יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

השערות שבחוץ והסערות שבפנים - שיח אחיות לוחמות



(המממ.. נראית לי מוכרת.. תמונה מלפני שנתיים)

לא סוד הוא, כפי שהתוודיתי פה בעבר - בשנה האחרונה, אני מתמודדת באופן די פעיל עם ה"צוקית איתן" הפרטית שלי. רק שלמזלי, המבצע שלי מוגדר רשמית ע"י המדינה כמלחמה, והיא אף הקציבה לכך תקציב רשמי - לכדורים ולטילים, המסופקים לי על בסיס קבוע, ללא שום צורך לעבור אפילו את אובאמה. אני אפילו רשאית חוקית, להשתמש בביטויים כמו "בגלל המלחמה ההיא" או "המלחמה הזו" או לזרוק לאוויר הגדרות עמומות כגון "מחלה קשה" או "ממושכת"' שכן ידוע כי מחלה זו נהנית או סובלת ליתר דיוק, ממיתוסים רבים והילה הרואית כשל סוד צבאי מהמוצדקים.
מה גם שבממדי גופי החדשים, אני בהחלט יכולה לעטוף חלק נכבד מהרצועה, באהבה עזה.

אבל עכשיו נכנסתי שוב למקלחת, ולפתע החלו שוב סימני נשירה חלקיים לשיער, שרק לאחרונה חזר לשוב ולצמוח, מאז הטיפול הקודם. "אני מתה" אני צווחת היצ'קוקית מהאמבטיה לאחותי השרויה בקומה, כל אותה עת, מול ה"היפים והאמיצים" בסלון –"מתחילה לי שוב נשירה, "אני מתה".

לא, עונה אחותי, את לא מתה, בטח לא עכשיו, באמצע הפרק בסדרה. זה כל הרעיון, אם לא הבנת את הפואנטה. זה כדי שלא תגיעי, או תמנעי מהפעולה הזו, שדברת עליה, זה הרגע. אז עם כל הכבוד לנשירת השיער, עד שלא נושרים שני האגמים הכחולים שבעינייך, אני לא מרחמת.

די אני לא יכולה יותר, אני ממשיכה למרר בקול ייאוש - תוחזר כבר שולי שהכרתי כל חיי, משהו כמו לפני שנתיים, פלוס, מינוס, פלוס. אני לא מזהה את הבחורה הזרה הזו, שניבטת לי כל בוקר במראה כבר שנה. ואני מחפשת סימנים. ארון הבגדים שלה אמנם הפוך, עדיין מכורה לשוקו בשקית, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר, אך איה היא? ואותה בלורית שיער?
אני יודעת שאני במלחמה, כפי שאומרים לי כולם, אבל זה לא אומר שאני אמורה להיראות כמו טנק משוריין או כל כלי נשק אחר.
יוחזר במחילה, המראה שלי המוכר, המהווה חלק גדול מהדימוי העצמי שלי, מתחושת הנשיות, האישיות, ומלווה אותי כל החיים. יוחזרו המדים האזרחיים שלי, כלומר מידות גופי המקוריות, ואתם בגדי הישנים. טוב, לאו דווקא מגיל 18, אבל לפחות כמו לפני שנה.
ואני מזהירה אותך אחותי היקרה – שלא תעזי להתחיל לענות לי עם מילים - כמו אופי ואישיות ופנימיות, כי אין לך סיכוי. "אני מחליטה עלי" כפי שהייתה נוהגת בתי לומר בגיל ארבע.

תמיד את כל כך יסודית, אובססיה שלי, וגם הפעם את מחפשת לשווא את מה שהיה. הכול משתנה כל הזמן, למה רק לי מגיע קימטוטים, גלי חום, ושערות לבנות שאני מקפידה לכסות בצבע. את יודעת איזו הקלה תהיה לך אם תרפי מהגעגוע, אל מה שלפחות כרגע איננו וייקח לו עוד זמן, אם בכלל לחזור, כי זו דרכו של עולם, גם בלי להיות חולים.

