אל תהיי גיבורה גדולה

שאלוהים יסלח לי, אבל אני לא מצליחה להבין איפה הוא נמצא לאחרונה. אלוהים שלי הזה. לפעמים נדמה שאין לו אלוהים לאלוהים. ולאחרונה הוא אפילו גם לא מרחם על ילדי הגן כפי שנהג פעם אולי יותר לעשות. מאמינה בו, בטח שמאמינה בו. אבל אלוהים אדירים, כמה כאב, עצב, ואכזריות מעטרים את דפי החדשות כל בוקר. פחד אלוהים ממש. ידוע הוא שנסתרות הן דרכי האל, אבל בכל זאת אם אפשר איזה רמז או שניים. יש לי ילדה קטנה ולכן אני לא יכולה לסבול כאב של ילדים קטנים. בפרט. המחשבה על התאונה המחרידה, שבה שמונה בני משפחה לא חזרו באותו יום לביתם והילדה הקטנה הזו רחל, שאבדה את כל משפחתה, לא עוזבת לי את הראש.

תפסה אותי אמירה בעיתון, שדברה על הילדה הזו רחל. "את גיבורה"! אומרים לה מכל עבר, או לחילופין מצווים עליה "תהיי גיבורה!" או להבדיל, המומחים היותר גדולים לאובדן שני הוריך וששת אחיך בשלוש דקות - הפוסקים חד משמעית "היא גיבורה!" מה זו הדרישה האוטומטית והחצופה הזו שלנו כחברה, מאנשים שזה הרגע חווים את הנורא מכל, לסימנים מידיים של גבורה, של חזרה לשגרה, של התמודדות מקובלת עם כאב בלתי נתפס. למה? כדי שלנו יהיה יותר קל?? כדי שאנחנו נוכל לחזור לשגרת חיינו כמה שיותר מהר?? חכו רגע עם הגבורה הזו. לא דחוף עכשיו. היא תגיע בסופו של דבר, עם הזמן, אחרי דרך מאוד ארוכה שהיא או כל אדם שהתהפך עליו עולמו, חייב לעבור. אם בגלל תאונה, מחלה או כל אסון אחר. עכשיו צריך לעודד את האדם להיות חלש מולנו, לעזור לו לבטא כמה שהוא צריך את הכאב שלו, בלי לחמול עלינו ולהרגיש לא נוח, שמא הוא מכביד עלינו ואנחנו נבהל ונברח. אל תרחם עלינו בבקשה.

אני מנסה לחשוב למה התגובה האוטומטית שלנו היא כזו בדרך כלל. ובלי להיות פסיכולוגית, אני יכולה לשער, שאנחנו כאילו מתחננים לקבל מאותו אדם הוכחות ואישורים, לכך שאפשר להתמודד עם הסיוטים, שמהלכים אימה על כולנו, למקרה שחס וחלילה נהיה גם אנחנו באותו המצב. תראה לנו שזה אפשרי, שזה לא סוף העולם. אני רואה מסביבי אנשים שמתבשרים על מחלות למיניהן, ואיך החברה ממהרת לציין לשבח את סימני החברמניות, שנתגלו אצלם כבר בצילום הרנטגן. עד כמה הוא אוכל את המחלה הזו לארוחת בוקר ואיך הוא כבר הספיק להתלוצץ עם רופאיו. אין ספק, שלעיתים זהו הצורך של האדם עצמו להפגין סימני גבורה עבור עצמו והצל"ש החברתי הוא כלי או זרז בהתמודדות, אבל אני לא מאמינה לו עד הסוף. אי אפשר להיות גיבור לפני שהעזת להבין עד הסוף מה קרה לך. להיות חלש בעיני זו הגבורה האמיתית. דווקא בשביל להיות חלש צריך אומץ. והילדה הקטנה זו רחל, מאחלת לה שתצליח באמת להיות גיבורה. לא לפני שתעבור את השלבים הכואבים וההכרחיים, שאנשים בתום לב ומתוך רצון לגונן עליה, ינסו לחסוך לה. ושאלוהים יעזור לה. נראה אותו עכשיו. גיבור גדול.

