תקשיבו רגע

"אלוהים, תן לי את השלווה שהייתה לי, את האומץ לסגור את הטלפון ואת היכולת להיות מרוכזת וקשובה עד הסוף לבת שלי". שנייה, יש לי סמס. כבר חוזרת אליך, כלומר מרימה את הראש חזרה, איפה היינו? אה, בקשתי את עזרתך, הקדוש ברוך הוא, או כל כוח עליון שבנמצא, לעזור לי להיגמל מכל מסיתי הדעת למיניהם ולהתרכז בדברים החשובים באמת בחיים –  לאמור, השיעורים בחשבון של בתי, הסיפור שרצתה לחלוק עימי או כל ניסיון נואש אחר שלה לזכות בתשומת הלב שלי, אמא שלה. כי אני הסטיופיד מאם הפכתי מכורה קשות, לסמארטפון ולאחיו הגדול הפייסבוקון. סליחה שוב, רק בודקת את ההודעה הזו, זה בטח עבודה ועבודה זה עבודה. איפה היינו? אה, כן, אני יודעת איפה היינו. היינו בדיוק בהתוודות הפומבית שלי על התמכרותי להפרעות הקשב החדשות, שהביא עימו הסמארט עידן הזה. לי ולכל עמישראל, כן? שכן לא אני המצאתי את זה, כן? זה לא שאתם אומרים לעצמכם עכשיו, על מה לכל הרוחות היא מדברת, זותי?? כשאנחנו בדיוק באמצע החלפת ספר בספרייה וחידוש המנוי לפילהרמונית. יש סיכוי לא קטן שגם אתם מחייכים עכשיו בסתר, כי גם אתם מצויים אי שם על הקשת הזו של ההתמכרות. מי פחות ומי יותר, ומי הרבה הרבה יותר. מי רק לסמסים, מי רק למיילים, מי רק ללייקים. שנייה, בודקת אם כבר יש לייק על ההתחלה של הפוסט הזה, תכף אשוב. הנה אני פה. כי מה שמאפיין כמעט את כולנו בעידן הנוכחי הוא הפרעת קשב אחת גדולה, חוסר היכולת להתרכז בפעולה הנוכחית ולהסתפק במציאות, בכאן ועכשיו או באובייקט הנוכחי עימו קבענו פגישה מיוחדת להיום. הקשב שלנו הולך ופוחת. אנחנו מקשיבים בין ההודעות, בהפוגות בין המיילים, בשקט בין הרינגטונים, בהפסקות בין העלאת הצילומים. מדינה שלמה בהפרעה. שפת הגוף שלנו השתנתה, רוב הזמן ראשנו מוטה למטה, למה בכלל להתאמץ להרים אותו? נחכה כבר להודעה הבאה, או למסרון ליתר דיוק. אנשים יושבים בישיבות או בבתי קפה מרוכזים כל אחד בטלפונו, נשאבים בכל רגע לתוכו, בורחים אליו, מסתתרים מאחוריו. זה כבר הפך לנורמה מקובלת, לחוק בל יעבור -  שהאדם ששלח לך הודעה יהיה לעד אטרקטיבי ובעל חשיבות גדולה יותר, מהאומלל, שיושב כעת מולך ובוהה בך חסר אונים, עד שתיאות להתפנות אליו שוב. שכן האדם בהודעה הוא הדבר הבא.  ואני מדברת אפילו על לקוחות שיושבים מולי וכל כולי רוצה לעזור להם, אבל אני נאלצת לעשות זאת בהפסקות בין ההודעות שהם מקבלים, לשאת נאום חוצב להבות ואז לעצור את נשימתי עד שהלקוח יתעשת וירים את ראשו אלי - אז על מה דברנו? על כמה המוצר שלך אלוהי ואיך אתה גוזר מיליונים. לא רוצה לא צריך. ואפשר להבין אותו או אותנו, כי כל הודעה מלבד היותה הודעת חירום, המחייבת מענה מיידי של כוחות ההצלה, טומנת בתוכה ריגוש קטן ממשהו עתידי, עם איזו אי ודאות קטנה באופק. שכן ההווה כבר ידוע ולכן ככזה כבר אינו מספק, והנה יש לנו כבר תכניות קדימה.
לאן תוליכנו ההפרעה הזו? האם למחלקה הסגורה בבית חולים מסוים? האם נוכל אי פעם לנתק גופנו מאותו צינור אינפוזיה, בדמות מטען סלולרי שבו אנו תלויים כל כך? האם כשאדם ישכב על ערש דווי יידרש אישור מיוחד מהמשפחה לנתק אותו מהמכשיר? סמסים, כלומר ימים יגידו.  ולא נעים לי אבל תאלצו לסלוח לי שוב, יש לי פה שיחה שאני ממש חייבת לענות עליה, זה ממש ממש הדבר הבא שלי. הבא הבא שלי. כבר חוזרת.
נתראה אחרי ה...ההודעות!

