מי החכם הזה שהמציא את הרעיון, שהזמן מרפא הכול? תשלחו אותו אלי בבקשה. כי במקרה המאוד פרטי שלי, הטריק הזה ממש לא עובד. הנה עובדה. כל שנה בימים הללו לפני החג המסוים הזה המכונה פסח, הלב שלי מתחיל להתכווץ. להיערך לקראת הכאב העתיד להשתלט עליו ברגע האמת - ערב החג. זה יתחיל לחלחל בשעות בין ערביים, קצת אחרי המקלחת החגיגית, בין שיר חגיגי אחד לשני ברדיו. וימשיך לאורך הדרך, באוטו, כשאסע לארוחת החג אצל אחותי הגדולה. בתי מאיה תשב במושב באחורי, רחוצה ומסורקת, לבושה בבגדי החג שנבחרו בקפידה, ואני אמא שלה אכוון את הרדיו, ואגניב מבטים חטופים במראה, משתדלת לא לסובב את הראש, כדי לא להסגיר את הדמעות שבזוית העין.
כן, זה החג הזה. הטעון כל כך. כמו אחיו הקטן והלא יותר מתחשב - ראש השנה. גם השנה אמא שלי כבר לא תגיש יותר לשולחן, בגאווה לכל צהלות האורחים, את תבנית הגפיטלע פיש והדגים - דג חמוץ מתוק כפי שקראנו לו. גם השנה, אבא שלי כבר לא ישב בקצה השני של השולחן הארוך, מתארגן רציני לתפקידו כעורך הסדר, מסתיר מבעוד מעוד, במגבת מטבח את האפיקומן. ואני לא אסתובב בסלון ליד השולחן, מחכה בהתרגשות לאורחים ואריח את ריחן של ההגדות הישנות לפסח - ריח של היסטוריה, מסתורין ועצבות מתוקה. או לחילופין אשלח לביצוע משימות אחרונות, כמו לשנורר כסאות חסרים מהשכנים, לנגב במגבת סימנים על כוסות היין, או לקפל מפיות נייר למשולשים שיכנסו למתקן המפיות. לא שיש לי עניין או אהבה מיוחדת לחג עצמו ומנהגיו. כמו רבים מהבתים בישראל, פסח הוא עול לא קטן למארגניו ומועקה לא קטנה לעיתים לאורחים, שאמורים להסב יחדיו סביב אותו שולחן ולשיר מה נשתנה, כשלמעשה לא נשתנה דבר והם עדיין לא מדברים ביניהם, כבר שנתיים. אבל בכל זאת, פסח בשבילי הוא סמל למשפחתיות, לבית חם ומוגן. בעבר הוא היה החג במשפחתנו. לא נורא מקורי אני מניחה. תמיד תחת אחריותה המוחלטת של אמי, שנה אחרי שנה. לא ותרנו לה על שום מרכיב בו. כל אחד והדרישות שלו. הוא לווה תמיד בהמון מסורות קטנות, לאו דווקא מההגדה הרשמית, יותר מההגדות או האגדות לבין משפחתנו. ובדיחות קבועות שעברו אף הן משנה לשנה, כשכולם כבר יודעים איך הן יתחילו ואיך הן יגמרו. אנחנו משפחה חילונית, כך שכל מנהג שקיימנו, כמו נטילת ידיים גרם לצחקוקי מבוכה. האוכל היה די קבוע וצנוע, כשל המשפחה הישראלית הממוצעת דאז ולא חשוב מאיזו עדה. שום הפתעות גסטרונומיות. מנות ראשונות של מרק עם קניידלעך ודגים, שלאחריהם כבר לא מסוגלים לאכול יותר, ומגיעים שבעים למנה העיקרית - אורז ועוף ממולא בשזיפים או עוף בקולה - המילה האחרונה דאז! ולקינוח קומפוט פירות. לא נורא מקורי אני מניחה.