תגידי יפה שלום לאוטו

שלום לך מכוניתי מכוניתי, דרך ארוכה עשינו יחדיו וכעת הרגע לומר לך שלום. שבע שנים בילינו ביחד. שבע שנים בהם נסעת אותנו על כפייך. כן נסעת, אין צורך לתקן. תמיד שם בשבילנו  - מתחת לבית, אם התמזל מזלנו, ואם לא אז ברחוב המקביל. נכונה אוטומטית לכל משימה. עדה אילמת למסלול חיינו, סוחבת בשקט את כל המטען. למקומות העבודה שהתחלפו עם השנים, לטיולים, לסידורים, לאנשים שישבו לצידי, לאלה שכנראה היו רק טרמפיסטים, לילדים הצוהלים מאחור, מעברי הדירות, הביקורים המשפחתיים, חתונות אי שם בקצה דרך עפר, נסיעות נרגשות לשדה התעופה, שקיות הקניות. נאלצת לשמוע שוב ושוב אותם שירים שבדיסק התורן, משפטים חינוכיים של הורים לילדיהם, הבטחות, התניות, חידות לקיצור הדרך ופה ושם אולי גם איזו קללה עדינה, אחרי הכול - בילינו על הכביש, לא באופרה. עדה לסטיות הקטנות מהמסלול ולירידה מהפסים, בולמת זעזועים כשצריך, ובעיקר סופגת הכול -  כיאה למי שעשויה ממתכת. כל טריקת דלת חזקה מדי, כל פירור במבה ומסטיק שנדבק בחשאי, כל קלח תירס שאבד עליו הקלח. ממלאת פיך מים וחול אחרי הים. לא פלא שנשארת עם כמה שריטות קלות. אי אפשר שלא. וכן, אני יודעת מכונית יקרה, לא פונקת יתר על המידה. אף פעם לא הייתי מאלה שרואים במכוניתם בת זוג ונוהגים לרדת בשבת עם דלי וסמרטוט כדי לנגב את דמעותיה. אני, לא נעים לומר - ראיתי בך כלי. לרחיצות לרוב הגעתי, כשהגיע אבק עד נפש והכתובת הייתה על החלון. אני אישית מאמינה בחילופי עונות. חכי בסבלנות, הייתי אומרת לעצמי באמצע הקיץ, תראי שעוד יגיע הסתיו ואיתו הגשם הראשון, שישטוף את האוטו מכל טראומות הקיץ. ואכן לרוב הסבלנות השתלמה. וכשהגעתי לרחיצות, לרוב הסתפקתי ברחיצה סטנדרטית. הפוליש - וקס - ציפוי מגן לצבע לא הצליחו להרשים אותי. פה ושם נתלה איזה עץ ריחני על הראי. גם לא נהגתי לקרוא לך בשמך המלא, כשנשאלתי איזה אוטו יש לי, עניתי - כחול כזה. רק עכשיו נדרשתי להתעמק בשמך ופרטיך המלאים.
וזו לא את, זו אני כפי שנהוג לומר. אני ומחירי הדלק. אני ומחירי הביטוח. אני ומחירי הטיפולים, אני וחיבתי הרבה למוסכים שראו בי תמיד את הלקוחה החלומית - מה את אומרת, שנחליף בשביל הכיף גם את המנוע? אני והחניה שלא מצאתי. פועל יוצא של לגור במרכז תל אביב באמאמא של אין חניה. לאט לאט חלחלה בי ההבנה, שהצורך שלי בך הוא לא צורך קיומי. אוכל כנראה להסתדר גם בלעדייך. זה הכול עניין של סוויץ'. בראש. זה ידרוש ממני אולי, להיות יותר מתוכננת ולבדוק עם יתר עם ישראל את לוח השביתות של הרכבת. ובעיקר להתאמן על מבט אטום שיבהיר לכל נהגי המוניות, אל תחשבו אפילו, לשאול אותי למי אני מתכוונת להצביע בבחירות הבאות.

למה שלא בעצם, עברה בי מחשבה, במקום להכניס את האוטו למוסך, אכניס את עצמי, אחת לתקופה לאיזה מוסך יופי מחייה נפשות. עם טיפול עשרת אלפים לגוף ולנפש. פוליש קל? למה רק למכוניות מגיע? ואז תראו איך אני מתחילה להקפיד על טיפולים ובזמן. אבל רק אצל קוסמטיקאיות מורשות כמובן. עם קרמים מקוריים כמובן. אעשה לי טיפול מקיף וטיפול חודשי עם שמנים אתרים בניחוח פיצ'ולי ולוונדר. זה יהיה הדלק שלי.

ובקרוב מאוד כך אני מקווה, יתחילו לנסוע בך חיים חדשים, של משפחה אחרת, עם המטען שלה, או שאולי זו תהיה בחורה צעירה בתחילת דרכה, או זוג שרק מתחיל את המסלול, מי יודע. ועוד תודה אחרונה מכונית יקרה, על שהחזרת אותנו הביתה בשלום. נסיעה טובה ותיסעי בזהירות, הא?

 "תגיד יפה שלום לאוטו"

פרסומת שעשיתי לפני שנים ללוח העיר (במאי רם ברוך)

פוסט לתפארת מדינת ישראל, דגלנים תפוס מקום!