 

 

הורה חד פעמי

מסיבת חנוכה תהיה השנה ללא הורים, הודיעה המורה במייל ענייני. משפט שודאי הוציא אנחות רווחה רבות מפיהם של הורים רבים מרובי ילדים, שבזה הרגע שוחררו מלוגיסטיקה אחת פחות, של לעזוב את העבודה מוקדם ולהתייצב מאחורי נר ג' שלהם בכיתה. היה להם מזה כבר מספיק, ועוד יהיה להם, בסרט הנע הזה של גידול ילדים. ואילו אצלי הוא גרם לצביטה. לחיוך קטן ונבוך שחייכתי לעצמי. זהו, יותר לא יהיו לי מסיבות חנוכה בגן או בביה"ס. לא שיש לי חיבה מיוחדת לשירי "שמיונתן" ולרקיעות רגליים בסורה חושך, אבל מודה שתמיד מתרגשת מאותם רגעים סמליים ותמימים של ילדות, בהם מתקיים משחק התפקידים הקלאסי הורה – ילד. דקה לפני שהם מתפכחים והופכים בגירים והבילוי האטרקטיבי - מי רוצה ללכת לאכול לגלידה - כבר לא עושה להם את זה.  ומבחינתי זו עוד פרידה קטנה מפרק בילדות של הבת שלי. עוד פרק שתם ולא יחזור על עצמו עוד -  כשאתה הורה לילד אחד. כי כשאתה הורה לילד אחד, ניתנת לך הזכות לחוות כל רגע ושלב בגידול ילד רק פעם אחת. והפעם הזו היא הפעם הראשונה והפעם האחרונה עבורך. הריון אחד, לידה אחת, בחירת שם אחד, עגלה אחת, מתחיל ללכת אחד, שלום כיתה א' אחד. כמו טעימות או דוגמיות של גידול ילדים. כאילו נתנו לך להתנסות במה זה ילד. בלי הזדמנות שנייה ושלישית לחוות את הרגעים היקרים הללו שוב. לרוב כחוויה מתקנת, כי בילד הראשון ושלא יגידו לי אחרת, אתה מובל ועסוק בהישרדות. לא מספיק נינוח, מודע ורגוע בשביל ליהנות ולדעת להעריך את הרגע. ובילד השני כשאתה עטור ניסיון יש לך הזדמנות להגיב אחרת, לא לרוץ עם כל חום גבוה למיון כי במילא יגידו שזה וירוס, או לדעת שהריב של בת הארבע שלך עם ילדה אחרת בגן יש לו משמעות כמו לריב שיהיה לה בעוד יומיים.   

ולמה יש לי רק ילד אחד תשאלו, כי אתם תמיד שואלים – כי כך הובילו אותי החיים. לא הכול מבחירה אתם יודעים. והשאלה הזו נותנת לי תמיד את התחושה שהורות מקצועית סו קולד, זו המקנה צל"שים ונקודות זכות בחברה שלנו, מתחילה מהילד השני. כשאתה נדרש לשלוט ביד רמה בגדודי ילדים, ולהפגין כישורי ג'אגלינג, תוך כדי הכנסת כביסה למדיח. ואז גם נדרשת להיווצר החזית הקלאסית הברורה של - אנחנו ההורים מול אתם הילדים.
כשאתה הורה לילד אחד ועוד הורה יחיד, אתה לא יכול ללכת למקום הזה של "ילדים לכו לחדר, אל תפריעו עכשיו לאבא ואמא". על מי תפעיל את המשפטים ההוריים האלה? יש לך ילד אחד והוא הופך להיות חבר שלך. אתה נדרש להביט לו בעיניים. להתייחס אליו כאדם בוגר. מגיל סביר כמובן. כמובן שפה ושם אני מוצאת עצמי משתמשת במשפטי נזיפה קרי – קודם שיעורים רק אח"כ טלוויזה, אבל מעולם לא השתמשתי בשום איומי סנקציות וענישה, כי זה הרגיש לי כמו הצגה. נגד מי כאילו, הא? אפילו אני עצמי לא האמנתי לי.

