את הקלוריות התכוונתי. לא רוצה להמעיט מערכן, בעצם כן רוצה, אבל לא מסוגלת. הרמתי ידיים מהנושא הזה שנקרא דיאטה, על כל ההטיות שלו. רוצה כנראה ליהנות מהחיים ומהרגע. גם אם הג'ינס האהוב עלי נשאר מקופל בתוך עצמו. לא תראו אותי סופרת עלי חסה, ומטביעה את יגוני בערימת עלים מגובבים, ללא פואנטה על צלחתי, אלא יותר בשקית במבה שבתי המתוקה לא חסלה עד הסוף, למזלי. לא תראו אצלי במקרר את הסדרה פלפלים צהובים, העומדים בהיכון תמידי, לרגע שיהפכו לנישנוש בריא עם תו תקן לצד גבינה אנורקסית. כן תראו אותי מחסלת בשקיקה גם את השניצל הפריך שבתי לא סיימה. כי אמא טובה משאירה צלחת ריקה. תסכימו איתי שנורא מוזרים החיים האלה. כשאנחנו מתחילים אותם, כל גרם שאנחנו מעלים, זוכה למחיאות כפיים בטיפת חלב ואצל הורינו, שרק רוצים לראות אותנו תופחים ומגדלים לחיים ורודות. ככל שנוקפות השנים, כל העלאת גרם נוספת גורמת לנו לכעס על עצמנו, ירידה בדימוי העצמי ולמבטים מרחמים ונוזפים של החברה. יש מקומות שממש רושמים לך נקודות או מורידים לך נקודות. העבריינים הרציניים אפילו נשלחים לקורס אכילה מונעת. ואני שואלת, איך זה שמה שטעים לנו לאכול וטבעי לנו לאכול, לא טוב לנו? למה לאכול בריא ולא משמין צריך לבוא בכוח וביסורים? בהתמודדות נפשית אחד על אחד, עם מציאות עגומה של פריכית אורז יבשה והריקנות שאחרי. מה כבר בקשנו? ניחומי חורף קטנים ומתוקים? למה אני, ששרתתי כלוחמת בקריה, ומשלמת אגרת טלוויזיה בהוראת קבע, לא יכולה לאכול סחלב חם עטור שברי קוקוס ואגוזים, בלי שאוכל גם את עצמי, ישר אחרי. וככל שאני מתבגרת, אני הולכת ומשלימה עם העובדה המצערת והבלתי הפיכה, שאני, איך לומר זאת, כנראה אוהבת פסטה. וכל עוד לא תקום מפלגה כזו, סליחה התכוונתי דיאטה, שמאמינה בפסטה, שתעודד פסטה, אני כנראה אמשיך להצביע בגופי. ובכלל חשבתי על רעיון ותסלחו לי על העלאת הנושא, אבל במקום הנוסחים הרגילים שכותבים לאנשים על המצבות שלהם, צריך אולי לתת משקל גדול יותר למשקל. ובמקום תאריכי הלידה והגיל יצוין המשקל ההתחלתי והמשקל הסופי. אחרי הכול, לרבים מאיתנו זה מפעל חיים.
ישראלה ישראלי
3.450 ק"ג - 68.30 ק"ג
נלחמה בקלוריות בחירוף נפש
בליבנו תהיי רזה לתמיד
ועבודה שעשיתי בתחילת הקריירה שלי כסטודנטית בענף הפרסום, בפרויקט לעידוד אנשי בעלי משקל עודף. ובמקרה היא גם זכתה במקום הראשון בתחרות. ומה אני אגיד לכם, כנראה שהפרסומת הצליחה – יש הרבה יותר אנשים שמנים היום, בעלי משקל עודף התכוונתי.
