הפגנת אהבה

צריכה לכתוב משהו על המחאה. צריכה לכתוב משהו על המחאה ומהר. אני כבלוגרית חייבת להשמיע את קולי ולהראות שיש לי דעה. אחרת עוד שנייה אקים לי בעצמי אוהל מחאה בתוך הבית כנגד עצמי, על שאני לא מביעה מחאתי בפרהסיה. אבל לא יכולה סתם להגיד שאני תומכת ובעד, ושגם אני מאוד אוהבת סושי וכמו רבים, מחשבת חוזה דירתי לאחור עד להעלאה הבאה. אני צריכה למצוא זווית. אבל לא סתם זווית. לא זווית קהה ולא זווית ישרה - זווית חדה! כותבים רבים ומושחזים קמו לה למהפיכה הזו וכדאי מאד, שמה שתגיד לא אמרו את זה קודם לפניך, כי זה כן משנה. וכדאי שאעשה זאת מהר. מהר מהר לפני שיגמר, וכל הדרישות תושגנה. זה עניין של ימים עד שהממשלה תתקפל ואחריה האוהלים, ולכל אחד ואחד מאיתנו יהיה בית בישראל כזה עם גג רעפים אדום. לי אישית תהיה דירה בתל אביב, כי יעבור חוק מיוחד שמי שנולד בעיר הזו זכאי להמשיך לגור בה ולחפש בה חנייה כל חייו עד שימצא. זה עניין של ימים עד שהרופאים המתמחים - אלו הקרובים בעיני ליושב במרומים, ומצילים את חיינו מכאב, סבל ומוות, יקבלו יותר מחמישה שקלים לשעה כדי לקנות בהם שוקו חם מהמכונה במשמרת הלילה, כשהכל סגור. ביניהם בתה העדינונת של אחותי המתמחה במחלקת האונקוגניקולוגיה בבית חולים ומתרוצצת בטירוף בין חולה אחת לשנייה, כשידיה המקצועיות מבצעות פעולות כירורגיות מצילות חיים, ועיניה מחייכות בחום ועידוד - לא במקרה קוראים לה שי. ובבוקר אחרי לילה ארוך ונטול שינה תרוץ  טרוטת עיניים להתמחות הנוספת שלה, כאמא לשני ילדיה הקטנים. זה עניין של ימים, של שעות, שיבינו שהכול מתחיל בחינוך, והכסף הלא צודק שהולך לחרדים יחולק באופן צודק וחברתי בין כל אנשי העם הזה ובראשית לאלו שמשרתים בצבא. זה עניין של שניות, שהצדק המיוחל יחלחל לכל החברה.

אה, זה לא עניין של ימים ושעות ודקות אתם אומרים. אלו דברים שיקחו עוד הרבה זמן. אם כך יש לי עוד זמן לחפש את הזוית שלי. מסתובבת ברוטשילד ומחפשת אותה, את הזוית הזו, בין האוהלים והשלטים המדהימים שכתובים שם. הרבה קופירייטרים מבריקים מתגוררים שם, בשיכון החדש הזה והם לא יודעים שהם כאלה. אם הייתי בעלת משרד פרסום הייתי מסתובבת שם לצוד אותם. לוקחת אותם מהמאהל המיוזע ללובי הממוזג והמעוצב של מגדלי משהו. עושה להם מהפכה וצדק מיידי בחשבון הבנק שלהם על המקום.

מסתובבת ומנסה להגדיר במילים את שחולף לי בראש. ומגיעה למילה קנאה. קנאה על האומץ של החבר'ה שהתחילו את כל זה. לדבר, לצעוק להרים את הראש ולפתוח את הפה. ובעיקר לא לפחד. איך לא חשבנו על זה קודם. אולי בגלל האילוף המוצלח בצבא. על הפעולה הכול כך פשוטה של להגיד – לא! עד כאן! לא מוכנים לזה יותר. מהיום כל מה שירגיש לנו לא הוגן נוכל פשוט נסרב לו. איזה רעיון נהדר! כל כך התרגלנו לעוולות, לחוסר הצדק החברתי, לקבל את החיים בהכנעה, כאילו זה גורלנו וצריך להשלים איתו. מאז ומתמיד ידענו עוד מהעתידות בבזוקה, שמוטב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, ואגב המשפט הזה תמיד מגיע בסט עם רשע וטוב לו צדיק ורע לו. לא האמנו שיש לנו למעמד המרכזי (הנה יישמתי את הביטוי המדויק הזה) סיכוי מול מגדלי הכסף ומגדלי הכוח (איך עוד לא נבנו בנייני מגורים בשמות אלו?) ומול המגדל המרכזי שנבנה פה - מגדל בבל. מדינה שבה אנשים שונים, מדברים בשפות שונות וחיים ברמות חיים כל כך שונות וקיצוניות - והסוף ידוע.