ואז בתוך רגעי הקיטורים שלי על החד פעמיות של ההורות שלי, אני תופסת שאני בכלל צריכה להגיד תודה ענקית. על היש. ילד אחד הוא כפסע בין להיות הורה או לא לחוות את האושר הזה בכלל. הוא כמו נס קטן, נס מהלך - אפרופו חנוכה. והנה כבר תופסת עצמי שוב ומהר. תודה אלוהים או מי שאחראי לקסם הבריאה הזה. תודה על המתנה הזו ועל הילדה הזו. ילדה חד פעמית, זה בטוח. אין עוד ילדה כמוה.

 

כה אוהבת את השיר הזה...

 

מה לובשים לחדר מדרגות?



צבע אדום

דקה וחצי.  זה כל הזמן שנותנים לי לבחור בגדים ולהתארגן להופעה בקומה האמצעית שבחדר המדרגות. דקה וחצי, זה הכל. שלושים שניות לבחור מכנסיים, שלושים שניות – חולצה ונעליים, ושלושים שניות למלמל לעצמי שוב ושוב את המשפט "אני לא מאמינה, אזעקה, אני לא מאמינה, אזעקה", ולרוץ עם הילדה לעבר הדלת, למפגש המחזור המרגש עם השכנים -  הו גם אתם פה, איזה יופי לראות אתכם, לא שמתי לב שאתם גרים פה עד לרגע זה! אבל שלא תפתחו ציפיות ליותר משלום שלום עם החזרה לשגרה, ולא, אני לא רוצה לשמוע מה עשיתם בדיוק דקה לפני שהגחתם נסערים מהדלת. זה מעניין אותי כמו לשמוע מישהו שמספר מה הוא יעשה אם יזכה בפיס. והסוגיה היותר מטרידה היא מה קורה אם יש שתי אזעקות באותו יום – מה יהיה אם אתפס פעמיים ביום באותה גרדרובה. שלא לדבר על אזעקה בלילה. אין איום יותר קיומי מזה. אני בדילמה אמיתית כל לילה לפני עלותי על יצועי, מה ללבוש ואיך אני רוצה להיתפס בציבור כשאשלף מהמיטה לפתע בשעת לילה מאוחרת. האם בקומבניזון סאטן בצבע אפרסק עם מלמלה, כאחת שחיי הלילה שלה סוערים או – בטרנינג בלוי, גרביים מקריות, חולצה אירעית, ולראשי מצנפת - כאחת שנרדמה ליד הטלוויזיה? האופציה היותר קרובה לקרקע. ודאי שלא אקח סיכון עם האופציה של רולים, קרם לילה על הפנים ופרוסות מלפפונים על העיניים, אחרי הכול אנחנו במלחמה. או שאולי פשוט אישן בשק שינה וברגע האמת אקפץ איתו או אדדה לעבר חדר המדרגות, כמו בתחרויות ריצה היתוליות. נראה לי שבשלושה ניתורים אני מגיעה עד לדלת. אני אתאמן על זה קצת, קשה באימונים קל בקרב.
וואו, שנייה מה זה הקול הזה, נדמה לי שזו אזעקה. למקומות היכון, רוצי! ואיפה לעזאזל כיפת הברזל שלי, כלומר החזיה, פור גאד סייק, לא חשוב יאללה, אני אזרוק עלי דובון צבאי, מלחמה או לא מלחמה?  

הי, זאת שולי או: זהו יום הבוחרת

 

 לצידו של עמיר פרץ מתוך הופעה בפופוליטיקה באחד הפריימריס לעבודה ,
לפני הרבה שנים, על תקן הפרסומאית שכתבה את "ישראל מחכה לרבין", עוד בתמונה - אמנון דנקר וטומי לפיד.
 

