יום שני, 16 ביולי 2012

מלחמת העצמאית


עיצוב: urinaveh.co.il 

לא תאמינו איזה אושר. הבלתי ייאמן קרה. הבלתי קרה ייאמן. ומתנצלת קשות על פרץ הרגשות הלא צפוי הזה שלי. אבל אחרי שלושה חודשים תמימים, בעצם לא כל כך תמימים כנראה, הוא הגיע. הצ'ק המיוחל. על סך אה, נו טוב, אם תבטיחו לא לקנא - אלף שקלים פלוס מע"מ טבין ותקילין! תשלום קטן על עבודה קטנה למשרד פרסום קטן וקטנוני כפי שיתברר בהמשך. הלקוחה התקשרה נסערת ובקשה שאציל אותה, ושהיא חייבת את העבודה -"לאתמול!!!" כפי שהתנסחה באופן נדיר ויוצא דופן לענף. ואם אפשר גם, התחננה, שאעשה זאת בתקציב המאוד מוגבל - כמעט חינם קוראים לו - כי זה מכרז ובקושי נשאר להם כסף לתרופות. הרגיעי את ליבך אמרתי, כקרדיולוג מנוסה לפני ניתוח לב פתוח, לעולם לא תצעדי לבד לפרזנטציה. ואכן השקעתי את כל כולי בעבודה אינטנסיבית לתת לה בתוך 48 שעות תוצרת לשביעות רצונה. אחרי הכול מדובר בחיי אדם כפי שהבנתי. עולם הפרסום לא? הכול שם בטיפול נמרץ. יצא יופי. העבודה נשלחה, הלקוחה חייכה והחשבונית נשלחה. רק שמאותו רגע -  דממה. שקט. שקט הס. החצוצרה שנתביישה. שוטף פלוס לכי תחפשי את החברים שלך. את והחשבונית שלך.
ימים רבים חיכיתי לשווא על אדן החלון, לדוור שיגיע. הרבה מיילים זרמו ורמזים נרמזו, ואז דקה לפני המחשבה הנואשת, על פניה לאנשי מקצוע, המומחים למקרים מהסוג הזה, בעלי חזות חביבה ופתרונות יצירתיים, הוא הגיע.
ואני שואלת למה? למה שטח ההפקר הזה? למה צריך להשפיל עד עפר את הפרילנסר? למה מוסר התשלומים הוא כזה או חוסר המוסר אם לדייק. השינוי הדרמטי ביחס, מהרגע בו מחזרים אחריך כדי ליהנות מכישוריך, והשנייה אחרי, בה כבר לא רואים אותך ממטר. נהניתם מהעבודה היום? שלמו היום בבקשה! או במרחק זמן סביר והוגן והקפידו על החשוב מכול - כבודו של נותן השירות. אל תגרמו לו לרוץ אחריכם ולבקש מכם את המובן ומתבקש מאליו. מאליכם. חצופים נמאסתם!
ואלו הרגעים שבהם עולה אצלי תמיד אותה שאלה ודילמה נצחית - להיות עצמאי או לחזור לחיק הבטוח של השכיר כפי שהייתי שנים רבות מחיי. ואל תעלבו לי עכשיו שכירים, אבל מה רע? משכורת הגונה הדופקת כמו שעון, תלושים לחג למימוש בסופר, לא כולל מבצעים. יש בטחון, ודאות, ביטוח מנהלים, עתיד פנסיוני, פנטזיוני. תוכנית הבראה למקרה שתתעטש, יום כיף של החברה בקפריסין עם הצ'ופר העיקרי – בלי בני זוג! הבעיה היחידה עם אוסף ההטבות הללו, שתכל'ס, הלכה למעשה, מבחינה טכנית, מצפים ממני לבוא לאותה כתובת ומקום מדי יום. קבוע? מדי יום? לאותה כתובת? לעלות באותה מעלית, דחוסה בריח מרכך לשיער, לבהות באנשים המצויים במצב נפשי זהה לשלי, ארוזים כל אחד בבגדי השרד שלו. לשבת באותו כסא, ולבהות באותו דוד שמש מהחלון? לשמוע אותם קיטורים של אותם אנשים? או הדרישה הלא פשוטה הזו, לצחוק מהבדיחות של הבוס, בתקווה שקם היום על צד ימין, או לדקלם את המנטרה שכולנו בחברה הזו משפחה אחת גדולה, עד שנפטר אותך. אמנם יפנו לי חצי קיר שעם להתבטא חופשי בו ולנעוץ הוכחות לאישיותי הייחודית, ואת תמונת בתי בה אוכל להיזכר, אבל אין מצב. לא תודה, תרמתי כבר בעבודה.
כי עם כל התנאים המדהימים ביותר שתקבל, לעולם לא תופיע בחוזה שיוגש לך המילה "חופש". חוץ במינוח ימי חופש. חופש על כל שימושיו. החופש לבחור כמה לעבוד, מתי לעבוד ועם מי לעבוד, ואולי גם להרוויח יותר, החופש לנשום מדי פעם אויר צח ולא אויר מזגנים שטייל בשלושים קומות עד שהגיע אליך, החופש מהמתנה ארוכה, עד שכל אנשי המשרד יואילו בטובם לעזוב את הפייסבוק ולהצטרף לישיבה הפנימית, שגם כך הייתה מיותרת. החופש להגן על גבולותיך ולהישמר לנפשך. החופש. אין לו מחיר. גם אם יש לו מחיר.
וכמובן יש תמיד את האופציה, אתם יודעים - אם לא עצמאי, או שכיר אז אולי בעל עשיר? אבל כנראה שלא. לא בגלגול הנוכחי שלי. נראה שאמשיך במלחמת העצמאות שלי. חופש שוטף פלוס שלושים.
ומה, נראה לכם שאסגיר את שם משרד הפרסום? אולי הם עוד יפנו אלי לעוד עבודה...מה זה כבר לרוץ אחרי צ'ק, קצת כושר, הא?

 
הכותבת הינה, בין השאר, שותפה ב-ByThePeople  -חברת הפרילנסרים של ישראל. חברת פרוייקטים, הפועלת במודל העסקה של קהילת שותפים עצמאים, המתגבשים למול כל הזדמנות עסקית. המודל מאפשר ליהנות מיתרון הכוח שבעבודה קבוצתית ביחד עם החופש שבעבודה עצמאית. http://bythepeople.co.il/  

3 תגובות:

  1. אחרי ההגיגים הריקים של את-יודעת-מי, איזה כיף לקרוא פוסט לא שולי! והשיא כמובן: מעלית דחוסה בריח מרכך לשיער. במעלית השכירה שלי מדובר בריח המתוק-מחליא של מי טואלט מסוג מאסק אוייל. מכירה?

    השבמחק
  2. חחח תמר, מאסק אוייל במעלית, כמה נמוך אפשר לרדת או לעלות..

    השבמחק
  3. כל מילה. קשים הם חיי הפרילנסר.

    השבמחק