וזה לא שאני לא פוחדת, אבל אני מעזה להגיד לך, שכן יודעת, שבחסות הסטרואידים היום, לא פשוט להישאר בחיים לידך.
את הרבה יותר מהרשימה שלך, הכוללת שיער ומידות של בגדים. בזמן שאת סופרת קילוגרמים ושערות אני מתפעלת, ובכל יום יותר ויותר, מהעוצמה הרבה, שבה את מתמודדת עם המחלה. אוסף של איכויות, של יצירתיות, הומור וחוכמה, מכל מיני סוגים, וטוב וחום. אולי עכשיו בחסות הטלטלה הזאת, תציצי עמוק יותר ותתחילי להשתמש בכל מה שטבוע בך ולא יכול לנשור!

רגע, תני לגמור משפט לפני שאת מתנפלת. תארי לך מצב, שבו את מפסיקה להתווכח עם הגורל ואת הרגעים היקרים ביום, את מקדישה לטיפול ושיפור איכות ואווירת החיים שלך, עם העובדה הלא פשוטה שנקראת מחלה.
נכון שממול ה"מה" שזמנו לך החיים, את חסרת אונים, אבל ה"איך" בידייך והוא יכול להיות עם גלוטן, ללא לקטוז, או עשוי מקמח מלא.
אני מבינה כל כך את הצער הגדול שלך, תתעקשי, תנסי להכתיב את ה"איך" - את אלופה בלהמציא רעיונות. זה הרי המקצוע שלך.
וכמו שאני מכירה אותך, גוש רצונות ויצירתיות שכמוך, את עוד תמציאי פטנט איך חיים בלי לנשום.

תרגישי נוח על הכתפיים, אחות קטנה שלי, גם אני כבר לא רזה ושבירה כמו שהייתי.

אז בתמונה זו אחותי, נאוה רבינוביץ' וכמו שזה נראה, גם היום כמו כל השנים, אני עדיין על הכתפיים שלה. והאמת שמתחיל כבר להיות לא נורא נוח ונעים עם המשקל, שנוסף בכמה שנים, אבל איכשהו עדיין לא מצליחה לרדת. 
נאוה היא מחברת הספר "לקום", על התמודדות עם אובדן ושכול, עליו כתבתי בזמנו פוסט בלינק למטה.

איתה במקביל, עוטפים אותי באהבה עזה, גם אחותי הכ"כ מסורה אירית, אחי המופלא אורן וגיסתי אביבית ששום מחמאה לא תצליח לתאר. ונכון להיום, לא נראית לעין, שום יכולת להיפטר מהם.

וכמו בכל פוסט, אני נוהגת להציב לי משימות עתידיות לעידוד הנפש, אז הייתי השנה באמסטרדם כפי שאיימתי, ואף אכלתי צ'יפס מדהים עם מיונז באמצע הרחוב, אבל החלום הגדול שהוגשם במלואו ובהתרגשות מאין כמוה, הוא חגיגת בת המצווה לבתי מאיה, בדיוק כמו שחלמתי.
כרגע מפנטזת על נסיעה סתווית לניו יורק, רק בשביל לקבל חיבוק. מישהו שם הבטיח.
רק לחצות כבר את הגשר וכל הסערות האלה. או שלפחות תהיה איזו הפסקת אש קלה.
שלכם, כמובטח עד 120, שולי



http://rega-im.blogspot.co.il/2010/11/blog-post_23.html
הפוסט שנכתב בזמנו על הספר "לקום" של אחותי
rab.nava@gmail.com - ניתן לקנות הספר 73 ש"ח כולל משלוח באמצעות מייל זה  

  
  

4 תגובות:

  1. שולי יקרה מאד!!!
    צמרמורת בכל הגוף - זוהי הרגשתי כבר יותר מחצי שעה נוכח המילים שלך ושל נאוה.
    בדבריכן חדרתן לבטן הרכה, לעומק הרחם המרגישה, המגדלת, המכילה והעוטפת.
    להתפעם, ולנצור.
    שואבת מכן כוח באשר אלך
    רנה
    זו מאז - מיהלל-ויזל

    השבמחק
  2. שני אגמים כחולים, חיוך קסום אחד, נהרות שוצפים של עוצמה פנימית. זו חייבת להיות נוסחא מדוייקת לניצחון. אוהבת תמיד

    השבמחק
    תשובות
    1. ואהבת נפש ואמת של חברה לנצח משנים. תמרי שלי. עם המילים שלך אין לי ברירה אלא לנצח..

      מחק