יום רביעי, 19 בינואר 2011

לו יכולתי הייתי קוסם, מנתקת בתי מהצ'אט...על טיול בספרי אגדות ומציאות.

איור מדהים יובל רוביצ'ק

לו יכולתי הייתי קוסם
מנתקת בתי מהצ'אט
הייתי נותנת לה ספר ישן
מעולם של פלאים וסודות
הייתי מעיפה ת'מחשב
סוגרת לה הטלוויזיה
ערימת ספרים כמגדל
קוראת לה עד שתגדל
לו רק ניתן לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן
אם הצלחתם לנתח את הטקסט והסאב טקסט שבכותרת, הצלחתם ודאי להבין שהמשוררת או הסופרת התכוונה לדבר היום על ספרים רבותי ספרים, אבל אם אפשר לבקש מכם לשמור על הששששקט...כי אנשים קוראים פה ולא תרצו למצוא עצמכם מחוץ לספרייה, זתומר'ת, לפוסט, נכון?
שששש.. אם אפשר לקרא את הפוסט יותר בשקט, תודה.
אודה ולא אבוש, היום כשאני רואה את ספרי הילדים המגיחים אל ביתנו, אני מתגעגעת לספרי הילדות הישנים של פעם. כפי שאמר את זה קודם לפני ידידי אריק איינשטיין. תביאו לי עכשיו להסניף איזה ספר ישן ומנויילן מהספרייה, שהסכימה בטובה להשאיל לי הספרנית הקרירה וחמורת הסבר. "להשאיל" זוכרים את המילה היפה הזו? כן, אין לי ספק שתנאי הקבלה בעבר לספרניות היו בין השאר, יכולת השתקת ילדים מיידית, תוך הרמת אצבע לשפתיים, ותקיעת מבט האומר "ילד קלטתי אותך מבעד למשקפי העבים, אתה בא לי לא טוב עכשיו, להזכירך הספרייה אינה מקום ליהנות בו".
כמו המוזיאונים שדאגו לקשר לנו מילדות את האמנות עם המושג "נא לא לגעת", אוויר דחוס ושומר עם ידיים מאחורי הגב שרק מחכה...אופס, נגעתי! במקום לקרב אותנו פיסית, רגשית ובלתי אמצעית, לעבודת האמנות, מדרו אותנו בחבלים וטרור של שקט. שימו לב מה קורה לנו כשאנו מגיעים למוזיאונים הגדולים, בבת אחת אנחנו הופכים כל כך מתורבתים ותרבותיים, עומדים עם ידיים מאחור ומהנהנים לאות הן או לא.. וכשאנו כבר יוצאים מגדרנו כל שאנו מסוגלים לומר הוא "מממ עבודה מעניינת"...כמו בביקורת העבודות שהייתה לי בלימודי האמנות באוניברסיטה. כחובבת אמנות חובבנית, עוד ארחיב על סוגיה כואבת זו.

