יום רביעי, 29 ביוני 2011

איזה פוסט יצא לי בלי עין הרע!


היום בלי נדר ובעזרת השם, נשוחח על כל אותם איזורי הדימדומים שבחיינו. אלה שעליהם לא נצהיר בגאווה ברזומה שלנו ולא נצעק בראיון העבודה, אבל הם שזורים בתפקודנו לאורך היום. פורצים מאיתנו ללא כל התרעה מוקדמת. לעיתים אף מנהלים אותנו. איזורים בהם אנו נשלטים ע"י כוחות דמונים, שקיומם לא הוכח ולא יוכח לעולם מדעית, אבל נוכחותם ופסיקתם בחיינו, חזקים מכל שכל ישר והשכלה פורמלית. קוראים להם אמונות תפלות. למה תפלות בעצם? אמונות. ואני  לא מדברת פה על אמונה באלוהים. אלוהים גדול, זה כבר ידוע.
אבל האמת שאני למזלי, בלי עין הרע, טפו, טפו, טפו, חמסה חמסה, חמסה לא באמת מאמינה בהן. מה אני איזו פרימיטיבית?! אבל ליתר בטחון ברשותכם, אני אצא לרגע מהפוסט ואכנס אליו שוב ברגל ימין. כי מה זה כבר דורש ממני? ולמה להסתבך? מקווה גם שלא יעבור פתאום איזה חתול שחור באמצע הכתיבה, ואז אאלץ כנראה, אני שוב מתנצלת מראש, אלף אלפי סליחות, לירוק הצידה, כי מה זה כבר דורש ממני ? למה להסתבך אני שואלת?
לא אחת קורה לי שאני מנהלת שיחה עם אנשים תרבותיים לכאורה, הגיוניים, הלבושים בקפידה ועונדים את השעון הנכון, כשלפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת אני עדה למטמורפוזה המתרחשת לנגד עיני. לפתע מתוך אותו מוקפד והגיוני פורצת חיית אדם מבוהלת וקמעית, המבצעת טקסים ופעולות מוזרות כגון יריקות, הליכה מספר צעדים קדימה ואחורה, הנפות ידיים מוזרות באויר או סתם ריקוד אינדיאני, תוך מלמול משפטים לא ברורים, כמו מלח מים מלח מים. רק כי עבר חתול שחור בסביבה, דבורה, או הוא קיבל חדר מספר 13 במלון. מה אתם מחייכים שם? אני בטוחה שאתם יודעים היטב על מה אני מדברת ויכולים להוסיף את שלכם לרשימת "החס וחלילה" "ושלא נדע" הזו.
לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שכל אותם טקסים, עכבות, התניות, אמונות, שאנחנו נתלים בהם, עוזרים לנו במלחמתנו בחרדות, בדאגות ובעיקר בתחושת הלא צפוי, הלא ודאי ולא נשלט על ידינו. עם כל הרצון שלנו לשלוט בחיים אנחנו עדיין משאירים פתח קטן לאפשרות ההזוייה שלא הכול בידינו ויש אולי גם יד מכוונת או משהו נשגב מבינתנו. ואותם בטחונות קטנים, טקסים וביטויים עוברים במשפחות מדור לדור ומאם חרדה לבתה האומללה. ויש דברים שלא מבקשים עליהם הסבר ולא שואלים שאלות, כי התשובה עליהן תהיה "ככה". פשוט מבצעים. כי גם אם אישית אתם לא מפחדים להסתבך עם השדים והרוחות, אתם בטוח לא רוצים להסתבך עם אמא שלכם או עם חמותכם. שלעיתים מספיק מבט שותק אחד שלהן. ואם אמא שלי לא מעבירה לי את מחט התפירה ישר לתוך כף ידי אלא מניחה אותה קודם על השולחן, אני צריכה לשתוק ולשתף פעולה.