מה אברך את מי שחלם, כי הוא לא ידע את שמה, אבל שניהם היו מאותו הכפר וההרים עוד בוערים באש זריחות, הראית איזה יופי? יורם תגיד לי אתה, אחי גיבור התהילה, מה יהיה בסופנו? אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. אבל אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, רק תנו לגדול בשקט. ותבורכי ארצי, ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה.

יום הזכרון. כמו בכל שנה במאי, גיורא. כשבין ערביים מנשבת רוח ים והחיטה צומחת שוב. ולאחריו יום העצמאות, שיתייצב לדגל ויחליף אותו במשמרת כמו חייל טוב.
קצת אחרי היום השואה, הלב מתחיל להיערך. הוא יודע. בעוד כמה ימים ימלאו אותו שוב צער כאב ודמעות והוא צריך לפנות להם מקום. הרבה מקום. פתאום למשך עשרים וארבע שעות נזכר שכולנו, הישראלים, רקמה אנושית אחת גדולה. ועם זה נצטרך לנצח במלחמה שלא תגמר לעולם. והסיבה שאנחנו עדיין כאן היא בזכותו של אותו נסיך קטן מפלוגה ב' ושאר הנסיכים מהפלוגה ששילמו את המחיר. מחיר העצמאות שלנו. מחיר החיים.
לרגע נלבש כולנו אותה חולצה לבנה אחידה, עוד מהטקס בגימנסיה ונשיר כולנו את אותם שירים מרעידים, שמצליחים בכל פעם מחדש, לפרוק אותנו מנשקנו.
לרגע נעצור מאקזיטים, ספינים, ריאליטים ונעמוד דום, סמארטפונים שכמונו.
ולרגע אפילו המנחים בערוץ הילדים ידברו לילדנו בצורה רגועה ובוגרת, כפי שהייתי רוצה שידברו אליהם כל השנה. ולתוך אותו קתרזיס לאומי ומסך שקוף בעיניים, תתגנב לרגע גם הדמעה הפרטית שלנו. כל אחד והפינה הקטנה שלו.
בדרך כלל כשאני כותבת בבלוג, אני שמה לי ברקע את השיר שאשים בסוף, כדי להכנס לאוירה. שומעת אותו שוב ושוב והמילים זורמות מעצמן, או כמו היום – זולגות מעצמן. ברקע מתנגן לו השיר מיליון כוכבים שנכתב על החייל תום פרקש ז"ל, שמצמרר אותי כל פעם מחדש.

http://www.youtube.com/watch?v=GakU2gc3VP8&feature=related

השיר הזה שייך לשירי הזיכרון החדשים שנכתבו בשנים האחרונות, אחרי ששככה המדורה של שירי הפלמ"ח והאיש חזר אל הבקעה. רובם נכתבו על ידי חבריהם וקרוביהם של הנופלים, שהרגישו כנראה ששירי הבלורית והתואר היפים והנצחיים, לא מדברים מספיק בשפתם, וחפשו את המילים הפרטיות שלהם כדי לבטא את הכאב. גם היום הצעירים שנופלים הם יפי בלורית ותואר, אבל רוב הסיכויים שבלוריתם הייתה ראש מגולח וקוצני עם ג'ל. וגם היום יש פרחים ובן יפה שנולד בכל רגע ופלמ"חניק כמו דודו, אבל רוב הסיכויים שקוראים לו רועי עידן או עומרי, נופר ויסמין, אליאל וגם סרגיי ואנדריי. ואם להיות מדויקים יותר - אז לרובם בכלל קראו "אח שלי" או "אח שלו".

התלבטתי במה להתמקד יותר בכתיבה. האם ביום הזכרון או ביום העצמאות? אולי לחלק את הכתוב לשני חלקים ולעשות ביניהם מעבר חד ומהיר. כמו במציאות. אבל תמיד קשה לי המעבר הזה עם פרוץ החגיגות. לא מסוגלת להשתחרר מהכאב והעצב האינסופיים למראה כל הפנים והשמות. לא מרגישה נוח לנטוש את המשפחות השכולות בערב עם כאבם הנצחי, אחרי שנפתחו בפנינו כל כך. רגע, מותר להיות איתם עוד קצת.
אבל ברגע מסוים נצטרף כנראה לחגיגה.
ברגע מסוים נעצום עינינו ממה שהמדינה הזו הפכה ובראשותה, נשיא שיושב בכלא, לצידם של עוד כמה חברים מרחוב הנשמות הטהורות, ותחושה של חוסר צדק חברתי, הפקרת החלשים וערכים שנעלמו. כי האגדות יפות הן עד שפתאום עפות הן. ונתכסה כולנו בסדין ענק של דגל המדינה ונשב מסביב למדורה, מדורת השבט המסורתית. שוב נצפה בטקס בטלויזיה וננסה לנחש איזו צורה תיצור הפעם קבוצת הדגלנים. בואו אעזור לכם – דגל ישראל, סמל המנורה, גילה הנוכחי ויונה עם עלה של זית. נרים ראשנו לשמיים בציפיה נרגשת לזיקוקים ונשוב לרגע להיות ילדים הממלאים אחר הסימבולים של החג, ככתוב בספר "מועדים לשמחה" ובעיקר נמתין בפחד לרגע בו אלימלך זורקין יכנס שוב למערה בסירתו, בפעם התשע מאות.
וזה בסדר. מותר לנוח לרגע. החג הזה או חגים בכלל מאפשרים לנו לנוח לרגע ממלחמת העצמאות הפרטית שלנו. של כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו נעים בין לשרוד במלחמת העצמאות הפרטית לקולקטיבית. כי הכול היום זו הישרדות. לא רק בטלויזיה. גם בעסקים, בעבודה, בשכר הדירה, בכביש.

