מחשבת מסלול מחדש

(שנה טובה מהמדבר)

"בעוד מאתיים מטרים פני שמאלה" אומר לי הווייז הנאמן, בטון אסרטיבי שלא משאיר ספקות. בסדר, בסדר ווייז יקר, אני עונה לו במסגרת השיחות שאנחנו מנהלים בדרך, אני באמת מודה לך על הדאגה והאחריות, אבל למה אתה תמיד כזה קר וענייני? למה אתה לא יכול להרחיב קצת יותר, ולהנחות אותי, לא רק מה יקרה בעוד מאתים מטר, אלא בעוד יום, יומיים, שבועיים, ובכלל בחיים. לאיזה כיוון כדאי לי ללכת? מה עוד מחכה לי בדרך, לאיזה מסלול להיצמד ומאיזה לסטות? שלא לדבר על לגלות לי ככה, על הדרך, את הדרך אל האושר או לזרוק לי איזה אופק חדש אחד או שניים. מה יש, קצת נדיבות, תהיה קצת פחות waze ויותר  wize.
כי אם לא שמת לב, ווייז פוליטקלי קורקט שכמוך, אנחנו בפתחה של שנה חדשה וכיאה למעמד חגיגי שכזה, נוטים לדבר על התחלות חדשות, בחירות חדשות, לזרוק לעצמנו ולעולם הבטחות, הבטחות, הבטחות, גם אם מתוך ידיעה פנימית ברורה, ששום דבר לא באמת ישתנה, ורוב הסיכויים שמה שהיה הוא שיהיה. אבל לפחות ישנה איזושהי התכוונות, מוטיבציה, כמו בכל תחילת דיאטה עד היום השלישי. ואני איכשהו מרגישה קצת תקועה.
מייחלת לשינוי דרמתי בחיי, אבל לא יודעת איך מגיעים אליו. אולי אני צריכה להחליף מקצוע? ארץ? עיר? חי צומח, דומם? את כל ה"ארץ עיר" שלי, מי יודע אולי פתאום אמצא סופסוף מקצוע ב- ו'. 
את צריכה להקשיב לקול הפנימי שלך, יאמרו לי אנשי אור ואהבה, שליטי החשיבה החיובית, לא לחכות שהתשובה תגיע מבחוץ. זה לא בטווח של הווייז. הייתי שמחה להקשיב לקול הפנימי שלי, רק שאני לא מצליחה. יש שם כזה רעש, שאי אפשר להבין מילה.
כי לא יעזור, ואדבר בשמי לפחות, כוח השגרה והמוכר חזק מאיתנו בדרך כלל. להישאר באותה מרה שחורה, מוגנים על ידי אותן הגנות, תירוצים ושקרים עצמיים, מרגיש בטוח יותר וקל יותר מלגייס כוחות לשינוי פנימי אמיתי, לפריצת גבולות עצמיים, למהפכה בחיים. ואני בדיוק מהחבר'ה האלה. מחכה שהשינוי ידפוק בדלת או יגיע באיזו אפליקציה חדשה. אבל היי, אל תיקחו ממני דוגמא, או תתייאשו לי פתאום כל כמהיי השינויי, חברי הטובים ביותר עשו שינויים בלתי אפשריים ויצאו מתוך עצמם. צריך פשוט לעבוד בזה. וגם אני עצמי לא באמת כזו פסימית, סתם חשבון נפש קטן על הדרך. כי בתוך תוכי אני יודעת, זה יבוא. יום אחד בלי שאני ארגיש הוא יבוא. השינוי הזה.

וזהו חברים, הוויז אומר לי שהגעתי ליעד. שתהיה לכם שנה טובה, הא?

 

 

שולי והאיום האיראני

ביבי וברק חכו רגע עם ההפצצה באיראן, תעשו טובה, מזה לא נעים לי. הנה, אני אשים את הדברים על השולחן. השולחן עם מפת הניילון והמשבצות. גרתי שנה באיראן. לא כמו שזה נשמע, בעצם כן כמו שזה נשמע. מגיל תשע עד עשר. נהגנו אז לכנותה טהרן, כשם עיר הבירה בה גרנו, או בשמה הספרותי פרס. אבי הוזמן להקים מפעל מתכת עבור איש עסקים יהודי ידוע בשם יצחק נזריאן, ולשם כך ארז את אשתו ושני ילדיו החיוורים לארץ האורז והקבאב. בדיעבד זו הייתה שנה מלאת חוויות וטעמים. אבל כילדה אני בעיקר זוכרת את תחנונינו להורים, לחזור כבר לישראל במטוס בואינג 707 מיושן עם נעימת הבאנו שלום עליכם בנחיתה.
ובכן, יקשה עלי לתאר לכם את זה ולכם להאמין - אבל טהרן מודל 76' הייתה אז בתור הזהב שלה ונראתה כעיר מודרנית, כמעט, לכל דבר. צבעונית ושוקקת. היה בה שילוב בולט וקיצוני של תרבות האסלאם והמערב - ולא במקרה הגיעה המהפכה שלוש שנים אחר כך.