האפליקציות של היום במחווה לאפליקציות של פעם (כל הזכויות שמורות לשולי גלנץ)
איזו אופנה זו נהייתה. איפה שאתה לא מסתכל היום – אפליקציה. אם אין לך אפליקציה חדשה לתרום לתוך השיחה, בנוסח "הורדת כבר את האפליקציה הזו שמוצאת לך נושאים לשיחה?" מומלץ לך לשמור על זכות השתיקה. למעשה גם הפוסט הזה נכתב בעצמו על ידי אפליקציה, שמוצאת מעצמה רעיון, מקלידה את עצמה וגם מגיבה לעצמה, תגובות חיוביות כמובן. שלא תבינו לא נכון, אני בעד. אני בהחלט חושבת שגם לאפליקציות יש זכות להתפתח ולהיות מורדות ואחדים מחברי הטובים ביותר הם אפליקציות. אבל אם להודות בפרהסיה, אני לא מאלה שעומדים בחזית הטכנולוגיה, יותר מאלה המכונים מאותגרי טכנולוגיה - תמיד בדיליי קל. ככל שמתרבות האפליקציות, כך אני הולכת ומתרחקת מהן כמו מאש - אפליקציה של אש התכוונתי. לא כזו אמיתית ושורפת. אני חייבת את המגע לא מתוך מסך, או מאחורי מסך. פשוט מגע. אמיתי. אולד סקול. מהסוג הזה, שאתם בטח זוכרים, כזה שנוגע ומורגש, בלי שצמודה אליו, נו שוב המילה הזו, מסך, ואצבע מרפרפת. צריכה שהעט תיגע בדף היומן ואוכל באמת להריח את ריחו של הפרח, ולא תאמינו, אני מהשניים שלושה שעדיין מדפיסים תמונות על נייר, ולדעתי בימים אלה ממש, עמלים ליצור לי ערך בויקיפדיה. לא דחוף לי לרדוף אחרי הקדמה. רוצה ללכת לפעמים קצת לאיבוד, בלי שהwaze- יציל אותי. לעיתים הרק לשמוע מה האפליקציה הזו והזו עושה, גורם לי לעבור למצב בהייה מתקדם במספר המתלהב. הריזה עניין של זמן שנהפוך בעצמנו לבובות וובקינז או דמויות מיק-מק, למי שמכיר, מעולמם הרחב של ילדיו. נגדל את עצמנו בתוך המחשב. נראה כולנו גוצים שמנמנים כאלה, לבושים בבגדים צבעוניים ומוזרים נורא. לא נוכל לעשות שום פעולה, אם לא הורדנו את האפליקציה, המתאימה לשם כך. כל החיים ומערכות היחסים יעברו קומפלט לתוך המחשב. למעשה, כבר היום אנשים מנהלים מערכות יחסים שלמות דרך הצאט' והסמס. הפעם האחרונה שהם התראו היה ב-2002 ועכשיו יושבים להם מוגנים בתוך טרנינג דהוי, כל אחד מאחורי מסך זכוכית של מחשב או טלפון. אל תיגע בי ואני לא אגע בך. אין יחסים אמיתיים, יש אפליקציה של יחסים. אפליקציה של רגש. אמנם עם הרבה אהבה ושיתוף אבל מהסוג של like ו-share. מוותרים על חוש הריח, חוש הטעם וחוש המישוש שיכולים להעניק כל כך הרבה, ומסתפקים בחוש הראיה והשמיעה בלבד.
אבל לשם העולם צועד או גולש במהירות של 100 מגה. את זה אני מספיק ערנית להבין וליישם - יישום זו המילה היום. אפליקציה היא כידוע תרגום של המילה יישום. ואם מסבירים לי טוב ולאט גם אני בסוף מבינה. ולכן מדי פעם, אני מרשה לבתי להוריד לעצמה איזו אפליקציה בטלפון שלי, שבאמצעותה היא יכולה להעסיק את עצמה, ואני אוטומטית משדרגת או מעדכנת, מלשון אפדייט, את מעמדי לאמא בגרסה חדשה יותר, אמא 2, שמסתובבת עם אנגרי בירדס וחיות עצבניות אחרות. וכך אני יכולה בניחותא ליישם לעצמי כוס קפה, ולכתוב פוסטים והגיגים על אפליקציות. ואגב, אחת האפליקציות שהיא הורידה לי הייתה משחק אפיית עוגה. בשלוש בלילה נתבשרתי בצליל סמס, שהעוגה שלה מוכנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את האושר שלי. התלבטתי אם להמשיך ולעשות לה את הקרם או לחכות עם זה כבר לבוקר.
התמונה למעלה הוא אחת משתי עבודות שלי, שיוצגו בתערוכה, על תרבות הטכנולוגיה שהשתלטה עלינו. זוהי ההזמנה וזהו הלינק בפייסבוק למי שיבקש לבוא. הרעיון של העבודה הוא - האפליקציות של היום במחווה לעולם האמיתי או העולם הישן של פעם, שבו אפליקציות היו אפליקציות, למי מבני דורי שזוכר. הקשר בין הרטרו לעכשווי בין החומר לנגיעות המסך.
נו טוב, ועכשיו ברצינות, מישהו מכיר מפתח אפליקציות טוב? יש לי באמת רעיון מדהים לאפליקציה! לא יכולה לספר לכם אבל היא תשנה את העולם אני אומרת לכם, וחייבים ליישם אותה. ולסיום - סרטון פרסומת שכתבתי וביימתי לאפליקציה שנקראת Vbookzוהיא קוראת ספרים בקול. נראה לי שתיהנו. ביי שולי.