לפתע עיני קולטות כתבה בעיתון המכינה אותנו לט"ו באב, וממליצה לי על סט לבנים מהודר שכדאי שאצטייד בו. ואני חושבת לעצמי, רגע, מה הוא לעזאזל עושה פה? החג הזה? למי יש כוח במצב הזה לדבר על אהבה? ועוד להיות רומנטי בחום הזה? תנו לגמור את האוגוסט הקשה הזה, נחזיר את הילדים למוסד הסגור, ואז אולי נהיה מסוגלים להרגיש משהו, ואולי גם לחגוג. אבל רק כמובן אחרי מקלחת טובה.

אבל במחשבה שנייה, אולי דווקא ההידחפות חסרת הטאקט של החג המתקתק ועטור הלבבות הזה, רוצה להגיד לנו משהו. להזכיר שיש לנו עוד קול או כוח בעולם הזה, שנולדנו איתו ואסור לשכוח אותו ולזלזל בו. עוד רגש בקשת הרגשות, שכדאי לעשות בו שימוש על בסיס יומי, כדי לשפר את חיינו בעולמנו הזמני. זהו כוחה של האהבה. כוח מתוחכם שיכול להפיל חומות ולהשיג מטרות בלי שום מאמץ  ועם חיוך. חולשה עם המון כוח. כוח שחזק בחולשתו. התרגלנו מילדות שבגילוי אהבה יש חולשה. והתרגלנו שכוח מפגינים באגרופים. בחלונות ראווה בלתי שבירים. אני דווקא חושבת שלהפגין אהבה לשני זו הגבורה האמיתית. לא להרגיש מאוימים, ולהיחשף באומץ ובלי פחד ברגשותינו, אם כך אנחנו באמת מרגישים. בין הורה לילד, בין גבר לאשה בין אדם לחברו. כמה דלתות יכולות להיפתח כשדלת הלב נפתחת פתאום.

ואת הכוח הזה של האהבה צריך לחזק ולטפח מהרגע שילד נולד. לתת לו את ההרגשה שהוא אהוב לנצח וללא כל תנאי. לצערי אני מגיעה מדור שהפגנת רגשות נחשבה לחולשה מובהקת ותחושת האהבה הייתה מותנית באם סדרתי את החדר. וכשהילד האהוב זה יצא לרחוב הוא יהיה ספוג ברגש הזה וזו תהיה שפתו הראשונית והטבעית. לילדים כאלה מתוסף לרוב גם חיוך. חיוך של אדם ניחוח שמרגיש אהוב, ומקומו ברור לו בעולם. ויהיה לו פנאי רגשי להתבונן ולגלות את השני, ולראות אם הוא יכול לעזור לו במשהו, ולתת לו או לחלוק עימו משהו משלו,  אולי אף להתאהב בו. ולא יהיה עסוק בהתגוננות ובהפגנת כוח, ערוך ומוכן לשחרר את אגרופי הזעם שלו .

.  

טוב, מה תפסתי לכם עכשיו את הראש עם הרצאות פילוסופיות, כשאתם צריכים להיות טרודים ברעיון ליום האהבה. אבל תעשו טובה. שהיא תהיה מהפכנית השנה, המתנה הזו. אולי נגיד אוהל ורוד עם לבבות?

אני אישית לא יודעת אם אחגוג השנה את החג הזה, אבל מקלחת טובה בחום הזה, אף פעם לא יכולה לאכזב. 

שלכם שולי.

שהמהפכה הזו תגיע לאור שבקצה