קהילת ישראלים גדולה התגוררה בה במשך שנים. רובם בשליחות של הסוכנות היהודית, או חברות כור וסולל בונה דאז. רבים מהם התגוררו בבתי ענק, מוקפי חומה עם בריכות שחייה פרטיות ושטיחים מקיר לקיר, כיאה למעוז הפרסים וניהלו אורח חיים של סקי בסופי שבוע, החלקה על הקרח (איזו אטרקציה!) וארוחות כיד המלך אחשורוש בגזרת ה"צ'לו - שישקאבאב".  גם לנו חיכתה מרצדס כמדומני בשדה התעופה, שהביאה אותנו המומים אל בריכת מלון יוקרתי בשם קומודור (אה זוכרת!) למעשה זו הייתה נסיעתי הראשונה בחיים לחו"ל. זוכרת עצמי בוהה מחלון המכונית בכל המראות החדשים, שנגלו בבת אחת לעינינו, ובראש וראשונה נשים המכוסות בצ'אדור מכף רגל ועד ראש, וזוגות זוגות של שוטרים שהולכים בגאווה מחובקים או אוחזים יד ביד, כשברקע מתנגנים צליליה הייחודים של השפה. למדנו בבית ספר ישראלי, שהוקף בגדרות תיל ומאבטחים מכל מעבר. מפגש מעניין עם ילדי שגרירים ושליחים, שכל חייהם רגילים לעבור מארץ אחת לשנייה. לימים ראיתי בטלוויזיה בישראל איך דחפור הורס בהנאה את בית הספר הזה. טיילנו בערים צבעוניות כמו איספהאן ושירז, עמוסות השטיחים, נרגילות, ומעילים ריחניים מצמר כבשים, למדנו להתמודד עם פיסטוקים סגורים, וצפינו המומים במסיבות ריקודי בטן אינסופיות, לצד פולקלור של הורדת שערות מהפנים בחוט, כחלק מההילולה. תראו מה בסוף נחרט בזיכרונו של ילד. או כמו הזיכרון הלא נורא מלבב, מאחד מחגי האסלאם או ימי התענית, בו צעדו מאות גברים בתהלוכות ברחובות, כשהם מלקים עצמם בשלשלאות ברזל עד זוב דם. טוב שאנחנו נשארים עם יום כיפור שלנו כמו שהוא.
מהיום הראשון בו נחתנו, הוצמדה אלינו אישה יהודיה פרסיה חמה ולבבית בשם רוזה, ששמשה מעין מתורגמנית לאורח החיים הפרסי, שלא הפסיק להדהים אותנו (אמא, למה הם ישנים על השטיח ולא על מיטה עם עושר שכזה?) וציידה אותנו באוצר מילים בסיסי כדי לחזור הביתה בשלום מהמכולת עם "שיר"- חלב ולא אריה (מילה משותפת לשניהם). בין השאר פקדה על אימי, שלא לעזוב לרגע ברחוב את ידיהם של שני ילדיה החיוורים וכחולי העיניים. אבל יותר מכל, האישה הזו הפגישה אותנו לראשונה עם המטבח הפרסי. מפגש מכונן שהפך את קערת חיי על פיה וטרף את כל קלפי השניצל פירה שהכרתי עד אותו רגע. מה שיגרום לי תמיד להרגיש רגשות תודה ואמביוולנטיות לעם הפרסי. החל מהקבאב והאורז (עם חמאה!) המפורסמים, הלחם נאן העבה והיוגורט שום בצל, וכלה בתבשיל הדגל האהוב עלי, שמהווה איום איראני קבוע, שאף פעם לא אצליח לעמוד בפניו - החורשט סבזי. מרק או תבשיל בשר עם צרורות אינסופיים של עשבי תיבול ירוקים, שעועית אדומה ולימונים פרסיים. בליווי אורז. פרסי כמובן. עד כדי כך, שהחלטתי לא מזמן פשוט ללמוד להכינו בעצמי, היות ועל פניו אחמדינג'אד לא עושה סימנים של להזמין אותי ללאנץ' בקרוב. יותר ללינץ' כנראה.

אז בתאבון. יש תוספת למי שירצה. אחרי יוגש לכם צ'אי עם קוביות סוכר. ואתם יכולים לקרוא לי שוליאן.
וזה המתכון לחרוצים שביניכם, הכמויות הן לא משהו מדעי.
חורשט סבזי
כוס שעועית אדומה, אחרי השרייה
חבילת כוסברה
חבילת שמיר
חבילת פטרוזיליה

עלים מ 4-5 גבעולי נענע

1 חבילה גבעולי סלרי

1/4 כוס שמן קנולה

1 שורש סלרי, קלוף, שטוף וחתוך לקוביות קטנות

3-4 כפות שמן קנולה- לטיגון הבצל והבשר

2 בצלים, קלופים וקצוצים דק

750 גרם בשר בקר שריר חתוך לקוביות

1 כף שטוחה שמבלילה יבשה (עלי חילבה למהדרין..)

4 יחידות לימון פרסי יבש שחור

מלח ופלפל טחון

כפית כורכום חצי כפית כמון

6 כוסות מים

מיץ סחוט מ-3 לימונים

להמליח ולטגן הבשר עם הבצל כמה דקות
לטגן בנפרד העלים ירוקים 2 דק' ולהוסיף לסיר בשר עם שאר המצרכים. 