תשיגו לי את דן כנר. זה דחוף. אני דורשת שיגיד גם עלי כמה מילים. היום אני, אישה, תיקנתי בעצמי את המדפסת, ומן הראוי שכל העולם ידע מזה. הוא לא צריך לכתוב את הנאום, הצפיחית, שרק ירתום את קולו הענוג מדבש. כבר ניסחתי בשבילו. הנה הנוסח המלא לנאום, היה נחמד כמובן, לו היה נערך גם טקס כלשהו, אבל לא נורא, נסתפק בדברי הלל: ראשונה לזהות, הראשונה לגשת, הראשונה לתכנן את מהלכי פירוק המכסים, הראשונה להוציא את הדף הסורר, הראשונה לבצע קנסל להדפסה, הראשונה ללחוץ שוב פרינט, והראשונה להוציא את המוצר המוגמר. שמש העמים, אור האנושות, זיו הבריאה, קרן היסוד של בית המקדש - שולי גלנץ.
פתאום אני קולטת את מקור הבעיה שלנו הנשים, ואת הגורם האמיתי להמעטה בערכנו - חוסר ביחסי ציבור! אם אנחנו הנשים לא נאדיר את עצמנו, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. ובין האדרה להדרה המרחק קצר מאוד - שלוש אותיות בלבד. מהיום אנחנו הנשים, צריכות ללוות כל פעולה יומיומית ואיזוטרית שאנו עושות, לעיתים מבלי משים, ביחסי ציבור, מסיבות עיתונאים, קמפיינים פרסומיים ואם יהיה צורך - אז גם בטקסים מיוחדים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפעולות גבריות בעליל, כגון הרכבת מכשיר חשמלי חדש, או רהיט של איקאה, החלפת גלגל, העברת טסט או סתם קבלת פרס על מחקר פורץ דרך ברפואה או בכל תחום אחר. דוגמא לנאום בטקס או קריינות בתשדיר הפרסומת: ראשונה להבחין בתקר, הראשונה לצעוק "אוף פנצ'ר" ולצאת בזעם אל הכביש המסוכן, הראשונה להרים את מכסה הבגאז' המאובק ולאתר את הג'ק הנעלם, מבין ערימת השמיכות והמטקות, והראשונה להחליט להתקשר אל מישהו בתשלום, שיעשה את המשך העבודה השחורה הזו במקומה. אישה ללא חת, סמל ומופת לדורות הבאים – הנה היא לפניכם - שולי גלנץ. וגם להפך, כשמדובר בפעולות שפשוטות ומובנות מאליהן, עבורנו הנשים, ואילו לגברים הן קשות מנושא. אם בגלל מבנה אישיותם המורכב, מבנה אנטומי שונה, או אם בגלל אי יכולתם הזמנית. דוגמאות: הראשונה להיזכר מבין זוג ההורים, שיש למחרת יומולדת לחברה של בתה בכיתה, הראשונה לרוץ לחנות ולקנות מתנה, הראשונה לא לשכוח לבקש פתק החלפה והראשונה להביא את ילדתה ליום ההולדת ולאספה בזמן - שולי גלנץ. היא ולא שרף. נראה לי שהרעיון הובן פחות או יותר. מה לעשות אין ברירה. במלחמה כמו במלחמה. אין יותר נושאים שהשתיקה יפה להם. מהיום מדברים או יותר נכון מדברות על הכול. לא ננוח ולא נשקוט עד שאחרון האנשים על היקום ידע על פועלנו, אחת לרבע שעה.
ואם להוסיף כמה מילים על הדרת נשים או עדרי גברים, או אפלייה בין המינים, אני כבר שנים מטיילת במסדרונות משרדי פרסום ולא ברור לי למה גם היום עדיין שלט רוב גברי. זה היה אמור להתאזן עם השנים, אחרי הכל, אין כמו נשים ורגישותן לדקויות - אבן היסוד של הפרסום. אבל למעשה המצב רק החמיר. לתחושתי זה מקרה של הדרה עצמית. כי עם כל כל הרצון הטוב, לא נוכחתי באמת באפלייה על רקע מיני, כשמדובר בבחינה של תיק עבודות טוב. רעיון הוא רעיון. כך בכל אופן אני ראיתי זאת, כשראיינתי אנשים לעבודה. לא ברור מה קורה בדרך ומתי מופיעה תקרת הזכוכית או הרמת הידיים. קשה לי לתלות זאת רק בנושא של ילדים ושעות עבודה. ואולי אני נאיבית. שפטתי השנה בתחרות הפרסום והיינו ארבע נשים בלבד מתוך קבוצה של כ- 36 שופטים, רובם מנהלי מחלקות הקריאייטיב, שענו להגדרה - גברים בסביבות הארבעים, מגדלי קרחת ולא חשוב מאיזו עדה. מיעוט היא מילה שהלמה אותנו שם. עם זאת, אין ספק שנכון להיום ישנה פריחה נשית, מרשימה ומעודדת בהקמת מגזינים - נזהרת לא לקרא להם נשיים -באינטרנט ובכתיבת בלוגים, כך שיש עוד סיכוי שהעולם יתהפך.