אוקי תשמעו, אני עושה ניסיון. לראשונה בחיי הבלוג שלי אני טובלת עכברי בפוליטיקה. לא ממש מתלכלכת, ואם כן אז ממש קלות, ולא משהו שלא ירד עם מסיר הכתמים היעיל של גברי בנאי. ניסיתי להתחמק בכל דרך - למה לי פוליטיקה עכשיו, אמרתי לעצמי בכל פעם שהמצפון קפץ לבקר. חיפשתי נושאים בתקרה – הגעתי לדברים הזויים כמו הורות, אהבה, גוף ונפש, קריירה, ריח פריחת הדרים – הכול, רק לא להביע קבל עם ועדה את הדעה הנחרצת שאין לי.
ואז בוקר אחד קמתי ואמרתי, שאם אין לי דעה נחרצת, אז זהו למעשה השלב הראשון בדרכי להיות פוליטיקאית. וכמו כל פוליטיקאית משופשפת בתחילת דרכה, אני כבר מתחייבת בפניכם אזרחים יקרים, להתחמק מלהגיד את הדעה הזו שאין לי, עד סוף הפוסט. התנאי השני הוא יכולת ריצה, כלומר הריצה עצמה. לכנסת. אז לאחרונה התחלתי לרוץ, לאט, אבל לרוץ. ואין שום סיבה שלא אאריך קצת את המסלול עד לכנסת. אדפיס על גב חולצת הטריקו הלבנה וכובע המצחייה השחור, את הסלוגן "רצה לכנסת" והנה כבר עשיתי חצי דרך.
מבחינת מקומות משוריינים, מיעוט, אפליות מתקנות וכאלה, אז מצבי לא רע בכלל, היות וכל הסקרים האחרונים מצביעים על כך ש - אני אישה! וזה בהחלט זה יכול לעזור, נוסיף לזה שאני עונה להגדרה המגדרית - בלונדינית, שגם זה לא יכול להזיק, והתמונה מהעבר, מעידה שיש לי גם יכולת לתספורת קארה נגד טנקים של פוליטיקאית, אם אדרש לכך. ואם לדבר על יכולות הכרחיות נוספות - כפרסומאית שזה המקצוע שלה, אני מומחית בלזרוק מהשרוול סיסמאות על ימין ועל שמאל -  שבזה לדעתי מתרכזת עיקר עבודתו של הפוליטיקאי. למרות שאין כמו המשפט עתיד ילדנו - תמיד עובד עלי כאזרח.

והיי, החשוב מכל - קוראים לי שולי! ואני בקלות יכולה להיות גם אני "הי, זאת שולי". מקסימום אהיה מספר שתיים ברשימה של "הי, זאת שלי".
הבעיה העיקרית שלי היא עם אותם כישורים חדשים, הנדרשים היום מכל פוליטיקאי - אותם אני נעדרת. והכוונה היא כמובן – ל"שילם את חובו לחברה" - בהנחה ששילם את חובו למחלקת החנייה לא נחשב -  או "תחת חקירה" הפופולארי,  ולא יזיק גם הכישורון או הכישורונצ'יק – "נחשד בהטרדה מינית", שבמקרה שלי זה קצת ההפך – אם כבר, אז יצא שאני שהוטרדתי, בתקווה כמובן שלא יגיח פתאום איזה מוטרד מהעבר. אכין את יועציי לכל תרחיש. בכל אופן מקווה שבוחרי ימחלו לי על העדר כישורים אלו. סיכוי גדול אגב שאפתח אותם תוך כדי הקדנציה. עכשיו נשאר רק לארגן סביבי את מעגל המקורבים שלי, לחלוקת ג'ובים עתידית, ללא תלות בכישוריהם המקצועיים, לא נקרא לזה מינוי פוליטי אלא מינוי א - פוליטי. וכמובן ולהשיג מימון. אז הנה - לתרומות חייגו.
אוקי, אחזור לעצמי. הייתי די צינית והותר, וזה לא תורם שום דבר לעתיד ביתנו, בטח שלא לעתיד ילדינו והווה מצב רוחנו. פשוט ייאש אותי השבוע לראות את הסרט המפאר את יציאתו של האריה מהכלוב וחזרתו לזירה כמנצח, אחרי כמובן ששילם את חובו לחברה. ייאוש טוטאלי בחסות האל. והפצצות הרוסיות המתנשאות שהוטלו באישון לילה. והתחושה המפוכחת הזו, שלא משנה איזה מועמד נשחיל לתיבה, בסופו של דבר יישארו במשחק הכיסאות הזה, אותם פרצופים מוכרים, המצטלמים עכשיו שלובי ידיים, רצוי עם חולצה כחולה, אצל טובי הצלמים, כשמאחוריהם דגל ישראל וספריית ספרים שלא פתחו בה ספר מעולם. והצדק החברתי הנכסף יישאר תלוי על שלט החוצות, בתקווה גדולה שאתבדה והמחאה החברתית אכן תגיע לקלפי ותטרוף את כל הקלפים.
אבל השעון מתקתק ובקרוב תגיע לתיבת הדואר הפתקית הלבנה, המבשרת על יום חופש נוסף לילדה שלי, לא מבחירה כמובן, ואני אצטרך להשחיל את הדעה הלא נחרצת שלי לתוך פתקית ומעטפית מאחורי פרגודית. מתוך אמונה שאצליח בזאת, אולי להשפיע במעט על עתיד חיינו, תקוותנו, וכמובן, תרשו לי פעם אחרונה לומר את הביטוי הנפלא הזה - עתיד ילדינו! 
ומי שלא מצביע השנה ובכלל, צריך לאסור עליו לדעתי, לקטר במשך ארבע שנים אחר כך. ואם אני מכריחה את עצמי להחליט כבר עכשיו, ואתם נורא לוחצים לדעת בכל זאת, מהי הדעה שלי ובאיזו מועמד אני בוחרת, אז המועמד שלי לשנת 2013 הוא... היא... הוא... מקווה שעד סוף החורף אדע את התשובות.