אבל אחזור אל מדף הספרים ולאקסים המיתולוגיים שלי - צ'יפופו, החמישיה הסודית, השביעייה, פרחים בעליית הגג, שני רעים יצאו לדרך, דפי תמר, אני אתגבר, ועוד, שגיבוריהם ודאי כבר יצאו לפנסיה, או סדרת הספרים עם התמונות שחור לבן כמו אלה קרי הילדה מלפלנד. היום כשאני קוראת את ספרי הילדים של היום, הכה מעוצבים, כה רגישים ובעיקר כה "קוליים" ומגניבים, ליבי נחמץ. אמנם הרמה הספרותית היא לעתים יותר גבוהה, ויש בספרים של היום יותר מודעות ורגישות חברתית, אבל  בספרים של פעם הייתה יותר תמימות והם בעיקר השאירו מקום לדמיון וכבדו את השפה, לא פחות חשוב בעיני. הספרים דמו אחד לשני, עטופים בניילון עם כיס, כמעט לא היו בהם בה ציורים, אולי איור סמלי בקו, ריח דפים מהוהים וצהובים ואותיות קטנות, שהכריחו אותנו להפעיל את דמיוננו ולתאר לעצמנו כיצד נראו העוגיות או "הכריכים" "התופינים" או "הרקיקים" של השביעייה הסודית. האם אלו היו עוגיות הסנדביץ' המוכרות לנו עם מילוי הלימון בפנים או השוקולד? ומיץ הלימון שנשמע כה מפתה בשם לימונדה. והשמות הלועזיים שהייתי מעוותת בעת הקריאה - ג'נט היה הופך לגנט ג'ורג' לגורג, ועוד. הילד הרוסי החולה בספר הלב כמה עצבות, כמה דמעות וכמה מסתוריות הם הביאו עמם. תמיד רציתי להיות שם בכל המקומות אלה ולקחת חלק בעלילה. זוכרת את עצמי בת 12 מקבלת מהספרנית את הספר "המצחיקה עם העגילים" ומתאפקת לא להתחיל את הספר במקום אלא לשמור את הבילוי המתוק לבית. ואיפה הם היום אזני החמור? הא? איפה אני שואלת. תראו לי היום אוזן אחת.  בתקופתי היו רושמים גם קללות על הקיפולים אלו בנוסח "אידיוט מה פתחת" או "חמור" ביטוי שהיה מקובל אז מאוד. ואני לא רוצה להמשיך ולנבל את פי אבל אני זוכרת עצמי עונה להם בכעס ובאותו מטבע ומוסיפה גם אני סמיילי אחד או שניים זועמים משלי.  ובין דפי הספרים האלו היינו גם מייבשים פרחים. לא אחת היית פותח ספר וחרצית כרכומית הייתה נושרת ממנו.
מעניין מה היה קורה לו צ'יפופו היה ממשיך לככב גם היום... "צ'יפופו וקרן הון הסיכון לוקחים שוב סיכון"  צ'יפופו עושה אקזיט" צ'יפופו בגואה וחסמב"ה מצילים אותו מעצמו".
דרך אגב, אפרופו ספריה, לקחת ספר היה סיפור אחד, אבל להחזיר אותו היה כבר סיפור אחר. שבועות וחודשים שהספר היה שוכב אצלנו בבית וכל טלפון היה מקפיץ אותנו בפחד אולי זה מהספרייה. היינו רוצה להחזיר אותו אבל ככל שהזמן עבר הפחד גבר...עד שאחי ואני היינו עוצרים איש זר  בקרבת הספרייה, "תעשה טובה אתה נכנס פנימה? אם לא אכפת לך לשים את הספר זה על הדלפק" ונסים משם במהרה.
אבל אני יודעת. לא צריך להגיד לי. כל דור והספרים שלו ואסור לי לעשות מזה סיפור. "יומנו של חנון" הוא החסמב"ה של היום, ובקרוב הם גם יקראו אותו באיי פד. ולא אוכל להלחם בקדמה, אולי רק לכתוב ספר מתחרה. הנה, יש לי רעיון אני אכתוב את ספר התשובה "יומנה של אמא חנונית". אני כבר רואה איזה בסט סלר זה יהיה, צומת ספרים יעשו לו כאלה מבצעים. חינם פלוס חינם! חפשו אותי בשבוע הספר בכיכר רבין שאחתום לכם.
בינתיים עם מאיה אני מנסה לשלב בין יומני החנון אחד, שניים, שלוש וארבע גם ספרים מפעם, שעברו היום עיצוב חדש ומפתה ויחד אנחנו קוראות כל ערב לפני השינה פרק או שניים עד... שאמא נרדמת. (ואז מאיה יכולה סוף סוף להתחיל את הערב, טלוויזיה, מחשב..) וזה המקום לציין שעצוב מאוד שחנות הספרים המקסימה אמילי בשד' בן גוריון נסגרה עקב... המציאות. הריאליטי. היה שם סוג של אסקפיזם מתוק עם הרבה כבוד לספרים ולסופרים.

"הצגות וסיפורים שמאיה אוהבת במיוחד" הוא "אלבום תרבות" או יומן אירועים. מגיל צעיר אני אוספת לגברת את כל הכרטיסים מההופעות, המוזיאונים, הטיולים ושאר האירועים אליהם הלכנו. זה התחיל ב"טיף וטף" ומגיע לכנר על הגג בקאמרי והופעות של הבלט הישראלי. אז נא לא לזרוק את הכרטיסים. שתהיה הוכחה לילדכם שלא כל הזמן היה להם משעמם ושמדי פעם הוריהם עשו מאמץ קטן כדי לתת בהם קצת תרבות. ברור שיש כל מיני סוגים של "תרבות" ולא כולם ראויים להיקרא תרבות, יש כאלו שעונים יותר להגדרה "איך מעבירים שעתיים וחצי עם ילד בן ארבע ועם עוד מאתיים אמהות במצב דומה" אבל עם הגיל זה הולך משתפר.