ואני מבטיחה לך ילדה קטנה שלי, שזו תהיה המלחמה האחרונה, וכשתגיעי לגיל צבא כבר לא תצטרכי להתגייס מפאת שלום. שלום איזורי, שלום כלל עולמי, שלום כלל שלומי, כלל גששי. כן, יש הרבה ישראבלוף בתוכנו. מדחיקים. מנסים לחיות את דרכנו הצנועה, את היומיום, הקפה אחר קפה, לשמוח, לשמר את אהבתנו שהושגה בעמל רב, להרגיש חופשיים וחיים, כמו אנשים במדינות נורמליות. כי אי אפשר לפתור את כל העתיד כבר עכשיו. וזו המנגינה שאי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן. וגם אם אנחנו משתפים פעולה עם חגיגות יום העצמאות, בתוך תוכנו אנחנו יודעים - מתישהו יבוא הפטיש בראש.

עידו בנו של אחי, הוא היום קצין מודיעין, שקבל השבוע אות קצין מצטיין. עידו משרת במקום מפחיד במיוחד. ואמור להשתחרר ביולי עם סיום הקבע. אבל צבא ההגנה לישראל לא מסכים לוותר עליו ( ואני יכולה להבין) והצליח לשכנעו להאריך את השרות. האינסטינקט הראשוני אומר, שדי עידו, בוא כבר הביתה ולך לחדר לשחק עם החברים שלך או לעשות איתם מנגל. אבל אולי דווקא בגלל החבר'ה האלה אפשר לסמוך על הצבא שלנו. אחי נוטה להתנחם בעובדה, שבהמשך יבוא הטיול הארוך בעולם ולא ברור מה יותר מפחיד, כי גם העולם קצת השתגע. אבל אני כדודה שלו כמובן דואגת. "תגיד עידו, אתה לא יכול להגיד להם פשוט שדודה שלך לא מרשה ולא מאשרת לך?! מה, זה לא תופס שם בצבא הזה שלך? פקודות של הדודה?.."

בחרתי לסיים בשיר המסויים. אמנם לא חובבת שירי ראפ אבל השיר הזה נותן תקווה. יש בו משפט בלשון גבוהה האומר: עוד לא נולד הבן - - - - שיעצור את ישראל. תשלימו לבד.

זהו, תם הפוסט. המשמר יכול להניח את נשקו. חג שמח עמישראל, אחרי הכל, עם כל החסרונות שלנו

יש לנו במה לנפנף.

לזכרו של תום ושאר מלאי התום שהשאירו חלל.

http://www.youtube.com/watch?v=pq1trcGX9yE

יאללה עולים לגג לראות זיקוקים? מי מעלה אותי על הכתפיים?

הבית של אבא ואמא

מי החכם הזה שהמציא את הרעיון, שהזמן מרפא הכול? תשלחו אותו אלי בבקשה. כי במקרה המאוד פרטי שלי, הטריק הזה ממש לא עובד. הנה עובדה. כל שנה בימים הללו לפני החג המסוים הזה המכונה פסח, הלב שלי מתחיל להתכווץ. להיערך לקראת הכאב העתיד להשתלט עליו ברגע האמת - ערב החג. זה יתחיל לחלחל בשעות בין ערביים, קצת אחרי המקלחת החגיגית, בין שיר חגיגי אחד לשני ברדיו. וימשיך לאורך הדרך, באוטו, כשאסע לארוחת החג אצל אחותי הגדולה. בתי מאיה תשב במושב באחורי, רחוצה ומסורקת, לבושה בבגדי החג שנבחרו בקפידה, ואני אמא שלה אכוון את הרדיו, ואגניב מבטים חטופים במראה, משתדלת לא לסובב את הראש, כדי לא להסגיר את הדמעות שבזוית העין.