ואסיים בסיפורון: כפי שכבר ציייניתי פעם, הייתי בעברי שותפה במשרד פרסום. הייתי מנהלת המחלקה הקריאייטיבית הראשונה לציון, שמונתה גם כשותפה. להוציא אישה נוספת שהייתה שותפה במשרד פרסום, אבל מהצד של התקציבאות, למי שמכיר את היריבות הנצחית. אי לכך היוויתי סוג של תופעה, אותה סקרו לא אחת בכתבות. זכור לי היטב, שיום אחד באה לביקור במשרדנו עורכת עיתון "לאישה" ואחד השותפים הציג אותי בגאווה –"תראי יש לנו מנהלת קריאייטיב ושותפה, אישה! מה את אומרת על זה?" היא כתבה על זה וזה מופיע בגזיר העיתון המצורף ששמרתי. יצוין לזכותו של שותפי שהוא היה "מספיק גבר" כדי להבין בעצמו את גודל המבוכה. וחוצמזה יש לציין גם לזכותו, שהוא היה הראשון לזהות ולקדם נשים, הראשון לעודד ולחזק והראשון להבין ולהכיר בכוחן. הוא ולא שרף.
טוב, חייבת להדיר את רגלי מפה. מסיבת העיתונאים מתחילה עוד דקה. ביי שולי
מתקשה לכתוב כבר כמה ימים. במקום בלוג בראש יש לי בלוק. עניינים ומחלוקות שבין הורים גרושים, השתלטו אצלי על כל תא פנוי במוח ומדירים שינה מעיני. מדהים שבתור ילדה קינאתי בילדים שהוריהם גרושים, תמיד היה נראה לי שהם בעמדת פינוק או פיצוי מתמדת. ואילו אני הגעתי ממשפחה סטנדרטית דאז,עם תפאורת משפחה סטנדרטית דאז, אחת מחמישה ילדים, אבא שמגיע בשש מהעבודה עם תיק גיי'מס בונד חום עמוס מסמכים, זורק חיוך ונשיקה בדרך לכורסת הטלוויזיה, ואמא שמחכה לנו עם עוגות שמרים אבל בציפייה מתמדת לקצת עזרה מאיתנו, הילדים בבית. הביטוי לפנק, לפנק לפנק איך לומר, לא נולד אצלנו. ומנגד נראו לי אותם ילדים להורים גרושים, כמרכז העולם ומרכז תשומת הלב של הוריהם. ילדים שהוריהם מסתובבים עם מד דופק וסיסמוגרף כדי לאמוד את מצב רוחם של ילדיהם בכל רגע. ואם חלילה נרשמה ירידה במפלס מיד נמצאה וופלת טוויסט או טעמי ליד מיטתם. אני והזיכרונות הסלקטיביים שלי. לימים הבנתי שהקנאה הייתה גם הפוכה מכיוונם, זה טבעם של ילדים או טבעו של האדם בכלל. רצה אלוהים או לא רצה, אבל בתי עונה היום, שלא מרצונה זה בטוח, על ההגדרה - בת להורים גרושים. יודעת שזה לא מקורי ויש עוד אלף כמוה בימינו, ובכלל תגידי תודה שיש לה שני הורים, גם זה לא מובן מאליו היום, אבל כשזו הילדה שלי ועוד ילדתי היחידה, לבי נצבט כל פעם מחדש, על כך שהיא לא זוכה לחוות תא משפחתי רגיל. כן רגיל אמרתי, בלי מרכאות ואמירות פוליטקלי קורקטיות, או לפחות הרגיל שאני הכרתי. יודעת שיש הרבה מודלים לגיטימיים של משפחה, והמבנה המסורתי הוא לא תנאי לאושרו של הילד. אבל בכל זאת. בכל זאת. חושבת על עצמי לו הייתי צריכה לחיות את החיים הכפולים, שבתי נאלצת לנהל, הייתי די משתגעת. ההיטלטלות המתמדת בין ימי השבוע, בין שני סוגי הבתים ושני סוגי המיטות, בין שני אורחות חיים, נורמות, בין שני ממתקים ביום לארבעה, בין אורז מלא לחלול, בין סוכר לבן לחום. הפרידות הקבועות, הגעגועים הפתאומיים, חוסר הרצף וחוסר השקט. הלארוז ולפרוק, ולא לשכוח את התיק עם נעלי ההתעמלות למחר, והדיפלומטית האצילה, שהיא גדלה להיות, כדי להרגיש בסדר עם כל אחד מהצדדים, להלן הוריה. והקשה מכול לדעתי - לא להיות מוקף בו זמנית בשני הוריך. הנאה וזכות בסיסית של כל ילד. להוציא ערבי הורים והופעות בבית הספר. זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי לראות את חדרה של בתי אצל אביה, היה לי נורא מוזר כאילו אני בחדר זר, של ילדה שאני לא מכירה. אבל היי רגע, זו הילדה שלי, זה החדר של הילדה שלי! ופתאום קלטתי שמעכשיו