בילדותי כל משפט שהורי הבטיחו לי הסתיים בביטוי "בלי נדר". זוכרת אותי מתחננת אליהם "בבקשה, תבטיחו לי משהו בלי התוספת הזו של ה"בלי נדר", תגידו פשוט שנוסעים שבוע הבא לחו"ל". בלי הסתייגויות, בלי אותיות קטנות והכוכבית הזו של הבלי נדר. אבל הם לא היו מסוגלים, ולא התכוונו לקחת שום סיכון.
אחיותי המלומדות למשל, שאחרי הפוסט הזה לא יכירו בי יותר, נשלטות כנראה היטב על ידי אותם כוחות. הן יעדיפו למשל, לספר לי על החופשה העתידית שלהן בחו"ל דקה אחרי שחזרו ממנה, כדי חס וחלילה לא להתגרות בגורל. ולא יאמרו שום משפט בלי לחפש את העץ (רצוי מלא) הקרוב בסביבה כדי להקיש עליו. בעלה של אחת מהן שהבין את חומרת המצב של אשתו, הציע לעצב לה טבעת מעץ! שתהיה מונחת קבוע על אצבעה ותבטיח לה עשרים וארבע שעות רצופות של טאץ 'ווד בהישג יד. רעיון נפלא. איך לא עשו זאת עד היום?
ומהעולם הזה של האמונות, די טבעי בשבילי להתגלגל לעולם הנסתר, בו שולטים המתקשרים למיניהן, הנומרולוגים, הקוראים בקלפים, בקפה ובמאפה. ואין לי טיפת ציניות או ביקורת לגביהם, מסביבה פשוטה - אני הקהל שלהם!  אם לא ה- !  אני קהל רצוי, אני קהל מנוי, אני קהל שבוי, אני קהל תלוי. מודה בגאווה או לא לגמרי, שלאורך חיי הלא קצרים, צרכתי לא מעט מהם. גם אם אני לא זוכרת שום מילה ממה שהם אמרו לי או הבטיחו, דקה אחרי שיצאתי מהדלת.
ובכן, מה קורה לנו שם בישיבה מול האנשים האלו? בהתמסרות הרגעית והטוטאלית שלנו אליהם. איך באחת נעלמים השכל הישר שלנו, כל שנות ההשכלה, האינטליגנציה המינימלית הטבועה בנו, חוש הביקורת, יכולת השיפוט העצמית. ואנחנו נותנים אמוננו באדם הזר שהכרנו זה עתה, צמאים ומשוועים לכל מילה שלו.
מילה של ברטה זו מילה, כפי שאומר השיר המפורסם. כמו ילדים אנחנו יושבים מול המתקשרת או הנומרולוגית ומתחננים להוקוס פוקוס, מבקשים קסמים שיגשימו לנו את כל משאלתנו. בבקשה תגידי לי את מה שאני רוצה לשמוע, הבטיחי לי שאחרי כמה צרות קטנות פתאום ארגיש נפלא. לא רוצים טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, הדורש מאתנו להתחבר אל עצמנו ולקחת אחריות פעילה לשינוי. לא תודה. אני כבר מחוברת, אם לא לעצמי אז לפחות לכבלים ולסלקום. אני רוצה קיצורי דרך כאן ועכשיו.

רגע, אז מה היא אמרה לי אתמול המתקשרת? אוף, אני כבר לא זוכרת. די בפעם הבאה אני חייבת לרשום. אבל גם זה אני יודעת לא יעזור. אה, נזכרתי. היא אמרה שיהיה טוב ושהיא מעדיפה אם יש לי מזומן.
והי, מאיה אל תשבי בפינה של השולחן, לא תתחתני שבע שנים. רגע מה אני דואגת, אז היא לא תתחתן עד
גיל 16. יש הרבה שלא מתחתנות עד הגיל הזה ובכלל לא חייבים להתחתן היום.  
טוב, נתראה בלי נדר, שבוע הבא. ברור לכם שהתגריתי בגורל עם כתיבת פוסט בנושא רגיש שכזה, כך שאם לא יופיע פוסט חדש, כנראה שהלכתי לכל השדים והרוחות.
ביי לכם שולי

2 comments:

  1. למנסים להגיב ללא הצלחה.. אם לא עולה בפעם הראשונה יש ללחוץ שוב על פרסם הערה . לא להתייאש בבקשה. שולי

    השבמחק