מלחמת העצמאית

עיצוב: urinaveh.co.il 

לא תאמינו איזה אושר. הבלתי ייאמן קרה. הבלתי קרה ייאמן. ומתנצלת קשות על פרץ הרגשות הלא צפוי הזה שלי. אבל אחרי שלושה חודשים תמימים, בעצם לא כל כך תמימים כנראה, הוא הגיע. הצ'ק המיוחל. על סך אה, נו טוב, אם תבטיחו לא לקנא - אלף שקלים פלוס מע"מ טבין ותקילין! תשלום קטן על עבודה קטנה למשרד פרסום קטן וקטנוני כפי שיתברר בהמשך. הלקוחה התקשרה נסערת ובקשה שאציל אותה, ושהיא חייבת את העבודה -"לאתמול!!!" כפי שהתנסחה באופן נדיר ויוצא דופן לענף. ואם אפשר גם, התחננה, שאעשה זאת בתקציב המאוד מוגבל - כמעט חינם קוראים לו - כי זה מכרז ובקושי נשאר להם כסף לתרופות. הרגיעי את ליבך אמרתי, כקרדיולוג מנוסה לפני ניתוח לב פתוח, לעולם לא תצעדי לבד לפרזנטציה. ואכן השקעתי את כל כולי בעבודה אינטנסיבית לתת לה בתוך 48 שעות תוצרת לשביעות רצונה. אחרי הכול מדובר בחיי אדם כפי שהבנתי. עולם הפרסום לא? הכול שם בטיפול נמרץ. יצא יופי. העבודה נשלחה, הלקוחה חייכה והחשבונית נשלחה. רק שמאותו רגע -  דממה. שקט. שקט הס. החצוצרה שנתביישה. שוטף פלוס לכי תחפשי את החברים שלך. את והחשבונית שלך.

ימים רבים חיכיתי לשווא על אדן החלון, לדוור שיגיע. הרבה מיילים זרמו ורמזים נרמזו, ואז דקה לפני המחשבה הנואשת, על פניה לאנשי מקצוע, המומחים למקרים מהסוג הזה, בעלי חזות חביבה ופתרונות יצירתיים, הוא הגיע.

ואני שואלת למה? למה שטח ההפקר הזה? למה צריך להשפיל עד עפר את הפרילנסר? למה מוסר התשלומים הוא כזה או חוסר המוסר אם לדייק. השינוי הדרמטי ביחס, מהרגע בו מחזרים אחריך כדי ליהנות מכישוריך, והשנייה אחרי, בה כבר לא רואים אותך ממטר. נהניתם מהעבודה היום? שלמו היום בבקשה! או במרחק זמן סביר והוגן והקפידו על החשוב מכול - כבודו של נותן השירות. אל תגרמו לו לרוץ אחריכם ולבקש מכם את המובן ומתבקש מאליו. מאליכם. חצופים נמאסתם!

ואלו הרגעים שבהם עולה אצלי תמיד אותה שאלה ודילמה נצחית - להיות עצמאי או לחזור לחיק הבטוח של השכיר כפי שהייתי שנים רבות מחיי. ואל תעלבו לי עכשיו שכירים, אבל מה רע? משכורת הגונה הדופקת כמו שעון, תלושים לחג למימוש בסופר, לא כולל מבצעים. יש בטחון, ודאות, ביטוח מנהלים, עתיד פנסיוני, פנטזיוני. תוכנית הבראה למקרה שתתעטש, יום כיף של החברה בקפריסין עם הצ'ופר העיקרי – בלי בני זוג! הבעיה היחידה עם אוסף ההטבות הללו, שתכל'ס, הלכה למעשה, מבחינה טכנית, מצפים ממני לבוא לאותה כתובת ומקום מדי יום. קבוע? מדי יום? לאותה כתובת? לעלות באותה מעלית, דחוסה בריח מרכך לשיער, לבהות באנשים המצויים במצב נפשי זהה לשלי, ארוזים כל אחד בבגדי השרד שלו. לשבת באותו כסא, ולבהות באותו דוד שמש מהחלון? לשמוע אותם קיטורים של אותם אנשים? או הדרישה הלא פשוטה הזו, לצחוק מהבדיחות של הבוס, בתקווה שקם היום על צד ימין, או לדקלם את המנטרה שכולנו בחברה הזו משפחה אחת גדולה, עד שנפטר אותך. אמנם יפנו לי חצי קיר שעם להתבטא חופשי בו ולנעוץ הוכחות לאישיותי הייחודית, ואת תמונת בתי בה אוכל להיזכר, אבל אין מצב. לא תודה, תרמתי כבר בעבודה.