זהו יום הבוחרת. 

 

התפאורות של החיים

בעולם הפרסום יש לנו את הביטוי "אימג' בנק" שהוא כינוי גנאי, הבא לתאר ויז'ואל או תמונת חיים פסטורלית, עמוסת קלישאות, עד בחילה, של אידיאל החיים המושלמים, שכולנו כביכול חולמים עליו. למעשה אפילו חשבתי פעם לנסות לטוס לאימג'לנד הזה, לאחד המחוזות הקסומים האלה -  תבררי לי בבקשה כמה עולה טיסה לתמונה מס' 547/A בקטלוג, רציתי כאילו לזרוק לכאילו מזכירה שהייתה לי. אני חייבת להגיע פעם למקום הזה, בו זוגות ומשפחות מתהלכים בנונשלנטיות על חוף הים, שליד בית הקיט שלהם, לבושים תמיד בבגדים ארוכים(!) בצבעי לבן, שמנת עם נגיעות של תכלת. הגבר במוקסינים בהירים ועל כתפיו זרוק בנונשלנטיות סוודר סרוג בצבע חול והאישה - בחולצת בד גברית לבנה ארוכה ומתנפנפת, סל קש בידה וכנראה גם כובע קש, עם השמש הטופחת הזו של אמצע החורף. לצידם גם יפסעו ילד וילדה וכלב, גם הוא בצבעי שמנת או לבן, למרות שכולנו יודעים שכלב לבן זה לא פרקטי, והם יחייכו, כי החיים כאמור מחייכים אליהם. לעברם יפסעו יד ביד וצחוק רחב, זוג הפנסיונרים האסתטי, שעבר לדיור המוגן המושלם והחיים שלו רק התחילו, כפי שהתחייבה הפרסומת.

ויש לי תחושה שהיום, עם הריבוי המטורף של מגזינים ובלוגים מרהיבים לעיצוב הבית והחיים, המגרים ומאתגרים את דמיוננו עד כאב, יותר ויותר אנשים, נגררים לבנות להם תפאורות של חיים. מתוך תקווה או אשליה, שתפאורות אלה יצליחו באמת לגרום לחייהם, להראות ולהרגיש ביומיום, כמו חיים מקטלוג. או לפחות לשדר לסביבה, כן, כאלה אנחנו בדיוק, עם סך האסוציאציות שהמראה הזה עושה לכם. בחורף לדוגמא, אנחנו נוהגים לצפות נינוחים, בטיפות הגשם שעל החלון, מקיפים בשתי כפות ידינו כוס קפה חם ומהביל, עטופים בשמיכת טלוויזיה סרוגה,
בצבע שמנת כמובן.
הבלוגים וספרי העיצוב עמוסים בתים גרנדיוזיים, הנראים כמו מגוון תפאורות של חיים, המציגות קומפוזיציה של החיים הנכונים ובעיקר הנונשלנטיים. מהפרקט ועד הקאפ קייק, מהשמיכה הזרוקה ברישול מכוון ועד האספרגוס המדוגם בצלחת. בטוטאל לוק, עד שלפעמים נדמה שהאדם עצמו כבר מיותר בהם. צילומי תקריב מפתים, מוצפים באור, באאוט אוף פוקוס, שכל קשר בינם לבין המראה שלהם במציאות, אצלך בבית, יישאר כנראה פרי הדמיון שלך.