לבתי יש עולם נוסף של חיים שלעולם לא אהיה שותפה לו ולא אוכל לדעת באמת מה עובר עליה שם. להוציא ניסיונות דיבוב עלובים, כשהיא חוזרת בסוף השבוע, ושברי משפטים מפיה, המסתכמים לרוב במילים - היה כיף או לא היה כיף. לרוב אני מנסה להימנע מהתשאולים האלה, לא רוצה לתת לה תחושה שהיא תחת חקירה או לגרום לה להרגיש לא נוח על כך שנהנתה. ואגב, המשפט הזה - לכל שבת יש מוצאי שבת - מי היה מאמין שאני אוהב אותו כל כך. ואני אפילו נהנית לגהץ את המדים שלי בקצה היום הזה. מדי האמא שאני חוזרת להיות בדקה שהיא חוזרת. רבים יאמרו ודאי, שלהיות הורים גרושים זה סידור די נוח, שאחת לשבועיים יש להם וויקנד חופשי לעצמם. אז נכון שיש בזה הרבה נוחות, בעיקר כשרוצים לנוח בשישי בצהריים, או לבלות עם הזוגיות החדשה שלך, אבל לפעמים החופש הזה הופך לו פתאום למועקה, כאילו הופקע ממני חלק מהותי מזהותי היום, וכאילו אני לא עושה את המוטל עלי כאמא, שאמורה להיות שם בשביל הבת שלה בכל רגע. רגע מה זה, חזרתי לימי רווקותי? לא תודה. ואז היא חוזרת ובתוך שניות אני נכנסת לתפקיד כאילו הייתי שם בלי רגע הפסקה. "יאללה קדימה, ארוחת ערב, מקלחת ולסדר את התיק" אני פוקדת עליה בטון אסרטיבי, בתקווה לגשר על פערי הזמן שלא היינו ביחד ולהחזיר את השליטה לידיים. אמא פה עכשיו! וזה מה שאמא אומרת! גם אם איך קוראים לו, אבא שלך, אמר לך בדיוק ההפך אתמול, אני מוסיפה בליבי.
מה אפשר לעשות. בכל מקרה מאשימים את ההורים בשלב מסוים, שהם דפקו לנו את החיים. לפחות אני יודעת למה לצפות וממה זה התחיל. מקווה שהיא תסתפק בגישור, הילדה שלנו ולא נגיע לעורכי דין. ומקווה שהיא תזכור שהיו גם רווחים מזה – שני הורים שרק רוצים לפנק, לפנק, לפנק, ודמי חנוכה - כפולים.
נתבקשתי כבלוגרית להביע את דעתי ולהגיד את הכמה מילים שלי לאומה, על הנושא הכי חם וטעון בתקשורת היום- הלא הוא חוק לשון הרע. ובכן הפתרון שלי לחוק לשון הרע הוא מאוד פשוט. לעבור לשפה תנ"כית, או לשפה מליצית גבוהה. רוב הסיכויים שחוץ מאבשלום קור וכמה יחידי סגולה וגדולים בתורה, לא רבים יבינו ויוכלו להיעלב, הלכה למעשה. למעשה יהיו כאלה שיחשבו שמדובר אף במחמאה. וכך ניתן יהיה אפילו לקלל חופשי ובחינם! חינם אין כסף כמובן. זה רק דורש קצת אימון, שכן עבר קצת זמן מאז. הנה כמה טוקבקים לדוגמא:
בן נעוות המרדות שכמוהו! מניין בא לו החוק הזה, כלום נכנסה בו רוח שטות?!
בני בליעל! מלווים בריבית שכמותם! חושבים שיצליחו להשתיק אותנו עם הגזירות שלהם.
איזו אמירה נלוזה הגה איש זה!
למעשה אפשר לעשות שימוש בפטנט הזה בכל תחומי החיים ולהימנע מתביעות והעלבויות, כי יאמר לזכותם, שלא רק חברי כנסת יכולים להיעלב. לדוגמא: איזה כסיל השחקן הזה, שבגד באישה שלו, צריך לנהוג בו איפה ואיפה. או על מגרש הכדורגל -בקריאות "השופט בן רחב!" תראו לי שופט שציפור נפשו תפגע. על הכביש בין נהג לנהג: "אתה נוהג כמו עגלה ערופה!" אף אחד לא יצייץ. רכילות בעיתון בנוסח - גברת איקס החלה להתרועע עם בן התשחורת ההוא. מילים כמו חנטריש, בקשיש, או ג'סטה יחזרו אף הן לאופנה. לדוגמא: מנכ"ל הרשות לניירות ערך עשה ג'סטה לחברה כלשהי ובעקבות כך נעצר בעוון קבלת בקשיש. מישהו רואה בעיה או תביעה בדרך? עשה רק ג'סטה. אפשר לעבור לשפה קדומה גם ביחסים בין גבר לאישה ולמנוע פגיעה רגשית ואי הבנות למיניהן. תוחזר לחיים השאלה הידידותית - רוצה לעלות אלי לקפה ותקליטים? תראו לי אחת שלא תתרגש מהצעה רומנטית ותרבותית כל כך בעידן כמו שלנו.
