התפאורות של החיים

בעולם הפרסום יש לנו את הביטוי "אימג' בנק" שהוא כינוי גנאי, הבא לתאר ויז'ואל או תמונת חיים פסטורלית, עמוסת קלישאות, עד בחילה, של אידיאל החיים המושלמים, שכולנו כביכול חולמים עליו. למעשה אפילו חשבתי פעם לנסות לטוס לאימג'לנד הזה, לאחד המחוזות הקסומים האלה -  תבררי לי בבקשה כמה עולה טיסה לתמונה מס' 547/A בקטלוג, רציתי כאילו לזרוק לכאילו מזכירה שהייתה לי. אני חייבת להגיע פעם למקום הזה, בו זוגות ומשפחות מתהלכים בנונשלנטיות על חוף הים, שליד בית הקיט שלהם, לבושים תמיד בבגדים ארוכים(!) בצבעי לבן, שמנת עם נגיעות של תכלת. הגבר במוקסינים בהירים ועל כתפיו זרוק בנונשלנטיות סוודר סרוג בצבע חול והאישה - בחולצת בד גברית לבנה ארוכה ומתנפנפת, סל קש בידה וכנראה גם כובע קש, עם השמש הטופחת הזו של אמצע החורף. לצידם גם יפסעו ילד וילדה וכלב, גם הוא בצבעי שמנת או לבן, למרות שכולנו יודעים שכלב לבן זה לא פרקטי, והם יחייכו, כי החיים כאמור מחייכים אליהם. לעברם יפסעו יד ביד וצחוק רחב, זוג הפנסיונרים האסתטי, שעבר לדיור המוגן המושלם והחיים שלו רק התחילו, כפי שהתחייבה הפרסומת.

ויש לי תחושה שהיום, עם הריבוי המטורף של מגזינים ובלוגים מרהיבים לעיצוב הבית והחיים, המגרים ומאתגרים את דמיוננו עד כאב, יותר ויותר אנשים, נגררים לבנות להם תפאורות של חיים. מתוך תקווה או אשליה, שתפאורות אלה יצליחו באמת לגרום לחייהם, להראות ולהרגיש ביומיום, כמו חיים מקטלוג. או לפחות לשדר לסביבה, כן, כאלה אנחנו בדיוק, עם סך האסוציאציות שהמראה הזה עושה לכם. בחורף לדוגמא, אנחנו נוהגים לצפות נינוחים, בטיפות הגשם שעל החלון, מקיפים בשתי כפות ידינו כוס קפה חם ומהביל, עטופים בשמיכת טלוויזיה סרוגה,
בצבע שמנת כמובן.
הבלוגים וספרי העיצוב עמוסים בתים גרנדיוזיים, הנראים כמו מגוון תפאורות של חיים, המציגות קומפוזיציה של החיים הנכונים ובעיקר הנונשלנטיים. מהפרקט ועד הקאפ קייק, מהשמיכה הזרוקה ברישול מכוון ועד האספרגוס המדוגם בצלחת. בטוטאל לוק, עד שלפעמים נדמה שהאדם עצמו כבר מיותר בהם. צילומי תקריב מפתים, מוצפים באור, באאוט אוף פוקוס, שכל קשר בינם לבין המראה שלהם במציאות, אצלך בבית, יישאר כנראה פרי הדמיון שלך.

גם אני, מודה בגלוי, הייתי עד לא מזמן מכורה לנושא, עד כמה שיכולתי בחיי הצנועים. אחד התחביבים שלי לאורך שנים, הוא הסנפה בעמידה של חוברות מחו"ל לעיצוב בתים, בחנויות הספרים, לצלול ולברוח לתוך אווירות שהייתי רוצה אולי לחיות בתוכן. כל מי שנכנס לביתי אומר תמיד את המשפט הקבוע – וואו, הכול לבן! (הממ..לא שמתי לב, עכשיו שאתה אומר את זה...) השאלה השנייה היא בדרך כלל - לא חסר לך קצת צבע? והתשובה שלי היא -  לא, לא חסר, אם היה חסר הייתי קונה. היו מתנות שקבלתי עם הציווי המפורש - תכניסי קצת צבע. ופתאום אפעס, שבעתי קצת מכל זה. מהאימג' לנד הפרטי שלי. נוצר רצון לשבור את הויטרינה עבור עצמי. לוותר על סטייל לטובת חופש ולראות מה יקרה. פתאום כשאני מגיעה לבתים שהמושג עיצוב פנים, מעולם לא עבר את סף דלתם או התארח אצלם בסלון, אני מקנאה בהם. על החופש ממשטרת הסטייל הפנימית, והשחרור ממה יגידו או יחשבו על הטעם שלהם או אורח החיים, ועל האותנטיות שלהם. הו האותנטיות. כמה אני מצדיעה למילה הזו לאחרונה בחיי. איזו מילה משחררת, מסקרנת ומזמנת הפתעות.

כבר שנים שלא הכנסתי הביתה שום חפץ חדש העונה להגדרה חפץ נוי. ראשית, כי צברתי מספיק, ושנית כי אני מסתכלת על חפצים בחנויות ושואלת, האם אני באמת צריכה אותם? עוד קערה צבעונית שהיא למעשה עוד חומר פלסטי מותך ודומם. כבר לא מסונוורת מהקנקן ולא עבד שלו יותר. הרבה יותר מרענן פתאום, להשתמש דווקא בקערה ישנה ולא קשורה שאמצא במקרה בבית, ושתהיה, הקשיבו טוב - רק פונקציונאלית! לא מוכנה יותר לשלם על אריזות ועל חוויות קניה סו קולד, שעצבו לי בשני שקל. מנסה לחיות חיים יותר פשוטים, טבעיים, משוחררים, ספונטנים, אותנטים – אם החסרתי מילת תואר תודיעו לי.
ובמטבחי השיש הלבנים והקרירים שבמגזינים, הנראים לפעמים כמו מצבות ענק, יש רק תפוחי עץ ירוקים על השיש. האנשים כנראה קבורים מתחת לשיש. 
ואיפה אמורים להיכנס החיים האמיתיים? הלכלוך שהם משאירים, האופי האישי? מצבי הרוח?
אם יש צדק - שיראו! יאללה בלגן!