כי עם כל התנאים המדהימים ביותר שתקבל, לעולם לא תופיע בחוזה שיוגש לך המילה "חופש". חוץ במינוח ימי חופש. חופש על כל שימושיו. החופש לבחור כמה לעבוד, מתי לעבוד ועם מי לעבוד, ואולי גם להרוויח יותר, החופש לנשום מדי פעם אויר צח ולא אויר מזגנים שטייל בשלושים קומות עד שהגיע אליך, החופש מהמתנה ארוכה, עד שכל אנשי המשרד יואילו בטובם לעזוב את הפייסבוק ולהצטרף לישיבה הפנימית, שגם כך הייתה מיותרת. החופש להגן על גבולותיך ולהישמר לנפשך. החופש. אין לו מחיר. גם אם יש לו מחיר.
וכמובן יש תמיד את האופציה, אתם יודעים - אם לא עצמאי, או שכיר אז אולי בעל עשיר? אבל כנראה שלא. לא בגלגול הנוכחי שלי. נראה שאמשיך במלחמת העצמאות שלי. חופש שוטף פלוס שלושים.
ומה, נראה לכם שאסגיר את שם משרד הפרסום? אולי הם עוד יפנו אלי לעוד עבודה...מה זה כבר לרוץ אחרי צ'ק, קצת כושר, הא?

 

הכותבת הינה, בין השאר, שותפה ב-ByThePeople  -חברת הפרילנסרים של ישראל. חברת פרוייקטים, הפועלת במודל העסקה של קהילת שותפים עצמאים, המתגבשים למול כל הזדמנות עסקית. המודל מאפשר ליהנות מיתרון הכוח שבעבודה קבוצתית ביחד עם החופש שבעבודה עצמאית. http://bythepeople.co.il/  

אל תהיי גיבורה גדולה

שאלוהים יסלח לי, אבל אני לא מצליחה להבין איפה הוא נמצא לאחרונה. אלוהים שלי הזה. לפעמים נדמה שאין לו אלוהים לאלוהים. ולאחרונה הוא אפילו גם לא מרחם על ילדי הגן כפי שנהג פעם אולי יותר לעשות. מאמינה בו, בטח שמאמינה בו. אבל אלוהים אדירים, כמה כאב, עצב, ואכזריות מעטרים את דפי החדשות כל בוקר. פחד אלוהים ממש. ידוע הוא שנסתרות הן דרכי האל, אבל בכל זאת אם אפשר איזה רמז או שניים. יש לי ילדה קטנה ולכן אני לא יכולה לסבול כאב של ילדים קטנים. בפרט. המחשבה על התאונה המחרידה, שבה שמונה בני משפחה לא חזרו באותו יום לביתם והילדה הקטנה הזו רחל, שאבדה את כל משפחתה, לא עוזבת לי את הראש.

תפסה אותי אמירה בעיתון, שדברה על הילדה הזו רחל. "את גיבורה"! אומרים לה מכל עבר, או לחילופין מצווים עליה "תהיי גיבורה!" או להבדיל, המומחים היותר גדולים לאובדן שני הוריך וששת אחיך בשלוש דקות - הפוסקים חד משמעית "היא גיבורה!" מה זו הדרישה האוטומטית והחצופה הזו שלנו כחברה, מאנשים שזה הרגע חווים את הנורא מכל, לסימנים מידיים של גבורה, של חזרה לשגרה, של התמודדות מקובלת עם כאב בלתי נתפס. למה? כדי שלנו יהיה יותר קל?? כדי שאנחנו נוכל לחזור לשגרת חיינו כמה שיותר מהר?? חכו רגע עם הגבורה הזו. לא דחוף עכשיו. היא תגיע בסופו של דבר, עם הזמן, אחרי דרך מאוד ארוכה שהיא או כל אדם שהתהפך עליו עולמו, חייב לעבור. אם בגלל תאונה, מחלה או כל אסון אחר. עכשיו צריך לעודד את האדם להיות חלש מולנו, לעזור לו לבטא כמה שהוא צריך את הכאב שלו, בלי לחמול עלינו ולהרגיש לא נוח, שמא הוא מכביד עלינו ואנחנו נבהל ונברח. אל תרחם עלינו בבקשה.

אני מנסה לחשוב למה התגובה האוטומטית שלנו היא כזו בדרך כלל. ובלי להיות פסיכולוגית, אני יכולה לשער, שאנחנו כאילו מתחננים לקבל מאותו אדם הוכחות ואישורים, לכך שאפשר להתמודד עם הסיוטים, שמהלכים אימה על כולנו, למקרה שחס וחלילה נהיה גם אנחנו באותו המצב. תראה לנו שזה אפשרי, שזה לא סוף העולם. אני רואה מסביבי אנשים שמתבשרים על מחלות למיניהן, ואיך החברה ממהרת לציין לשבח את סימני החברמניות, שנתגלו אצלם כבר בצילום הרנטגן. עד כמה הוא אוכל את המחלה הזו לארוחת בוקר ואיך הוא כבר הספיק להתלוצץ עם רופאיו. אין ספק, שלעיתים זהו הצורך של האדם עצמו להפגין סימני גבורה עבור עצמו והצל"ש החברתי הוא כלי או זרז בהתמודדות, אבל אני לא מאמינה לו עד הסוף. אי אפשר להיות גיבור לפני שהעזת להבין עד הסוף מה קרה לך. להיות חלש בעיני זו הגבורה האמיתית. דווקא בשביל להיות חלש צריך אומץ. והילדה הקטנה זו רחל, מאחלת לה שתצליח באמת להיות גיבורה. לא לפני שתעבור את השלבים הכואבים וההכרחיים, שאנשים בתום לב ומתוך רצון לגונן עליה, ינסו לחסוך לה. ושאלוהים יעזור לה. נראה אותו עכשיו. גיבור גדול.