גם אני, מודה בגלוי, הייתי עד לא מזמן מכורה לנושא, עד כמה שיכולתי בחיי הצנועים. אחד התחביבים שלי לאורך שנים, הוא הסנפה בעמידה של חוברות מחו"ל לעיצוב בתים, בחנויות הספרים, לצלול ולברוח לתוך אווירות שהייתי רוצה אולי לחיות בתוכן. כל מי שנכנס לביתי אומר תמיד את המשפט הקבוע – וואו, הכול לבן! (הממ..לא שמתי לב, עכשיו שאתה אומר את זה...) השאלה השנייה היא בדרך כלל - לא חסר לך קצת צבע? והתשובה שלי היא -  לא, לא חסר, אם היה חסר הייתי קונה. היו מתנות שקבלתי עם הציווי המפורש - תכניסי קצת צבע. ופתאום אפעס, שבעתי קצת מכל זה. מהאימג' לנד הפרטי שלי. נוצר רצון לשבור את הויטרינה עבור עצמי. לוותר על סטייל לטובת חופש ולראות מה יקרה. פתאום כשאני מגיעה לבתים שהמושג עיצוב פנים, מעולם לא עבר את סף דלתם או התארח אצלם בסלון, אני מקנאה בהם. על החופש ממשטרת הסטייל הפנימית, והשחרור ממה יגידו או יחשבו על הטעם שלהם או אורח החיים, ועל האותנטיות שלהם. הו האותנטיות. כמה אני מצדיעה למילה הזו לאחרונה בחיי. איזו מילה משחררת, מסקרנת ומזמנת הפתעות.

כבר שנים שלא הכנסתי הביתה שום חפץ חדש העונה להגדרה חפץ נוי. ראשית, כי צברתי מספיק, ושנית כי אני מסתכלת על חפצים בחנויות ושואלת, האם אני באמת צריכה אותם? עוד קערה צבעונית שהיא למעשה עוד חומר פלסטי מותך ודומם. כבר לא מסונוורת מהקנקן ולא עבד שלו יותר. הרבה יותר מרענן פתאום, להשתמש דווקא בקערה ישנה ולא קשורה שאמצא במקרה בבית, ושתהיה, הקשיבו טוב - רק פונקציונאלית! לא מוכנה יותר לשלם על אריזות ועל חוויות קניה סו קולד, שעצבו לי בשני שקל. מנסה לחיות חיים יותר פשוטים, טבעיים, משוחררים, ספונטנים, אותנטים – אם החסרתי מילת תואר תודיעו לי.
ובמטבחי השיש הלבנים והקרירים שבמגזינים, הנראים לפעמים כמו מצבות ענק, יש רק תפוחי עץ ירוקים על השיש. האנשים כנראה קבורים מתחת לשיש. 
ואיפה אמורים להיכנס החיים האמיתיים? הלכלוך שהם משאירים, האופי האישי? מצבי הרוח?
אם יש צדק - שיראו! יאללה בלגן!

 

מחשבת מסלול מחדש

(שנה טובה מהמדבר)