כן, זה החג הזה. הטעון כל כך. כמו אחיו הקטן והלא יותר מתחשב - ראש השנה. גם השנה אמא שלי כבר לא תגיש יותר לשולחן, בגאווה לכל צהלות האורחים, את תבנית הגפיטלע פיש  והדגים - דג חמוץ מתוק כפי שקראנו לו. גם השנה, אבא שלי כבר לא ישב בקצה השני של השולחן הארוך, מתארגן רציני לתפקידו כעורך הסדר, מסתיר מבעוד מעוד, במגבת מטבח את האפיקומן. ואני לא אסתובב בסלון ליד השולחן, מחכה בהתרגשות לאורחים ואריח את ריחן של ההגדות הישנות לפסח - ריח של היסטוריה, מסתורין ועצבות מתוקה. או לחילופין אשלח לביצוע משימות אחרונות, כמו לשנורר כסאות חסרים מהשכנים, לנגב במגבת סימנים על כוסות היין, או לקפל מפיות נייר למשולשים שיכנסו למתקן המפיות. לא שיש לי עניין או אהבה מיוחדת לחג עצמו ומנהגיו. כמו רבים מהבתים בישראל, פסח הוא עול לא קטן למארגניו ומועקה לא קטנה לעיתים לאורחים, שאמורים להסב יחדיו סביב אותו שולחן ולשיר מה נשתנה, כשלמעשה לא נשתנה דבר והם עדיין לא מדברים ביניהם, כבר שנתיים. אבל בכל זאת, פסח בשבילי הוא סמל למשפחתיות, לבית חם ומוגן. בעבר הוא היה החג במשפחתנו. לא נורא מקורי אני מניחה. תמיד תחת אחריותה המוחלטת של אמי, שנה אחרי שנה. לא ותרנו לה על שום מרכיב בו. כל אחד והדרישות שלו. הוא לווה תמיד בהמון מסורות קטנות, לאו דווקא מההגדה הרשמית, יותר מההגדות או האגדות לבין משפחתנו. ובדיחות קבועות שעברו אף הן משנה לשנה, כשכולם כבר יודעים איך הן יתחילו ואיך הן יגמרו. אנחנו משפחה חילונית, כך שכל מנהג שקיימנו, כמו נטילת ידיים גרם לצחקוקי מבוכה. האוכל היה די קבוע וצנוע, כשל המשפחה הישראלית הממוצעת דאז ולא חשוב מאיזו עדה. שום הפתעות גסטרונומיות. מנות ראשונות של מרק עם קניידלעך ודגים, שלאחריהם כבר לא מסוגלים לאכול יותר, ומגיעים שבעים למנה העיקרית - אורז ועוף ממולא בשזיפים או עוף בקולה - המילה האחרונה דאז! ולקינוח קומפוט פירות. לא נורא מקורי אני מניחה.

מה שהיה שם בעיקר על השולחן זו תמימות. התחושה הנאיבית, שהרגעים האלו הם לנצח  ויחיו לעד. שאפשר להחזיק בהורים לנצח ולהיות ילד לנצח. שנוכל כל החיים אם נרצה, לשבת חמוצים לשולחן, כמתבגרים אופייניים, ולנווט לאלו המכונים הורינו, כל כעס או מצב רוח שנרצה, בודקים בכל פעם מחדש את הגבולות. ואז פתאום ביום אחד הם אינם עוד. ואנחנו הופכים להיות המבוגר האחראי ומתבקשים להתנהג בהתאם. אבל גם מבוגר אחראי צריך לפעמים חיבוק מאימא שלו, להתייעץ איתה או לנפנף בגאווה בחוכמה של ילדו או בהישגיו. וכן, זוהי דרכו של הטבע, כולם נפרדים בשלב מסוים מהוריהם ורבים מבני גילי מתחילים לעבור עכשיו את המשבר הזה. רק שהורי נפרדו מאיתנו שניהם, בזה אחר זה, בתוך שנה וחצי ובגיל צעיר יחסית -  גם מבחינתם וגם מבחינתו ילדיהם. אני הייתי בת 37, גיל צעיר לכל הדעות או לדעתי בכל אופן. וזה לא היה משהו שחשבתי שיקרה, או שיקרה כל כך מהר.

מאותו רגע למעשה, פורק שולחן החג המשפחתי עם המפה הלבנה, כתמי היין ופירורי החלה, וגם הבית עצמו נמכר. אחרי הרבה שנים של שבט מגובש סביב הורינו, יצא כל אח ומשפחתו מרובת הילדים, לדרכו. והיום המחשבה להתכנס כולנו, כולל כולם, במקום אחד, מצריכה מחשבות על קייטרינג, מפיק ואולם אירועים. אנחנו מעדיפים להיפגש אחד על אחד או אחד על שניים מקסימום. עברנו הפרטה ונטשנו את הקולקטיב. השנה באופן מפתיע וחגיגי נהיה שלושה אחים יחד, סביב אותו השולחן בליל הסדר, (אנחנו חמישה, כן, כן) שזהו הישג לא מבוטל. לפעמים אני חושבת שמזל גדול, שאמא שלי לא יודעת שהילדים שלה לא נפגשים באדיקות בפורום המשפחתי הרחב. אוי ואבוי לנו. איזה פרצוף היינו מקבלים ממנה.