תגידי יפה שלום לאוטו

שלום לך מכוניתי מכוניתי, דרך ארוכה עשינו יחדיו וכעת הרגע לומר לך שלום. שבע שנים בילינו ביחד. שבע שנים בהם נסעת אותנו על כפייך. כן נסעת, אין צורך לתקן. תמיד שם בשבילנו  - מתחת לבית, אם התמזל מזלנו, ואם לא אז ברחוב המקביל. נכונה אוטומטית לכל משימה. עדה אילמת למסלול חיינו, סוחבת בשקט את כל המטען. למקומות העבודה שהתחלפו עם השנים, לטיולים, לסידורים, לאנשים שישבו לצידי, לאלה שכנראה היו רק טרמפיסטים, לילדים הצוהלים מאחור, מעברי הדירות, הביקורים המשפחתיים, חתונות אי שם בקצה דרך עפר, נסיעות נרגשות לשדה התעופה, שקיות הקניות. נאלצת לשמוע שוב ושוב אותם שירים שבדיסק התורן, משפטים חינוכיים של הורים לילדיהם, הבטחות, התניות, חידות לקיצור הדרך ופה ושם אולי גם איזו קללה עדינה, אחרי הכול - בילינו על הכביש, לא באופרה. עדה לסטיות הקטנות מהמסלול ולירידה מהפסים, בולמת זעזועים כשצריך, ובעיקר סופגת הכול -  כיאה למי שעשויה ממתכת. כל טריקת דלת חזקה מדי, כל פירור במבה ומסטיק שנדבק בחשאי, כל קלח תירס שאבד עליו הקלח. ממלאת פיך מים וחול אחרי הים. לא פלא שנשארת עם כמה שריטות קלות. אי אפשר שלא. וכן, אני יודעת מכונית יקרה, לא פונקת יתר על המידה. אף פעם לא הייתי מאלה שרואים במכוניתם בת זוג ונוהגים לרדת בשבת עם דלי וסמרטוט כדי לנגב את דמעותיה. אני, לא נעים לומר - ראיתי בך כלי. לרחיצות לרוב הגעתי, כשהגיע אבק עד נפש והכתובת הייתה על החלון. אני אישית מאמינה בחילופי עונות. חכי בסבלנות, הייתי אומרת לעצמי באמצע הקיץ, תראי שעוד יגיע הסתיו ואיתו הגשם הראשון, שישטוף את האוטו מכל טראומות הקיץ. ואכן לרוב הסבלנות השתלמה. וכשהגעתי לרחיצות, לרוב הסתפקתי ברחיצה סטנדרטית. הפוליש - וקס - ציפוי מגן לצבע לא הצליחו להרשים אותי. פה ושם נתלה איזה עץ ריחני על הראי. גם לא נהגתי לקרוא לך בשמך המלא, כשנשאלתי איזה אוטו יש לי, עניתי - כחול כזה. רק עכשיו נדרשתי להתעמק בשמך ופרטיך המלאים.
וזו לא את, זו אני כפי שנהוג לומר. אני ומחירי הדלק. אני ומחירי הביטוח. אני ומחירי הטיפולים, אני וחיבתי הרבה למוסכים שראו בי תמיד את הלקוחה החלומית - מה את אומרת, שנחליף בשביל הכיף גם את המנוע? אני והחניה שלא מצאתי. פועל יוצא של לגור במרכז תל אביב באמאמא של אין חניה. לאט לאט חלחלה בי ההבנה, שהצורך שלי בך הוא לא צורך קיומי. אוכל כנראה להסתדר גם בלעדייך. זה הכול עניין של סוויץ'. בראש. זה ידרוש ממני אולי, להיות יותר מתוכננת ולבדוק עם יתר עם ישראל את לוח השביתות של הרכבת. ובעיקר להתאמן על מבט אטום שיבהיר לכל נהגי המוניות, אל תחשבו אפילו, לשאול אותי למי אני מתכוונת להצביע בבחירות הבאות.

למה שלא בעצם, עברה בי מחשבה, במקום להכניס את האוטו למוסך, אכניס את עצמי, אחת לתקופה לאיזה מוסך יופי מחייה נפשות. עם טיפול עשרת אלפים לגוף ולנפש. פוליש קל? למה רק למכוניות מגיע? ואז תראו איך אני מתחילה להקפיד על טיפולים ובזמן. אבל רק אצל קוסמטיקאיות מורשות כמובן. עם קרמים מקוריים כמובן. אעשה לי טיפול מקיף וטיפול חודשי עם שמנים אתרים בניחוח פיצ'ולי ולוונדר. זה יהיה הדלק שלי.

ובקרוב מאוד כך אני מקווה, יתחילו לנסוע בך חיים חדשים, של משפחה אחרת, עם המטען שלה, או שאולי זו תהיה בחורה צעירה בתחילת דרכה, או זוג שרק מתחיל את המסלול, מי יודע. ועוד תודה אחרונה מכונית יקרה, על שהחזרת אותנו הביתה בשלום. נסיעה טובה ותיסעי בזהירות, הא?