אבל מה שמדהים הוא, שיש כאלו במדינתנו שמוגנים לחלוטין לגמרי מלשון הרע, ומיהם לדעתם? כותבי הפשקווילים! הם היחידים שלא חרדים להגיד מה שהם רוצים ולהתבטא חופשי, בין השאר לקלל ולהשמיץ את המדינה ואזרחיה. הם הרי מעל לחוק ורשויות החוק חסרות אונים. אוכלי החינם האלו.
וואו, אני מקווה שהחוק לא אושר כבר במהלך כתיבת שורות הללו. וליתר בטחון אומר שכל מה שנאמר פה, נאמר בלשון סגי נהור כמובן. על אחת כמה וכמה. ולהווי ידוע שרק חמדתי לצון. נו טוב, שלפחות יחלקו את השלוש מאות אלף שקל האלה לתשלומים. רחמנא לצלן.
ילדתי שלי, עוד מעט תתחילי ללכת לבדך בשדה המוזהב. כן, כמו כל הילדים האלה של ההורים האלה, שהתחילו ללכת לבד ומתרבים כל יום כמו ילדים אחרי הגשם. אני רואה את הרגע הזה מחכה לי שם מעבר לפינה. פינת הרחוב. וזה אומר שאמא שלך, להלן כותבת שורות אלה, תצטרך לנשום עמוק ואולי אף להירשם לחוג מדיטציה הסמוך לביתה, כדי להיות מסוגלת להתחיל לשחרר – להתחיל אמרתי - את כף ידך הקטנה מתוך כף ידי. ולשם כך היא, האמא שלך או האמ-אמא שלך, תאלץ להיעזר בכדורי הרגעה מהסוג החדיש ביותר, בשעה שאת, ילדתי שלי, תחצי לבדך את ארבעת מעברי החצייה עד לביה"ס, אחרי שהסתכלת ימינה שמאלה ושוב ימינה. הו, אני כבר מרגישה חולשה בכל גופי רופא! אחות! עזרו לי.
כן ילדתי שלי, אני מתחילה להרגיש איך שעון החול של התירוצים שלי אוזל. בקרוב, כל הסיבות, למה אני עדיין מתעקשת להמשיך ללכת איתך, יד ביד, כל בוקר לביה"ס, ישמעו כלא יותר מתירוצים עלובים של אמא לא משחררת. גם אם אשבע לכולם, והנה, אני כבר אני נשבעת באמא שלי, שאני באמת נורא אוהבת ונהנית מהרגעים הקסומים האלו, שבהן אנחנו פוסעות לנו שתינו יחדיו, עם רון בלב ותיק על גב. איתנו פוסעת תחושת התמימות, הנאיביות, והידיעה הצובטת, שהרגעים הציוריים הללו דינם לחלוף במהרה ולא לחזור עוד. אלא אם כן, מקובל לראות אמא וילדתה הולכות יד ביד לאוניברסיטה או לצבא, שזה ממש בסדר מבחינתי. אבל על פניו נראה לי שלא זה ילך.
כי תראו, אני יודעת בדיוק מה זה אומר שהיא תתחיל ללכת לי לבד עכשיו. ילדה בכיתה ד'. זה אומר שהיא כבר גדולה ועוד מעט היא תגדל עוד יותר, ולכו תדעו לאן זה יגיע. זה לא יהיה כמו עכשיו, שיש לי שליטה מלאה עליה, ובתשע בערב, כשאני מכבה לה את האור אני יודעת בדיוק איפה היא מסתובבת לה - חפופת ראש מתחת לשמיכת הפוך שלה אחרי סירוק כינים. זה יתחיל בללכת לבד, ושנייה אחרי זה היא כבר תתחיל לשתות לי אלכוהול ותבקש ממני את האוטו לקפוץ לקנות סיגריות, בדרך לגניקולוג . לא צריך לספר לכם. וכבר לא יהיה סיפור לפני השינה. כלומר יהיה סיפור לפני השינה, אבל בשביל האמא - לדעת איפה הילדה שלה מסתובבת בשעה כזאת.