כן זוהי דרכו של הטבע. ואולי אני צריכה להסתכל על חצי כוס היין המלאה, שלפחות כבר לא שולחים אותי יותר להביא כיסאות מהשכנים. תמיד קצת התביישתי. 

יהיה בסדר.

השיר הזה מוקדש לאבי שכמו רבים מבני דורו, מאד אהב את הזמר הזה.

ניחוח של אופטימיות

 

הרשות למלחמה בסמים שימו לב, אתם נלחמים במקומות הלא נכונים. חבל על כל הכספים והמאמצים שלכם. זה לא הקנאביס - זה הסם הזה - ניחוח פריחת הדרים! הסם המסוכן ביותר. לכו תתלבשו עליו, זו בדיוק העונה שלו עכשיו. הוא מסתובב חופשי ברחובות ויותר מזה - הוא גדל על העצים, חינם אין כסף. סם שמעביר אנשים על דעתם בתוך שניות. לא צריך יותר משאיפה אחת של אותו ניחוח קסום, כדי למלא את כולך בבת אחת אופטימיות. ולא זהירה. בבת אחת מושלים כל דיכאונות החורף שצברנו בעמל רב, כל מצבי הרוח האפרוריים מתחלפים בצבעים פסטליים, וגופנו מתמלא תחושות חסרות אחריות של שמחה, תקווה, קלילות ומחשבות חיוביות. שכרון חושים אמיתי. מדברים על היי? התרוממות רוח? - זה הסם ומומלץ לקחת לריאות.

ומי יודע, אולי זה הפוך על הפוך. אולי הסם הזה הוא חוקי בעליל ומדובר למעשה בקונספירציה של השלטונות. העצים הללו נשתלו במכוון בכל מקום אפשרי. בואו אחת לשנה, בפרק הזמן שבין אדר לניסן, נשכיח לאנשים את המציאות שלהם, את מועקות ההווה והעתיד, נתן להם לצהול שיכורים ומבושמים ברחובות, לדלג בעליזות כפי שעשו בגיל שש, להוציא את הראש מחלון האוטו, בחוסר זהירות, כדי למלא בו את הריאות כמה שיותר. לזה תוסיפו ימים שמתחילים להתבהר ולהתארך והרי לכם אנשים מאושרים, ילדותיים, אופטימיים ללא תקנה, חסרי חוש ביקורת ודאגות. ישכחו בשנייה מיוקר המחיה, מהפכות חברתיות, בקלות יצביעו שוב ביבי.

ולא במקרה העצים הללו שתולים לצידי הכבישים בדרך משדה התעופה. בואו נטשטש גם את התיירים מחו"ל ונמלא אותם שמחה על כך שבאו לבקר בארצנו. על אחת כמה וכמה אם נצליח לכשף ולשבות בניחוח הקסום, גם איזו אישיות ממלכתית מאיזו ארץ עוינת. כי כל הדרכים כשרות. ובואו נמתן גם את חזרתם לארץ של ישראלים שברחו על נפשם, לחופשה בחו"ל, וניתן לניחוח הקסום הזה לקבל את פניהם, ולהזכיר להם את מה שהם כבר יודעים - שרק בארץ שלנו יש בושם כזה, שאין שני לו ולא ניתן להשיגו בשום דיוטי פרי בעולם. כמו בהתניה פאבלובית, נשלוט בהם עם אותו ניחוח ילדות קמעי. נראה אותם גיבורים גדולים, או מתחרטים שחזרו. אחר כך אמנם יגיעו הפקקים והחדשות ברדיו אבל הם כבר יהיו קהל שבוי.

כן, כפי שאתם חשים, פתאום נפל עלי אביב. טרף קל שכמוני. העונה האהובה עלי ביותר בשנה. תמיד מאמינה לו, לכישוף שלו, לצבעוניות החגיגית, רוצה להמריא איתו וללכת עם האופטימיות השברירית שלו עד אין קץ. כאילו אחריה לא תפציע במחוזותינו מציאות ים תיכונית חמה ומזיעה. לו יכולתי להאריך אותו קצת יותר, את האביב הזה. אבל אין לי לצערי מספיק קשרים עם השלטונות. אותם אלה ששתלו את העצים.

.

גם אני שואלת - איפה הכסף??!!