 למבחינים בכותרת..היא מבוססת על ספר ילדות אהוב שגדלתי עליו  "הסיפורים שענת אוהבת במיוחד" של יהונתן גפן. 



בין הדמויות הבלתי נשכחות, הארנב שומדי ונמרוד שהתחפש לפרח. ומה מרגש היה לגלות ש"שאול השועל" הוא היום בחור בן 43 ובתו לומדת בכתה עם בתי וחברה טובה שלה והמאיירת היא סבתה. החיים האלה. ודרך אגב ספר מקסים ואהוב מתקופתנו גם הוא של יהונתן גפן נקרא "אלרגיה" למי שמכיר. כן ירבו כאלה.
ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר של הנושא את "שבוע הספר". כשהייתי סטודנטית מכרתי פעם ביריד הספר ספרי קודש...לא זוכרת איך הגעתי לזה. נו טוב, זה ידוע שלבלונדיניות מתאים שחור.

ולסיום תסלחו לי,"דקלום" שצרוב במוחי הצר מסדרת המופת "תוכידס" סוג של בן דוד של דני דין וחבריו. מקווה שזה לא יפגע במוניטין שלי.
פשקוביצ'י פשקוביצ'י
אל תשוויצי
כל היום את במרפסת
תחתונים רק מכבסת
ובערב מה קורה לך
את שותה קפה עם מלח!
איזה צחוקים הא..מה תגידו, לא שירת מופת ? לא ביאליק?  



ואאחל לכם כמובן ט"ו בשבט שמח.

לכל אחד אני מאמינה יש מישהו שהיה שמח לשתול...

שלכם, בליווי כל הזכויות שמורות, הסופרת, המשוררת והוגת הדעות, שולי
והנה השיר הקסום הזה


והנה פרסומת שכתבתי וביימתי לקורא ספרים דיגיטלי לחצו לצפייה על הלינק
http://www.youtube.com/watch?v=QwVIGBMoPOU

4 תגובות:

  1. שולינקה, תודה תודה על התזכורת המתוקה והלימונית לטוזיג של החמישייה הסודית! ומה בדבר האנפילאות של סבא לורנס? והשנית של בת' המסכנה? לחיי האותיות הזערוריות של ילדותנו התמימה...ואיזה כיף של פירות יבשים!

    השבמחק
  2. הפעם קלעת לנושא ממש קרוב לליבי.ושוב נראה לי שאנחנו חולקות אותן חוויות ילדות: אותה הספרנית חמורת הסבר שבקול שקט ומקפיא הזכירה ש"הספרייה אינו מקום להנות בו". ה- X-ים המיתולוגים שניסיונות נואשים להחיותם אצל הבת החמודה שלי לא צלחו, "שני הרעים יצאו לדרך" ולא שבו, "אני אתגבר" (אולי?), ו"הלב" פשוט נשבר! אף לא אחד מה'מיתולוגים' שלי מצא את דרכו ממדף הספרים אל ידיה של הנערה. ואני מסרבת להיפרד ומותירה אותם מצהיבים ומעלים אבק כאן לידי. ויכול להיות שאמהות ובנות פשוט לא צריכות לחלוק אותן האהבות.
    שולי, נהנית כל כך לקרוא את הבלוג כל פעם מחדש (כן, כן, עדיין מכורה).

    השבמחק
  3. מיכל את בעצמך כותבת כל כך יפה! אולי בלוג שלך? אל תפסיקי..שולי

    השבמחק
  4. רעיון טוב. מה שבטוח מצאתי כבר מעצבת מוכשרת לבלוג העתידי...
    אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך הם כל כך מדוייקים ומהנים. יוצאת מכאן היום עם רון בלב ואת ביד...
    ט"ו בשבט שמייח

    השבמחק