ולכן אני נוקטת במדיניות הלא שחרור או ה - לעולם לא מאוחר מידי - לשחרר. ואני קוראת לכם ההורים, קריאה נרגשת מעל במה זו - בואו לא נשחרר אותם יחדיו. ניישר בינינו קו, האומר שילד עד גיל שמונה עשרה לא הולך לבד. ואם כבר לבד אז בקבוצה ובליווי של מבוגר תורן. ככה לא יהיו תקדימים אצל ילדים אחרים, והם לא יבקשו גם. מה יש? נעשה תורניות. כמו משמרות הזהב - רק משמרות גיל הזהב. נקרא לעצמנו "הורות מאוחרת" אה, כבר יש גוף כזה בעצם. תאמינו לי, זה הכול עניין של יישור קו בינינו ההורים. אם נדע להציג חזית אחידה מול החבר'ה האלה ולטפל בהם כשהם עוד קטנים, נוכל בעתיד למנוע את בעיית האלכוהול -- עישון- נהיגה של בני הנוער. אני כבר מוכנה לחשוב על סיסמה שימושית "עם הורים - לא מעיזים" או "עם הורים - לא מתלוצצים" ורק אחרי שהם יתגייסו לצבא וילמדו להגן על נפשם הרכה כמו שצריך, אז נשקול להתחיל לשחרר. נשקול אמרתי.
אין תגובות מצדכם הא?הורים קוליים שכמוכם. גיבורים על חלשה. נו, טוב לפי השתיקה הזו אני מבינה שאין לי הרבה ברירות. כן ילדתי שלי, הגיע הרגע כנראה. לשחרר. אוקי, אם כך אני דורשת, שבכל בוקר החל מהיום, בשעה שמונה אפס חמש ואחת ארבעים וחמש בצהריים, תיעצר התנועה בכל רחבי ישראל למשך כמה דקות. נהגים ינהגו מעל לשורת הדין ויעצרו בעצור ולפני מעבר חצייה ויאפשרו לבתי ובכלל לכל ילד, לחצות בבטחה את הכביש וליהנות מזכות קדימה והזכות לחזור הביתה בשלום. בתקווה גם שהפדופיל הידוע ומעורר האימה הגר בשכונתנו לא יחליט אף הוא לחצות את הכביש באותו הרגע ואת הקווים האדומים.
ואולי תופתעי ילדתי שלי, לראות יום אחד עץ חדש ושונה בסביבה, או פרח שקשה להגדירו, אל בהלה ילדה, זו אמא שלך שהתחפשה לפרח או רמזור – כל מה שיאפשר לה להמשיך להיות בסביבה ולצפות בך מרחוק צועדת עצמאית בעולמנו המחוספס. כי אמא שלך כמו שכבר הבנת, לא מתכוונת ללכת לשום מקום. אולי באמת צריך שיהיה ברחוב שלט אזהרה "זהירות אמהות בדרך".
ואי אפשר כמובן שלא לציין כמקובל, שאנחנו ההורים התחלנו ללכת לבד או נזרקנו לרחוב בגיל הרבה יותר צעיר. זה לא אומר שהסביבה אז הייתה באמת הרבה יותר בטוחה. זכור לי עד היום אותו ערב שחזרתי לבד בגיל 13 מחברה, כשלפתע התלווה אלי איש מפחיד עם אופניים לאורך כל הדרך, עד שעוברי אורח טובי לב קלטו את הילדה המבוהלת ואיימו במשטרה. אני גם זוכרת שכשהיינו הולכים לבד בחושך נהגנו ללכת במרכז הכביש, מנהג מעניין שכזה. היה אז גם מקובל לשרוק בחושך. אולי זה באמת רעיון טוב. מאיה שלי, בכל פעם שתרגישי פחד הכי קטן כשאת הולכת לבד, פשוט תשרקי. תוך שנייה אני שם. יאללה משוחררת.
הפוסט הזה נכתב בהליכה. מתנצלת אם קצב המילים יהיה קצת מהיר לכם, אסור לי פשוט לרדת בדופק. אתם מכירים את הנושא הזה - הליכה - דופק - דופק - הליכה. האמת שאני עוד שנייה מגיעה למצב שאין דופק. ואם אין דופק - אין הליכה. אתם מכירים את המצב הזה - אין דופק - אין הליכה.
כן. הם רצים לקראתנו, מתקדמים בצעדי ענק - כל המרוצים האפשריים בעולם. זו בדיוק העונה, זה בדיוק מזג האוויר. ובדיוק כשנגמרו לי כל התירוצים שיכולתי לחשוב עליהם. מרוץ הלילה, מרוץ האופניים, מרוץ אחר הצהריים, מרוץ הטריאתלון ומרוץ המיליון, וכל אלה בנוסף למרוץ השנתי והקבוע - מרוץ החיים. כמו פטריות אחרי הגשם, או גופיות לייקרה אחרי השמש, הם מקיפים אותי מכל עבר – הרצים האלה והרוכבים האלה - רוכבים על הגב שלי, לוקחים אותי בהליכה. ידוע הרי שכדור הארץ זז כל הזמן, אבל אלה, זה לא מספיק להם, גם הם עצמם חייבים לזוז. הי חכו רגע, לאן אתם רצים? מצוידים מכף רגל ועד ראש בכל הביגוד והעזרים הנדרשים. נחושים ונמרצים ולא רואים ממטר, בדרכם להשיג את העולם ועל הדרך אם אפשר, להוריד איזה עשרה עשרים קילו. עם שפת גוף והליכה שכולה אומרת - אני אראה לו! אני אראה להם!