"בעוד מאתיים מטרים פני שמאלה" אומר לי הווייז הנאמן, בטון אסרטיבי שלא משאיר ספקות. בסדר, בסדר ווייז יקר, אני עונה לו במסגרת השיחות שאנחנו מנהלים בדרך, אני באמת מודה לך על הדאגה והאחריות, אבל למה אתה תמיד כזה קר וענייני? למה אתה לא יכול להרחיב קצת יותר, ולהנחות אותי, לא רק מה יקרה בעוד מאתים מטר, אלא בעוד יום, יומיים, שבועיים, ובכלל בחיים. לאיזה כיוון כדאי לי ללכת? מה עוד מחכה לי בדרך, לאיזה מסלול להיצמד ומאיזה לסטות? שלא לדבר על לגלות לי ככה, על הדרך, את הדרך אל האושר או לזרוק לי איזה אופק חדש אחד או שניים. מה יש, קצת נדיבות, תהיה קצת פחות waze ויותר  wize.
כי אם לא שמת לב, ווייז פוליטקלי קורקט שכמוך, אנחנו בפתחה של שנה חדשה וכיאה למעמד חגיגי שכזה, נוטים לדבר על התחלות חדשות, בחירות חדשות, לזרוק לעצמנו ולעולם הבטחות, הבטחות, הבטחות, גם אם מתוך ידיעה פנימית ברורה, ששום דבר לא באמת ישתנה, ורוב הסיכויים שמה שהיה הוא שיהיה. אבל לפחות ישנה איזושהי התכוונות, מוטיבציה, כמו בכל תחילת דיאטה עד היום השלישי. ואני איכשהו מרגישה קצת תקועה.
מייחלת לשינוי דרמתי בחיי, אבל לא יודעת איך מגיעים אליו. אולי אני צריכה להחליף מקצוע? ארץ? עיר? חי צומח, דומם? את כל ה"ארץ עיר" שלי, מי יודע אולי פתאום אמצא סופסוף מקצוע ב- ו'. 
את צריכה להקשיב לקול הפנימי שלך, יאמרו לי אנשי אור ואהבה, שליטי החשיבה החיובית, לא לחכות שהתשובה תגיע מבחוץ. זה לא בטווח של הווייז. הייתי שמחה להקשיב לקול הפנימי שלי, רק שאני לא מצליחה. יש שם כזה רעש, שאי אפשר להבין מילה.
כי לא יעזור, ואדבר בשמי לפחות, כוח השגרה והמוכר חזק מאיתנו בדרך כלל. להישאר באותה מרה שחורה, מוגנים על ידי אותן הגנות, תירוצים ושקרים עצמיים, מרגיש בטוח יותר וקל יותר מלגייס כוחות לשינוי פנימי אמיתי, לפריצת גבולות עצמיים, למהפכה בחיים. ואני בדיוק מהחבר'ה האלה. מחכה שהשינוי ידפוק בדלת או יגיע באיזו אפליקציה חדשה. אבל היי, אל תיקחו ממני דוגמא, או תתייאשו לי פתאום כל כמהיי השינויי, חברי הטובים ביותר עשו שינויים בלתי אפשריים ויצאו מתוך עצמם. צריך פשוט לעבוד בזה. וגם אני עצמי לא באמת כזו פסימית, סתם חשבון נפש קטן על הדרך. כי בתוך תוכי אני יודעת, זה יבוא. יום אחד בלי שאני ארגיש הוא יבוא. השינוי הזה.

וזהו חברים, הוויז אומר לי שהגעתי ליעד. שתהיה לכם שנה טובה, הא?

 

 

שולי והאיום האיראני

ביבי וברק חכו רגע עם ההפצצה באיראן, תעשו טובה, מזה לא נעים לי. הנה, אני אשים את הדברים על השולחן. השולחן עם מפת הניילון והמשבצות. גרתי שנה באיראן. לא כמו שזה נשמע, בעצם כן כמו שזה נשמע. מגיל תשע עד עשר. נהגנו אז לכנותה טהרן, כשם עיר הבירה בה גרנו, או בשמה הספרותי פרס. אבי הוזמן להקים מפעל מתכת עבור איש עסקים יהודי ידוע בשם יצחק נזריאן, ולשם כך ארז את אשתו ושני ילדיו החיוורים לארץ האורז והקבאב. בדיעבד זו הייתה שנה מלאת חוויות וטעמים. אבל כילדה אני בעיקר זוכרת את תחנונינו להורים, לחזור כבר לישראל במטוס בואינג 707 מיושן עם נעימת הבאנו שלום עליכם בנחיתה.
ובכן, יקשה עלי לתאר לכם את זה ולכם להאמין - אבל טהרן מודל 76' הייתה אז בתור הזהב שלה ונראתה כעיר מודרנית, כמעט, לכל דבר. צבעונית ושוקקת. היה בה שילוב בולט וקיצוני של תרבות האסלאם והמערב - ולא במקרה הגיעה המהפכה שלוש שנים אחר כך.