 

יאיר אתה לא לבד. גם אני שואלת - איפה הכסף?? הרגע הוא היה לי בארנק! הרגע! שטר של חמישים שקלים, סגול כזה עם תמונה של ש"י עגנון עליו. היה ואיננו עוד. על מה הוא הלך? אני מבקשת ממני לדעת. על קפה הפוך ועוד הפוך ועוד קוראסון מיותר פלוס טיפ? על מה הוא הלך?? אני לא מבינה אותי. איפה האחריות שלי כאם ודמות חינוכית? אם אני לא אדע לחסוך, הבת שלי תמצא את עצמה בדיוק כמו אמא שלה שואלת את אותה שאלה - איפה הכסף?? רק שהיא לפחות תוכל להוסיף גם את המילה אמא בסוף המשפט – איפה הכסף אמא? כי לשתינו יהיה ברור מי יודעת את התשובה ועל כתפי מי מוטלת האשמה. לדעתי זה יתחיל כבר בעוד שנתיים. "אמא", היא תביט אלי בעיניים דומעות, "איפה הכסף לבת מצווה גרנדיוזית עם מאתיים איש, הליקופטר ובוק אצל צלם מקצועי? איפה הכסף לתואר ראשון ושני בתקשורת חזותית? ואיפה הכסף לחתונה גרנדיוזית בחוות חלומית? ומה עם דירה? לא דברנו שתחסכי לי לפחות לחצי חדר, גרנדיוזי? אני כל כך מאוכזבת אם". ואני אנער מולה את קופת החזיר הורודה, ומטבע של שקל אחד ייפול מתוכה וגם הוא יתגלגל לו במדרגות. ואענה לה מבוישת – "מצטערת בת, לאמא לא היה את הזקן של דן חסכן וכנראה גם לא את השכל של הגמד הזה. כל משכורת שנכנסה לי, קבלה מיד קו קטן משמאל לידה. מינוס קוראים לו. וכל סכום קטן שהרווחתי בעמל רב, נבלע ישר בשכר הדירה, ארנונה, חשמל, מים, כבלים, סלולארי, חוגים, דלק, אינטרנט, מוסך, אוכל, ובשארית הכסף...שלמתי את דוחות החנייה וקניתי אקמול להקלת כאב הראש מהלחץ. ואין מה לעשות, לכל אחד יש את המינוסים שלו. וזה המינוס של אמא".
לכי תסבירי לילדה קטנה עם עיניים כחולות וגדולות, שהיום אי אפשר להגיע לכלום כמעט, רק מעבודה מאומצת ומקצועית ככל שתהיה. ושהכסף לא שם, וגם לא מתחת למיטה, ושלא לדבר על העצים. הוא אצל אנשים אחרים, שזה המקצוע שלהם - להיות עשירים. רבים נולדו לתוכו, או השכילו לנכס לעצמם שטחי אדמה בזמן, והשאר אולי ידעו לשחק עם הכסף שלהם בבורסה או שהם באמת עילויים יוצאי דופן, כמו מנכ"לית הבנק החדשה שהייתה איתי בגן, (ראה תמונה) והיא בתי, לא תתחכך בהם לעולם - כי הם חיים בעולם אחר.
"לא תירוץ" היא תענה לי ובצדק. ואם אני לא רוצה למצוא עצמי בעתיד, צופה במיכל דליות פורצת בסערה לביתי, בריב הראשון עם המתבגרת שלי, אני צריכה להתחיל מהיום, להיות קצת יותר אלון גל עם עצמי. הגיע הזמן לקחת עט ונייר ולשבת עם עצמי ואולי גם עם איזה כוס יין נחמד ומקל, ולעשות את רשימת ההוצאות וההכנסות, במטרה למצוא קצת הגיון. פעם קראו לזה להדק את החגורה. הייתי שמחה להשתמש בביטוי הזה, אבל פה מעורבת כבר דיאטה.
איפה טעיתי בדרך? אני שואלת את עצמי בתחקור הפנימי, תוך שאני ממרקרת את רשימת הלזכות וחובה הידועה, שהבנק מנפיק. איך לא השכלתי למנף כראוי את הישגי המקצועיים? אני מעיזה לבוא אלי בתלונות. אולי לא הייתי מספיק גבר? לא ידעתי לדרוש את מה שראויה לו. אולי לקחתי ברצינות מדי את התיאוריות, של לחיות את הרגע? איך לא הצלחתי לעשות את המכה - יותר לקבל כמה? זהו, מהיום מזרח תיכון חדש. אני מתחילה לדפוק חשבון לעצמי ולעשות יותר לביתי. ואם תפגשו בפורים הקרוב, אשת עסקים ממולחת ואסרטיבית שמתמחרת כל הברה והברקה היוצאת מפיה - זו אני שהתחפשתי. זהו, הפראייריות נגמרה. לפחות ליום אחד.

