יום שני, 21 בנובמבר 2011

ילדתי שלי אל תחצי לבדך

או: מלחמת השחרור שלי

ילדתי שלי, עוד מעט תתחילי ללכת לבדך בשדה המוזהב. כן, כמו כל הילדים האלה של ההורים האלה, שהתחילו ללכת לבד ומתרבים כל יום כמו ילדים אחרי הגשם. אני רואה את הרגע הזה מחכה לי שם מעבר לפינה. פינת הרחוב. וזה אומר שאמא שלך, להלן כותבת שורות אלה, תצטרך לנשום עמוק ואולי אף להירשם לחוג מדיטציה הסמוך לביתה, כדי להיות מסוגלת להתחיל לשחרר – להתחיל אמרתי - את כף ידך הקטנה מתוך כף ידי. ולשם כך היא, האמא שלך או האמ-אמא שלך, תאלץ להיעזר בכדורי הרגעה מהסוג החדיש ביותר, בשעה שאת, ילדתי שלי, תחצי לבדך את ארבעת מעברי החצייה עד לביה"ס, אחרי שהסתכלת ימינה שמאלה ושוב ימינה. הו, אני כבר מרגישה חולשה בכל גופי רופא! אחות! עזרו לי.
כן ילדתי שלי, אני מתחילה להרגיש איך שעון החול של התירוצים שלי אוזל. בקרוב, כל הסיבות, למה אני עדיין מתעקשת להמשיך ללכת איתך, יד ביד, כל בוקר לביה"ס, ישמעו כלא יותר מתירוצים עלובים של אמא לא משחררת. גם אם אשבע לכולם, והנה, אני כבר אני נשבעת באמא שלי, שאני באמת נורא אוהבת ונהנית מהרגעים הקסומים האלו, שבהן אנחנו פוסעות לנו שתינו יחדיו, עם רון בלב ותיק על גב. איתנו פוסעת תחושת התמימות, הנאיביות, והידיעה הצובטת, שהרגעים הציוריים הללו דינם לחלוף במהרה ולא לחזור עוד. אלא אם כן, מקובל לראות אמא וילדתה הולכות יד ביד לאוניברסיטה או לצבא, שזה ממש בסדר מבחינתי. אבל על פניו נראה לי שלא זה ילך.
כי תראו, אני יודעת בדיוק מה זה אומר שהיא תתחיל ללכת לי לבד עכשיו. ילדה בכיתה ד'. זה אומר שהיא כבר גדולה ועוד מעט היא תגדל עוד יותר, ולכו תדעו לאן זה יגיע. זה לא יהיה כמו עכשיו, שיש לי שליטה מלאה עליה, ובתשע בערב, כשאני מכבה לה את האור אני יודעת בדיוק איפה היא מסתובבת לה - חפופת ראש מתחת לשמיכת הפוך שלה אחרי סירוק כינים. זה יתחיל בללכת לבד, ושנייה אחרי זה היא כבר תתחיל לשתות לי אלכוהול ותבקש ממני את האוטו לקפוץ לקנות סיגריות, בדרך לגניקולוג . לא צריך לספר לכם. וכבר לא יהיה סיפור לפני השינה. כלומר יהיה סיפור לפני השינה, אבל בשביל האמא - לדעת איפה הילדה שלה מסתובבת בשעה כזאת.
ולכן אני נוקטת במדיניות הלא שחרור או ה - לעולם לא מאוחר מידי - לשחרר. ואני קוראת לכם ההורים, קריאה נרגשת מעל במה זו - בואו לא נשחרר אותם יחדיו. ניישר בינינו קו, האומר שילד עד גיל שמונה עשרה לא הולך לבד. ואם כבר לבד אז בקבוצה ובליווי של מבוגר תורן. ככה לא יהיו תקדימים אצל ילדים אחרים, והם לא יבקשו גם. מה יש? נעשה תורניות. כמו משמרות הזהב - רק משמרות גיל הזהב. נקרא לעצמנו "הורות מאוחרת" אה, כבר יש גוף כזה בעצם. תאמינו לי, זה הכול עניין של יישור קו בינינו ההורים. אם נדע להציג חזית אחידה מול החבר'ה האלה ולטפל בהם כשהם עוד קטנים, נוכל בעתיד למנוע את בעיית האלכוהול -- עישון- נהיגה של בני הנוער. אני כבר מוכנה לחשוב על סיסמה שימושית "עם הורים - לא מעיזים" או "עם הורים - לא מתלוצצים" ורק אחרי שהם יתגייסו לצבא וילמדו להגן על נפשם הרכה כמו שצריך, אז נשקול להתחיל לשחרר. נשקול אמרתי.
אין תגובות מצדכם הא?הורים קוליים שכמוכם. גיבורים על חלשה. נו, טוב לפי השתיקה הזו אני מבינה שאין לי הרבה ברירות. כן ילדתי שלי, הגיע הרגע כנראה. לשחרר.
אוקי, אם כך אני דורשת, שבכל בוקר החל מהיום, בשעה שמונה אפס חמש ואחת ארבעים וחמש בצהריים, תיעצר התנועה בכל רחבי ישראל למשך כמה דקות. נהגים ינהגו מעל לשורת הדין ויעצרו בעצור ולפני מעבר חצייה ויאפשרו לבתי ובכלל לכל ילד, לחצות בבטחה את הכביש וליהנות מזכות קדימה והזכות לחזור הביתה בשלום. בתקווה גם שהפדופיל הידוע ומעורר האימה הגר בשכונתנו לא יחליט אף הוא לחצות את הכביש באותו הרגע ואת הקווים האדומים.
ואולי תופתעי ילדתי שלי, לראות יום אחד עץ חדש ושונה בסביבה, או פרח שקשה להגדירו, אל בהלה ילדה, זו אמא שלך שהתחפשה לפרח או רמזור – כל מה שיאפשר לה להמשיך להיות בסביבה ולצפות בך מרחוק צועדת עצמאית בעולמנו המחוספס. כי אמא שלך כמו שכבר הבנת, לא מתכוונת ללכת לשום מקום. אולי באמת צריך שיהיה ברחוב שלט אזהרה "זהירות אמהות בדרך".