קהילת ישראלים גדולה התגוררה בה במשך שנים. רובם בשליחות של הסוכנות היהודית, או חברות כור וסולל בונה דאז. רבים מהם התגוררו בבתי ענק, מוקפי חומה עם בריכות שחייה פרטיות ושטיחים מקיר לקיר, כיאה למעוז הפרסים וניהלו אורח חיים של סקי בסופי שבוע, החלקה על הקרח (איזו אטרקציה!) וארוחות כיד המלך אחשורוש בגזרת ה"צ'לו - שישקאבאב".  גם לנו חיכתה מרצדס כמדומני בשדה התעופה, שהביאה אותנו המומים אל בריכת מלון יוקרתי בשם קומודור (אה זוכרת!) למעשה זו הייתה נסיעתי הראשונה בחיים לחו"ל. זוכרת עצמי בוהה מחלון המכונית בכל המראות החדשים, שנגלו בבת אחת לעינינו, ובראש וראשונה נשים המכוסות בצ'אדור מכף רגל ועד ראש, וזוגות זוגות של שוטרים שהולכים בגאווה מחובקים או אוחזים יד ביד, כשברקע מתנגנים צליליה הייחודים של השפה. למדנו בבית ספר ישראלי, שהוקף בגדרות תיל ומאבטחים מכל מעבר. מפגש מעניין עם ילדי שגרירים ושליחים, שכל חייהם רגילים לעבור מארץ אחת לשנייה. לימים ראיתי בטלוויזיה בישראל איך דחפור הורס בהנאה את בית הספר הזה. טיילנו בערים צבעוניות כמו איספהאן ושירז, עמוסות השטיחים, נרגילות, ומעילים ריחניים מצמר כבשים, למדנו להתמודד עם פיסטוקים סגורים, וצפינו המומים במסיבות ריקודי בטן אינסופיות, לצד פולקלור של הורדת שערות מהפנים בחוט, כחלק מההילולה. תראו מה בסוף נחרט בזיכרונו של ילד. או כמו הזיכרון הלא נורא מלבב, מאחד מחגי האסלאם או ימי התענית, בו צעדו מאות גברים בתהלוכות ברחובות, כשהם מלקים עצמם בשלשלאות ברזל עד זוב דם. טוב שאנחנו נשארים עם יום כיפור שלנו כמו שהוא.
מהיום הראשון בו נחתנו, הוצמדה אלינו אישה יהודיה פרסיה חמה ולבבית בשם רוזה, ששמשה מעין מתורגמנית לאורח החיים הפרסי, שלא הפסיק להדהים אותנו (אמא, למה הם ישנים על השטיח ולא על מיטה עם עושר שכזה?) וציידה אותנו באוצר מילים בסיסי כדי לחזור הביתה בשלום מהמכולת עם "שיר"- חלב ולא אריה (מילה משותפת לשניהם). בין השאר פקדה על אימי, שלא לעזוב לרגע ברחוב את ידיהם של שני ילדיה החיוורים וכחולי העיניים. אבל יותר מכל, האישה הזו הפגישה אותנו לראשונה עם המטבח הפרסי. מפגש מכונן שהפך את קערת חיי על פיה וטרף את כל קלפי השניצל פירה שהכרתי עד אותו רגע. מה שיגרום לי תמיד להרגיש רגשות תודה ואמביוולנטיות לעם הפרסי. החל מהקבאב והאורז (עם חמאה!) המפורסמים, הלחם נאן העבה והיוגורט שום בצל, וכלה בתבשיל הדגל האהוב עלי, שמהווה איום איראני קבוע, שאף פעם לא אצליח לעמוד בפניו - החורשט סבזי. מרק או תבשיל בשר עם צרורות אינסופיים של עשבי תיבול ירוקים, שעועית אדומה ולימונים פרסיים. בליווי אורז. פרסי כמובן. עד כדי כך, שהחלטתי לא מזמן פשוט ללמוד להכינו בעצמי, היות ועל פניו אחמדינג'אד לא עושה סימנים של להזמין אותי ללאנץ' בקרוב. יותר ללינץ' כנראה.

אז בתאבון. יש תוספת למי שירצה. אחרי יוגש לכם צ'אי עם קוביות סוכר. ואתם יכולים לקרוא לי שוליאן.
וזה המתכון לחרוצים שביניכם, הכמויות הן לא משהו מדעי.
חורשט סבזי
כוס שעועית אדומה, אחרי השרייה
חבילת כוסברה
חבילת שמיר
חבילת פטרוזיליה

עלים מ 4-5 גבעולי נענע

1 חבילה גבעולי סלרי

1/4 כוס שמן קנולה

1 שורש סלרי, קלוף, שטוף וחתוך לקוביות קטנות

3-4 כפות שמן קנולה- לטיגון הבצל והבשר

2 בצלים, קלופים וקצוצים דק

750 גרם בשר בקר שריר חתוך לקוביות

1 כף שטוחה שמבלילה יבשה (עלי חילבה למהדרין..)

4 יחידות לימון פרסי יבש שחור

מלח ופלפל טחון

כפית כורכום חצי כפית כמון

6 כוסות מים

מיץ סחוט מ-3 לימונים

להמליח ולטגן הבשר עם הבצל כמה דקות
לטגן בנפרד העלים ירוקים 2 דק' ולהוסיף לסיר בשר עם שאר המצרכים.