ומודה, גם אני נשברתי השבוע ונרשמתי שוב למרכז הספורט שבו הייתי בעבר, במטרה להתייידד עם משקלי ולאזן את נפשי. אחרי הכול, גם אני אשת עסקים שצועדת עם הזמן, כמו בכל פרסומת מקורית למוצרי היגיינה נשיים. שוב עשיתי אותה טעות מוכרת והתחייבתי לחצי שנה, התחייבות שאני יודעת מראש שלא אעמוד בה, כבר במהלך העברת כרטיס האשראי, וזאת על סמך היכרות אישית ורבת שנים עם החומר והנפש המתעמלת. מה לעשות, אין לי דרך יותר מאתגרת לומר זאת - ספורט קצת משעמם אותי. גם אם בסופו אני כולי קורנת אושר, אדרנלין, סרטונין ומצב רוחין, אסירת תודה על שגררתי את עצמי בכוח - הדרך לאושר קשה לי ומייגעת. לפני כל שיעור אני מחפשת כל פתח מילוט האפשרי, ובשיעור עצמו מסתכלת כל שנייה על הדקות בשעון בתקווה שאולי יזוז שם כבר משהו. קדימה מדריכה יקרה תזיזי לנו כבר את ה...אנחנו רוצות להתקדם, אין לנו את כל היום.
ומנגד יש אותם, אנשי העם הזה. העם שנהנה לעשות ספורט, שאוכל ספורט לארוחת בוקר, שספורט הוא חטיף האנרגיה שלו. את חלקו היעיל במיוחד, ניתן למצוא בחמש בבוקר, בשבת עם אופניו בנחל עמוד, אחרי שבדרך כבר הספיק לצנוח במתלה ולהקיף את הכנרת בשחייה. לרוב הוא עונה על ההגדרה המכלילה "זכר בסביבות הארבעים". אליהם מצטרפת קבוצת ההולכים, אלו שבתלם ואלו שלא. בקבוצת התלם ניתן לראות את המין הנשי בהמוניו, ביניהן גם חברותי הטובות, לרוב בזוגות ובשלישיות, על גדות הירקון ובטיילת, הולכות נמרצות, אך עדיין בקצב המאפשר לערוך שיחות נפש. זה התנאי. שלפחות יהיה ניתן לדבר את השיחות שלנו. שיהיה קצת רגש בכל הסיפור הזה. איזו תועלת והנאה תהיה לנו אם לא נוכל לשלב בין גוף ונפש ולטחון אחת לשנייה, את היושב על לבנו חמש מאות פעם, הלוך וחזור. זה הכושר המיוחד שלנו וכל שעה היא שעת כושר מתאימה מהבחינה הזו.
ואילו בקבוצת השלא בתלם, נמצאים כל ההולכים החובבנים, ההולכים על הדרך. ההולכים כשצריך. צריך ללכת לעבודה - הולכים, צריך ללכת לדואר - הולכים. צריך להזיז את האוטו כי הגיע פקח - רצים, וכן הלאה. עמם אני כנראה נמנית. מבינים שכדאי ללכת כי כולם הולכים, אבל לא ברור לנו לאן בעצם הם הולכים, וגם למה דחוף לעשות את זה עכשיו. ואם כבר ללכת בתלם, אז בתנאי שבתלם הזה יש מקום לקנות בו קפה - לדרך כמובן - ואולי גם כמה חנויות - על הדרך - ומותר לעצור ולהסתכל שעה על הים, לחשוב ולבהות ושוב לחשוב ושוב לבהות ולהמשיך ללכת. הביתה. המשפט הזה - נפש בריאה בגוף בריא - האם הוא הכרח המציאות? האם הן חייבות לבוא בצמידות המילים הללו? כן, כנראה שכן. זה לא הן, זה אני. חלשת אופי שכמוני. למה אין בי המשמעת ותעצומות הנפש הנדרשים? אולי כי אני צריכה יעדים קונקרטיים, יעד ברור ומתגמל שיגרום לי לרוץ אליו בזרועות פתוחות כדי לכבוש אותו. או שפשוט המחשבות אצלי רצות. וזה מספיק.
נו טוב, אולי אני בכל זאת אצטרף למירוץ..(לחצו לסרטון - לחיצה כפולה למסך גדול יותר) תודה לאבי (אביטל) מרקלר (וידאו) שרץ איתי לאורך כל הדרך