 "תגיד יפה שלום לאוטו"

פרסומת שעשיתי לפני שנים ללוח העיר (במאי רם ברוך)

פוסט לתפארת מדינת ישראל, דגלנים תפוס מקום!

מה אברך את מי שחלם, כי הוא לא ידע את שמה, אבל שניהם היו מאותו הכפר וההרים עוד בוערים באש זריחות, הראית איזה יופי? יורם תגיד לי אתה, אחי גיבור התהילה, מה יהיה בסופנו? אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. אבל אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, רק תנו לגדול בשקט. ותבורכי ארצי, ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה.

יום הזכרון. כמו בכל שנה במאי, גיורא. כשבין ערביים מנשבת רוח ים והחיטה צומחת שוב. ולאחריו יום העצמאות, שיתייצב לדגל ויחליף אותו במשמרת כמו חייל טוב.
קצת אחרי היום השואה, הלב מתחיל להיערך. הוא יודע. בעוד כמה ימים ימלאו אותו שוב צער כאב ודמעות והוא צריך לפנות להם מקום. הרבה מקום. פתאום למשך עשרים וארבע שעות נזכר שכולנו, הישראלים, רקמה אנושית אחת גדולה. ועם זה נצטרך לנצח במלחמה שלא תגמר לעולם. והסיבה שאנחנו עדיין כאן היא בזכותו של אותו נסיך קטן מפלוגה ב' ושאר הנסיכים מהפלוגה ששילמו את המחיר. מחיר העצמאות שלנו. מחיר החיים.
לרגע נלבש כולנו אותה חולצה לבנה אחידה, עוד מהטקס בגימנסיה ונשיר כולנו את אותם שירים מרעידים, שמצליחים בכל פעם מחדש, לפרוק אותנו מנשקנו.
לרגע נעצור מאקזיטים, ספינים, ריאליטים ונעמוד דום, סמארטפונים שכמונו.
ולרגע אפילו המנחים בערוץ הילדים ידברו לילדנו בצורה רגועה ובוגרת, כפי שהייתי רוצה שידברו אליהם כל השנה. ולתוך אותו קתרזיס לאומי ומסך שקוף בעיניים, תתגנב לרגע גם הדמעה הפרטית שלנו. כל אחד והפינה הקטנה שלו.
בדרך כלל כשאני כותבת בבלוג, אני שמה לי ברקע את השיר שאשים בסוף, כדי להכנס לאוירה. שומעת אותו שוב ושוב והמילים זורמות מעצמן, או כמו היום – זולגות מעצמן. ברקע מתנגן לו השיר מיליון כוכבים שנכתב על החייל תום פרקש ז"ל, שמצמרר אותי כל פעם מחדש.

http://www.youtube.com/watch?v=GakU2gc3VP8&feature=related

השיר הזה שייך לשירי הזיכרון החדשים שנכתבו בשנים האחרונות, אחרי ששככה המדורה של שירי הפלמ"ח והאיש חזר אל הבקעה. רובם נכתבו על ידי חבריהם וקרוביהם של הנופלים, שהרגישו כנראה ששירי הבלורית והתואר היפים והנצחיים, לא מדברים מספיק בשפתם, וחפשו את המילים הפרטיות שלהם כדי לבטא את הכאב. גם היום הצעירים שנופלים הם יפי בלורית ותואר, אבל רוב הסיכויים שבלוריתם הייתה ראש מגולח וקוצני עם ג'ל. וגם היום יש פרחים ובן יפה שנולד בכל רגע ופלמ"חניק כמו דודו, אבל רוב הסיכויים שקוראים לו רועי עידן או עומרי, נופר ויסמין, אליאל וגם סרגיי ואנדריי. ואם להיות מדויקים יותר - אז לרובם בכלל קראו "אח שלי" או "אח שלו".

התלבטתי במה להתמקד יותר בכתיבה. האם ביום הזכרון או ביום העצמאות? אולי לחלק את הכתוב לשני חלקים ולעשות ביניהם מעבר חד ומהיר. כמו במציאות. אבל תמיד קשה לי המעבר הזה עם פרוץ החגיגות. לא מסוגלת להשתחרר מהכאב והעצב האינסופיים למראה כל הפנים והשמות. לא מרגישה נוח לנטוש את המשפחות השכולות בערב עם כאבם הנצחי, אחרי שנפתחו בפנינו כל כך. רגע, מותר להיות איתם עוד קצת.
אבל ברגע מסוים נצטרף כנראה לחגיגה.
ברגע מסוים נעצום עינינו ממה שהמדינה הזו הפכה ובראשותה, נשיא שיושב בכלא, לצידם של עוד כמה חברים מרחוב הנשמות הטהורות, ותחושה של חוסר צדק חברתי, הפקרת החלשים וערכים שנעלמו. כי האגדות יפות הן עד שפתאום עפות הן. ונתכסה כולנו בסדין ענק של דגל המדינה ונשב מסביב למדורה, מדורת השבט המסורתית. שוב נצפה בטקס בטלויזיה וננסה לנחש איזו צורה תיצור הפעם קבוצת הדגלנים. בואו אעזור לכם – דגל ישראל, סמל המנורה, גילה הנוכחי ויונה עם עלה של זית. נרים ראשנו לשמיים בציפיה נרגשת לזיקוקים ונשוב לרגע להיות ילדים הממלאים אחר הסימבולים של החג, ככתוב בספר "מועדים לשמחה" ובעיקר נמתין בפחד לרגע בו אלימלך זורקין יכנס שוב למערה בסירתו, בפעם התשע מאות.
וזה בסדר. מותר לנוח לרגע. החג הזה או חגים בכלל מאפשרים לנו לנוח לרגע ממלחמת העצמאות הפרטית שלנו. של כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו נעים בין לשרוד במלחמת העצמאות הפרטית לקולקטיבית. כי הכול היום זו הישרדות. לא רק בטלויזיה. גם בעסקים, בעבודה, בשכר הדירה, בכביש.

