבן...שולי

    השבמחק
  4. בלוג מהמם! איך את מצליחה להביע את המחשבות הקטנות האלה שכולנו חושבים בלב בכתב. פשוט תענוג

    השבמחק
  5. בלוג מ-ע-ו-ל-ה!!!
    כתיבה נהדרת - ממש כיף לקרוא.

    השבמחק
  6. גם אני מכורה! מודה! מכורה לבלוג המקסים הזה שכל פעם מחדש מצליח להפתיע ולגעת בלב.Shuly we באמת love you.

    השבמחק
  7. כבר כמעט חצות, אבל ראיתי שיש פוסט שפספסתי והיה לי ברור שגם הפעם לא אתאכזב.

    צדקתי.

    השבמחק