יום שני, 14 במרץ 2011

מעולם לא הייתי בכזה היי!... או החיים מגובה של 100 מטר



שמחה לבשר כי כוחותיה חזרו לבסיסה בשלום! אם זוכרים בפוסט האחרון ספרתי לכם על מתנת יום ההולדת המקורית והמרגשת שקבלתי- צניחה במצנח רחיפה! ורציתי לקיים הבטחתי  ולתת לכם הוכחות מדעיות להיותי באמת קצת מעופפת.
היה לי בדיוק שבוע לדון עם עצמי ועם הסובב אותי בנושא הפחד. בסופו של דבר, הפחד הוא דבר מאוד מתיש ומכביד ודי מהר קבלתי החלטה רציונאלית שלא לעסוק בו ולתת לו מקום. ופשוט להגיד לעצמי את התשובה המפתיעה – כן! כן! הרי תמיד יש את כל הסיבות למה לא. לכי עם זה אמרתי או יותר נכון המריאי וכך עשיתי. לא אכחיש שטמפרטורת כפות ידי ירדה למצב מדאיג במהלך הנסיעה למקום הצניחה בנתניה, והיו לי כמה שיחות עם אלוהים והבטחות מקובלות ברגעים כאלה.
אז מה מרגישים בזמן הצניחה אתם ודאי תוהים.. אז ה"וואו"הגדול הוא ברגע הניתוק עצמו מהקרקע, והצלילה הפתאומית אל האוויר הפתוח. תחושת שחרור והתרגשות עצומה אוחזת בכל הגוף. משב אוויר חזק ונעים מלטף את הפנים ושקט עוטף אותך לפתע מכל כיוון. ברגליים יש תחושה כאילו דורכים על גבעות של אוויר.
פתאום אתה מבין מה זו באמת נשימה עמוקה ומתחבר לרגע לטבע, לנוף לאוויר הצח, לצבע התכלת המרגיע של השמיים, ולתחושת השקט כאילו כל העולם נמצא ב"מיוט". וכן, אתה גם צועק קצת בהתרגשות, כמו חבורת נוער מתבגר על רכבת הרים. ואולי באמת מתאים פה הביטוי ברקיע השביעי. וכמו הקלישאה הידועה, הייתה לי הזדמנות להסתכל על העולם מלמעלה, והמסקנה הלא מפתיעה חברים... אנחנו כאלה קטנים.

מתוך שיחה שנערכה גבוה מעל הרי גלבוע (כלומר מלונות נתניה) מעל העננים (כלומר המנגלים)..כ-100 מטרים מעל פני הים, עם אוהד סחלב, מדריך הטיסה המקצועי ובחור שמח מסוגו. (דרך אגב, ישנם רק 12 מדריכים מוסמכים לתחום זה בארץ, להפתעתי).
אוהד: אנחנו טסים לאורך הצוק דרך הרכס, הרוח פוגעת ברכס ומתרוממת לאורכו. ככל שהרוח חזקה יותר כך היא תגביהה אותנו יותר גם עד לגובה של 200 מ'..
שולי: אוהד תקשיב, אני מאוד מעריכה ומוקירה את פועלה של הרוח, רק אם לא אכפת לך, לפני ההסברים, לאפשר שניה ללב שלי לחזור למקומו הטבעי, ולתת לי לבצע שוב את הפעולה הזו שאני רגילה לעשות הרבה על הקרקע..לנשום אני מתכוונת.
אוהד: אה, בטח, אין בעיה, אני אשתוק.
שולי שחזרה לנשום באופן עצמוני: יו איזה כיף!
אוהד: אז מה את אומרת שנעשה קצת שמיניות באוויר?..
שולי: לא אוהד, אני מעדיפה שנטוס בקו ישר, משהו כמו קו חמש... אוקי?
אוהד: אין בעיה, מה שתגידי, רציתי רק לעשות לך כיף.
שולי: זה יופי של כיף ככה, תאמין לי.

טוב צוחקת. האמת שדי מהר התארגנתי על עצמי ואוהד יעיד, והתחברתי לעונג שברחיפה. אפילו שרנו, אי שם בין הרכס לים, לצוק, למצנח, שיפתח עלי שיפתח, לרוח שמגביהה, שמורידה, שמתחזקת, שמעיפה ושמרוממת. דמיינתי לעצמי את החדשות ברדיו לאותה שעה: והרי התחזית להיום: "עננים ושולי בגובה רב.."
אני מנסה לחשוב לעצמי, ממה הורכבה ההנאה שלי. אז חוץ מחווית הטיסה עצמה, נהניתי לצאת קצת מהשגרה ונהניתי מעצם ההתגברות על הפחד. אח"כ היה לי ממש קשה לנחות על הקרקע מרוב האדרנלין שזרם בגופי. למעשה עד עכשיו לא נחתתי לגמרי ואני במין היי קטן. ודרך אגב, מקבלים רעב רציני אחרי והצנחנית נלקחה כלאחר כבוד, לטרוף שיפודים. (זתומר'ת סלט קיסר... אוקי ,אוקי מודה, שיפודים כולל הכל). עכשיו כשהשמיים הם הגבול, והפכתי ספורטאית אקסטרים מן המניין, אני נורא מתלבטת מה יהא יעד הכיבוש הבא שלי - האם סנפלינג, באנג'י או סקי מים.. טוב, נראה לי שבטווח הקרוב אחזור לשיעורי החיזוק והעיצוב שלי. רק אני והמזרון שלי. לפחות אני יכולה להבטיח שתהיה לי נחיתה רכה.
ושנה הבאה ליום ההולדת אני מבקשת אגרטל או סט מגבות מהודר.. לא! לא! שלא תעזו.
והעיקר לא לפחד כלל!... או כמו שאומר שלום חנוך בשיר "הולך נגד הרוח".. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
שלכם שולית, ה.....הצנחנית, שנחתה זה עתה. סופי.

ולאילו שלא ראו את  סרט הצניחה, המרגש השבוע בפייסבוק, אתם מוזמנים ללחוץ על הלינק. הסרט הוא באורך של 7 דקות אבל למעשה רחפנו באוויר כעשרים ומשהו דקות!  אז כבוד בבקשה.



Just do it

2 comments:

  1. צילה יהודאי15 במרץ 2011 בשעה 12:17

    את מדהימה! איזה אומץ!!!
    כיף לקרוא אותך.
    צילה.

    השבמחק
  2. אז למרות האיחור המטורף בתגובה (רעידת אדמה, צונאמי, היתוך הכור, את יודעת....) בכל זאת הצלחתי לשמור על המקום השני המכובד. הכי הכי שולי כאן בשבילי זה "עננים ושולי בגובה רב"...אה, כן - ופריחת ההדרים. המחזוריות הקסומה הזו של הטבע העירוני שלנו שתמיד מצליחה לחבר אותנו מחדש לגרעין הכי מתוק של קיומנו. מרחפת מקסימה שכמותך, שתמשיכי להלך על גבעות קטנות של אוויר!

    השבמחק