ואני מבטיחה לך ילדה קטנה שלי, שזו תהיה המלחמה האחרונה, וכשתגיעי לגיל צבא כבר לא תצטרכי להתגייס מפאת שלום. שלום איזורי, שלום כלל עולמי, שלום כלל שלומי, כלל גששי. כן, יש הרבה ישראבלוף בתוכנו. מדחיקים. מנסים לחיות את דרכנו הצנועה, את היומיום, הקפה אחר קפה, לשמוח, לשמר את אהבתנו שהושגה בעמל רב, להרגיש חופשיים וחיים, כמו אנשים במדינות נורמליות. כי אי אפשר לפתור את כל העתיד כבר עכשיו. וזו המנגינה שאי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן. וגם אם אנחנו משתפים פעולה עם חגיגות יום העצמאות, בתוך תוכנו אנחנו יודעים - מתישהו יבוא הפטיש בראש.

עידו בנו של אחי, הוא היום קצין מודיעין, שקבל השבוע אות קצין מצטיין. עידו משרת במקום מפחיד במיוחד. ואמור להשתחרר ביולי עם סיום הקבע. אבל צבא ההגנה לישראל לא מסכים לוותר עליו ( ואני יכולה להבין) והצליח לשכנעו להאריך את השרות. האינסטינקט הראשוני אומר, שדי עידו, בוא כבר הביתה ולך לחדר לשחק עם החברים שלך או לעשות איתם מנגל. אבל אולי דווקא בגלל החבר'ה האלה אפשר לסמוך על הצבא שלנו. אחי נוטה להתנחם בעובדה, שבהמשך יבוא הטיול הארוך בעולם ולא ברור מה יותר מפחיד, כי גם העולם קצת השתגע. אבל אני כדודה שלו כמובן דואגת. "תגיד עידו, אתה לא יכול להגיד להם פשוט שדודה שלך לא מרשה ולא מאשרת לך?! מה, זה לא תופס שם בצבא הזה שלך? פקודות של הדודה?.."

בחרתי לסיים בשיר המסויים. אמנם לא חובבת שירי ראפ אבל השיר הזה נותן תקווה. יש בו משפט בלשון גבוהה האומר: עוד לא נולד הבן - - - - שיעצור את ישראל. תשלימו לבד.

זהו, תם הפוסט. המשמר יכול להניח את נשקו. חג שמח עמישראל, אחרי הכל, עם כל החסרונות שלנו

יש לנו במה לנפנף.

לזכרו של תום ושאר מלאי התום שהשאירו חלל.

http://www.youtube.com/watch?v=pq1trcGX9yE

יאללה עולים לגג לראות זיקוקים? מי מעלה אותי על הכתפיים?

הבית של אבא ואמא

מי החכם הזה שהמציא את הרעיון, שהזמן מרפא הכול? תשלחו אותו אלי בבקשה. כי במקרה המאוד פרטי שלי, הטריק הזה ממש לא עובד. הנה עובדה. כל שנה בימים הללו לפני החג המסוים הזה המכונה פסח, הלב שלי מתחיל להתכווץ. להיערך לקראת הכאב העתיד להשתלט עליו ברגע האמת - ערב החג. זה יתחיל לחלחל בשעות בין ערביים, קצת אחרי המקלחת החגיגית, בין שיר חגיגי אחד לשני ברדיו. וימשיך לאורך הדרך, באוטו, כשאסע לארוחת החג אצל אחותי הגדולה. בתי מאיה תשב במושב באחורי, רחוצה ומסורקת, לבושה בבגדי החג שנבחרו בקפידה, ואני אמא שלה אכוון את הרדיו, ואגניב מבטים חטופים במראה, משתדלת לא לסובב את הראש, כדי לא להסגיר את הדמעות שבזוית העין.