רקפת רוסק עמינח, איפה היא..יושבת חמישית מימין שורה שניה. ואיפה אני...שניה מימין בשורה התחתונה.

היי רגע, הנה הכסף! הוא על השיש באמבטיה. ליד האקמול. בוא הנה, מעכשיו אתה לא זז לי יותר מהעיניים!

הכל בגלל הפוסט על אהבה

כן אני יודעת. זה לא פשוט לכתוב פוסט על אהבה. זה המון אחריות. רגישויות. אחרי הכל, מדובר פה בחיי אדם. ואנשים יכולים לקחת את הפוסט הזה ללב, להיקשר אליו ולפתח אליו ציפיות או חלילה להיפגע ולהתאכזב. חברים ניסו להניא אותי מזה. מה את צריכה להסתבך? מה, חסרים נושאים אחרים שמסתובבים חופשיים באטמוספרה? באינטרנט? חייבים לכתוב דווקא על אהבה? אולי תכתבי על תעלומת החור השחור? על עניינים של תורת היחסים, סליחה היחסות. קצת מדע ופיסיקה לא יזיקו לראש המעופף שלך גם ככה. להפך, אולי הגיע הזמן שמשהו ינחית אותך קצת ויחבר אותך אל המציאות. תסלחו לי מאוד חברים, עניתי להם, אבל אהבה זו לא פיסיקה טהורה? משיכה בין שני גופים? נושא עם כוח וכובד? וחוץ מזה, שעד היום למעשה, לא כתבתי על הנושא הגדול-רגיש- טעון -הזה, וכבלוג שמכבד את עצמו... מכבד, מכבד, הם קטעו אותי - את, לא יזיק לך קצת ריאליטי. על התחזית האפוקליפטית של 2012 שמעת? קנית מספיק קופסאות טונה ליום אחרי שהעולם יחרב? וגם לימון כמובן. למה להתעקש? למה? את הרי יודעת את הבעיה עם פוסטים על אהבה – את יודעת איך זה מתחיל, אבל את אף פעם לא יכולה לדעת לאן זה יתפתח ואיך זה ייגמר. ואיך תרגישי כשזה יגמר. ויש גם מצב שאת עלולה מאוד להיקשר אל הפוסט הזה ובכלל לא תרצי לסיים אותו. לא תהיי מסוגלת לשים לו סוף פסוק או נקודה. ולמה? כי המילים שלו מצחיקות אותך, כי הוא מאתגר לך את הראש, כי את נרגשת לקרוא אותו שוב ושוב כאילו זו הפעם הראשונה, מגלה בו בכל פעם סאבטקסט חדש. את גם עלולה להגיע למצב שהמילים שלו יתחילו להסתובב לך בראש כמו שומר מסך, ופתאום תמצאי עצמך צוחקת בקול רם לפני הקופאית הסופר, ולא בגלל המחיר המצחיק של העגבנייה, סתם בגלל איזו נקודה שהופיעה בו. בפוסט הזה. בעיה, בעיה גדולה עם הפוסטים האלה על אהבה. ולכי תוכיחי דברים. מי יתייחס ברצינות לדברים שיש מאחוריהם רק רגש טהור בלי כל ביסוס מדעי. אנשים רוצים נושאים עם טיפת שכל. הגיון. נושא מובנה שיוכלו להתמודד איתו בכלים אקדמיים או בנוסחאות ולשקול את המילים שלו בכובד ראש. את מביאה להם פוסט עם מאה אחוז רגש, הם ישר נכנסים ללחץ. מחפשים את הדלת. בכל ויכוח ישר יענו לך –  טוב, עם רגש אי אפשר להתווכח. למרות שנורא תרצי. ויש גם משהו מאוד מחייב בנושא מהסוג הזה - אהבה. ויש הרבה שקשה להם עם מחויבות, נבהלים מעצם הרעיון. רוצים נושא קליל שלא דורש מהם השקעה רגשית, להבין בין השורות, להפעיל את הלב עם כל מילה. ואת באה להם ככה עם האהבה הזו בכותרת. גדול עליהם. תעשי טובה לעצמך ותמצאי לך נושא כמו שצריך. רגע, ט"ו בשבט השבוע, למה שלא תכתבי איזה פוסט מיובש לט"ו שבט? ותקני לך בהזדמנות כמה תפוחים ותמרים שימתיקו את יומך?

כן. אולי הם צודקים כל אלה. אולי אני באמת צריכה להרים ידיים ולמצוא נושא אחר, ריאלי יותר. שלא יבואו אלי בתלונות שהכול בגלל הפוסט על אהבה. העבירו לי השבוע סרט של ה-BBC על תורת היקום, אולי אצפה בו. מקווה שהוא נגמר בהפי אנד ולא ישאיר אותי עם איזה חור שחור בלב.