מה שהיה שם בעיקר על השולחן זו תמימות. התחושה הנאיבית, שהרגעים האלו הם לנצח ויחיו לעד. שאפשר להחזיק בהורים לנצח ולהיות ילד לנצח. שנוכל כל החיים אם נרצה, לשבת חמוצים לשולחן, כמתבגרים אופייניים, ולנווט לאלו המכונים הורינו, כל כעס או מצב רוח שנרצה, בודקים בכל פעם מחדש את הגבולות. ואז פתאום ביום אחד הם אינם עוד. ואנחנו הופכים להיות המבוגר האחראי ומתבקשים להתנהג בהתאם. אבל גם מבוגר אחראי צריך לפעמים חיבוק מאימא שלו, להתייעץ איתה או לנפנף בגאווה בחוכמה של ילדו או בהישגיו. וכן, זוהי דרכו של הטבע, כולם נפרדים בשלב מסוים מהוריהם ורבים מבני גילי מתחילים לעבור עכשיו את המשבר הזה. רק שהורי נפרדו מאיתנו שניהם, בזה אחר זה, בתוך שנה וחצי ובגיל צעיר יחסית - גם מבחינתם וגם מבחינתו ילדיהם. אני הייתי בת 37, גיל צעיר לכל הדעות או לדעתי בכל אופן. וזה לא היה משהו שחשבתי שיקרה, או שיקרה כל כך מהר. 
מאותו רגע למעשה, פורק שולחן החג המשפחתי עם המפה הלבנה, כתמי היין ופירורי החלה, וגם הבית עצמו נמכר. אחרי הרבה שנים של שבט מגובש סביב הורינו, יצא כל אח ומשפחתו מרובת הילדים, לדרכו. והיום המחשבה להתכנס כולנו, כולל כולם, במקום אחד, מצריכה מחשבות על קייטרינג, מפיק ואולם אירועים. אנחנו מעדיפים להיפגש אחד על אחד או אחד על שניים מקסימום. עברנו הפרטה ונטשנו את הקולקטיב. השנה באופן מפתיע וחגיגי נהיה שלושה אחים יחד, סביב אותו השולחן בליל הסדר, (אנחנו חמישה, כן, כן) שזהו הישג לא מבוטל. לפעמים אני חושבת שמזל גדול, שאמא שלי לא יודעת שהילדים שלה לא נפגשים באדיקות בפורום המשפחתי הרחב. אוי ואבוי לנו. איזה פרצוף היינו מקבלים ממנה.
כן זוהי דרכו של הטבע. ואולי אני צריכה להסתכל על חצי כוס היין המלאה, שלפחות כבר לא שולחים אותי יותר להביא כיסאות מהשכנים. תמיד קצת התביישתי.
יהיה בסדר.
השיר הזה מוקדש לאבי שכמו רבים מבני דורו, מאד אהב את הזמר הזה.
הפוסט הזה תפס אותי עם עיניים דומעות ממילא. והשיר הזה בסוף רק גמר את העבודה.... שלא לדבר על הצילום המשפחתי ברקע קיר העץ. אח שלי לא יגיע ליום ההולדת של מאיה שלי בחג כי הוא מחוייב עתה למסורת הארוחות הנמשכות לעד אצל משפחתה של אשתו הטרייה. השנה גם נחגוג סדר ראשון ללא אבי השני. זה שגידל אותי מגיל חמש וגרם לאמי אושר במשך 41 שנה. מסורות יכולות גם להכאיב. כשהן נקטעות, הכוונה, או כשאדם אהוב נאלץ לחצות את הקו אל המסורות של מישהו אחר. רק בשמחות, אמן.
השבמחקככל הנראה זה קורה לכולנו. אימי נפטרה לפני שנתיים וחצי וכל העסק הופרט כפי שתיארת. את החג הזה לשמחתי עשיתי עם שלושת אחיותי המופלאות, אבל המשברים שלי בתוכם אובדן אמא, גרושין טריים, העובדה שילדיי חגגו במקום אחר, כל אלו הזכירו לי כמה חשוב ללשמור על קשר בין האחים.
השבמחקגם אם העניין כרוך בהפקה ובקייטרינג, זה שווה את זה, זה מחזק, זה מעניק חום שקשה לתאר. אמא ואבא תמיד היו גורם מאחד, אבל אנחנו אחים, אין סיבה שלא נהיה כולנו גורם מאחד.
משום מה הפוסט שלך מלנכולי, אבל הוא עשה לי טוב. למה ?
כי המחשת לי שההורים שלנו לעולם יהיו אתנו. גם לזכור אותם זו שמחה, אפילו שהם אינם.
תודה שרון,כתבת מאד יפה ונכון.וכן יש מלנכוליה קלה, אבל עם חיוך מפוייס.
מחק