כן, זה החג הזה. הטעון כל כך. כמו אחיו הקטן והלא יותר מתחשב - ראש השנה. גם השנה אמא שלי כבר לא תגיש יותר לשולחן, בגאווה לכל צהלות האורחים, את תבנית הגפיטלע פיש  והדגים - דג חמוץ מתוק כפי שקראנו לו. גם השנה, אבא שלי כבר לא ישב בקצה השני של השולחן הארוך, מתארגן רציני לתפקידו כעורך הסדר, מסתיר מבעוד מעוד, במגבת מטבח את האפיקומן. ואני לא אסתובב בסלון ליד השולחן, מחכה בהתרגשות לאורחים ואריח את ריחן של ההגדות הישנות לפסח - ריח של היסטוריה, מסתורין ועצבות מתוקה. או לחילופין אשלח לביצוע משימות אחרונות, כמו לשנורר כסאות חסרים מהשכנים, לנגב במגבת סימנים על כוסות היין, או לקפל מפיות נייר למשולשים שיכנסו למתקן המפיות. לא שיש לי עניין או אהבה מיוחדת לחג עצמו ומנהגיו. כמו רבים מהבתים בישראל, פסח הוא עול לא קטן למארגניו ומועקה לא קטנה לעיתים לאורחים, שאמורים להסב יחדיו סביב אותו שולחן ולשיר מה נשתנה, כשלמעשה לא נשתנה דבר והם עדיין לא מדברים ביניהם, כבר שנתיים. אבל בכל זאת, פסח בשבילי הוא סמל למשפחתיות, לבית חם ומוגן. בעבר הוא היה החג במשפחתנו. לא נורא מקורי אני מניחה. תמיד תחת אחריותה המוחלטת של אמי, שנה אחרי שנה. לא ותרנו לה על שום מרכיב בו. כל אחד והדרישות שלו. הוא לווה תמיד בהמון מסורות קטנות, לאו דווקא מההגדה הרשמית, יותר מההגדות או האגדות לבין משפחתנו. ובדיחות קבועות שעברו אף הן משנה לשנה, כשכולם כבר יודעים איך הן יתחילו ואיך הן יגמרו. אנחנו משפחה חילונית, כך שכל מנהג שקיימנו, כמו נטילת ידיים גרם לצחקוקי מבוכה. האוכל היה די קבוע וצנוע, כשל המשפחה הישראלית הממוצעת דאז ולא חשוב מאיזו עדה. שום הפתעות גסטרונומיות. מנות ראשונות של מרק עם קניידלעך ודגים, שלאחריהם כבר לא מסוגלים לאכול יותר, ומגיעים שבעים למנה העיקרית - אורז ועוף ממולא בשזיפים או עוף בקולה - המילה האחרונה דאז! ולקינוח קומפוט פירות. לא נורא מקורי אני מניחה.

מה שהיה שם בעיקר על השולחן זו תמימות. התחושה הנאיבית, שהרגעים האלו הם לנצח  ויחיו לעד. שאפשר להחזיק בהורים לנצח ולהיות ילד לנצח. שנוכל כל החיים אם נרצה, לשבת חמוצים לשולחן, כמתבגרים אופייניים, ולנווט לאלו המכונים הורינו, כל כעס או מצב רוח שנרצה, בודקים בכל פעם מחדש את הגבולות. ואז פתאום ביום אחד הם אינם עוד. ואנחנו הופכים להיות המבוגר האחראי ומתבקשים להתנהג בהתאם. אבל גם מבוגר אחראי צריך לפעמים חיבוק מאימא שלו, להתייעץ איתה או לנפנף בגאווה בחוכמה של ילדו או בהישגיו. וכן, זוהי דרכו של הטבע, כולם נפרדים בשלב מסוים מהוריהם ורבים מבני גילי מתחילים לעבור עכשיו את המשבר הזה. רק שהורי נפרדו מאיתנו שניהם, בזה אחר זה, בתוך שנה וחצי ובגיל צעיר יחסית -  גם מבחינתם וגם מבחינתו ילדיהם. אני הייתי בת 37, גיל צעיר לכל הדעות או לדעתי בכל אופן. וזה לא היה משהו שחשבתי שיקרה, או שיקרה כל כך מהר.

מאותו רגע למעשה, פורק שולחן החג המשפחתי עם המפה הלבנה, כתמי היין ופירורי החלה, וגם הבית עצמו נמכר. אחרי הרבה שנים של שבט מגובש סביב הורינו, יצא כל אח ומשפחתו מרובת הילדים, לדרכו. והיום המחשבה להתכנס כולנו, כולל כולם, במקום אחד, מצריכה מחשבות על קייטרינג, מפיק ואולם אירועים. אנחנו מעדיפים להיפגש אחד על אחד או אחד על שניים מקסימום. עברנו הפרטה ונטשנו את הקולקטיב. השנה באופן מפתיע וחגיגי נהיה שלושה אחים יחד, סביב אותו השולחן בליל הסדר, (אנחנו חמישה, כן, כן) שזהו הישג לא מבוטל. לפעמים אני חושבת שמזל גדול, שאמא שלי לא יודעת שהילדים שלה לא נפגשים באדיקות בפורום המשפחתי הרחב. אוי ואבוי לנו. איזה פרצוף היינו מקבלים ממנה.

כן זוהי דרכו של הטבע. ואולי אני צריכה להסתכל על חצי כוס היין המלאה, שלפחות כבר לא שולחים אותי יותר להביא כיסאות מהשכנים. תמיד קצת התביישתי. 

יהיה בסדר.

השיר הזה מוקדש לאבי שכמו רבים מבני דורו, מאד אהב את הזמר הזה.