ואי אפשר כמובן שלא לציין כמקובל, שאנחנו ההורים התחלנו ללכת לבד או נזרקנו לרחוב בגיל הרבה יותר צעיר. זה לא אומר שהסביבה אז הייתה באמת הרבה יותר בטוחה. זכור לי עד היום אותו ערב שחזרתי לבד בגיל 13 מחברה, כשלפתע התלווה אלי איש מפחיד עם אופניים לאורך כל הדרך, עד שעוברי אורח טובי לב קלטו את הילדה המבוהלת ואיימו במשטרה. אני גם זוכרת שכשהיינו הולכים לבד בחושך נהגנו ללכת במרכז הכביש, מנהג מעניין שכזה. היה אז גם מקובל לשרוק בחושך. אולי זה באמת רעיון טוב. מאיה שלי, בכל פעם שתרגישי פחד הכי קטן כשאת הולכת לבד, פשוט תשרקי. תוך שנייה אני שם. יאללה משוחררת.

5 תגובות:

  1. אולי תקני לה איזה דובי דוברמן קטן שיהיה לחבר שומר מורה דרך ואף מעביר מעברי חציה מדופלם? :)

    השבמחק
  2. תודה באמת לנחמה הנזל או הנדל?

    השבמחק
  3. אני מצטרפת לקמפיין. כל הרעיון הזה שהילדים גדלים להיות עצמאיים הוא רעיון עיוועים מטופש שאיני יודעת מי המציא אותו. בכלל הם כבר לא מסכימים לנישוקים וחיבוקים בפרהסיה ובקושי בפרטיות, אימא היא כבר לא הכי בעולם, חברים חסרי תועלת בני גילם הופכים לאלוהים החדש... אני בעד הקמפיין:
    "מאריכים את שנות הילדות - הורים בעד ילדים ילדותיים" נדמה לי שזה מכסה הכל!:)

    השבמחק
  4. שולי החמודה ,הצלחת להצחיק אותי ולהזכיר לי שלפני כמה שנים חשתי כמוך כשילדי עברו מזמן את הגיל המקובל ללכת לבד ואני לא הסכמתי ל"שחרר"...
    תמיד רצים בראש התסריטים הכי הזויים בנוסח "שתיקת הכבשים" ודומיו...גם כיום אנחנו עורכות ליוויים טלפוניים..מדברות כל הדרך עד הבית,כולל....ועד היום כשביתי הגדולה בת 14 אני עדיין נוסעת בלילות להביאה הביתה...או מבקשת שילוו אותה חברים ויש לי שיטה נוספת,תקציב הארוח גדל,אצלינו יודעים שתמיד חברים מוזמנים לישון וכך יש לנו ליווי עד הבית כולל המיטה...(בני אותו מין כמובן....)
    אפשר להציע גם שיחזרו עם חברים קבועים מבית הספר ולהשקיע בארוחת צהריים בקיצור יש שיטות....ואני בעד צבא מלווה באימהות!!!

    השבמחק
  5. מעברי החצייה הקטנים האלה בצלו של חלונך יהפכו ברבות השנים למעברים פתלתלים ורחוקים שאינם מגובים בשום זווית הצצה. יצאת לדרך ארוכה של שחרור אטי ומבוקר לשביל של החיים האמיתיים ואני מאחלת לך ממרום שש עשרה וחצי שנותיי בתחום, שתדעי תמיד לדעת היכן נמתח הגבול

    השבמחק