יום שישי, 14 בדצמבר 2012

תקשיבו רגע


"אלוהים, תן לי את השלווה שהייתה לי, את האומץ לסגור את הטלפון ואת היכולת להיות מרוכזת וקשובה עד הסוף לבת שלי". שנייה, יש לי סמס. כבר חוזרת אליך, כלומר מרימה את הראש חזרה, איפה היינו? אה, בקשתי את עזרתך, הקדוש ברוך הוא, או כל כוח עליון שבנמצא, לעזור לי להיגמל מכל מסיתי הדעת למיניהם ולהתרכז בדברים החשובים באמת בחיים –  לאמור, השיעורים בחשבון של בתי, הסיפור שרצתה לחלוק עימי או כל ניסיון נואש אחר שלה לזכות בתשומת הלב שלי, אמא שלה. כי אני הסטיופיד מאם הפכתי מכורה קשות, לסמארטפון ולאחיו הגדול הפייסבוקון. סליחה שוב, רק בודקת את ההודעה הזו, זה בטח עבודה ועבודה זה עבודה. איפה היינו? אה, כן, אני יודעת איפה היינו. היינו בדיוק בהתוודות הפומבית שלי על התמכרותי להפרעות הקשב החדשות, שהביא עימו הסמארט עידן הזה. לי ולכל עמישראל, כן? שכן לא אני המצאתי את זה, כן? זה לא שאתם אומרים לעצמכם עכשיו, על מה לכל הרוחות היא מדברת, זותי?? כשאנחנו בדיוק באמצע החלפת ספר בספרייה וחידוש המנוי לפילהרמונית. יש סיכוי לא קטן שגם אתם מחייכים עכשיו בסתר, כי גם אתם מצויים אי שם על הקשת הזו של ההתמכרות. מי פחות ומי יותר, ומי הרבה הרבה יותר. מי רק לסמסים, מי רק למיילים, מי רק ללייקים. שנייה, בודקת אם כבר יש לייק על ההתחלה של הפוסט הזה, תכף אשוב. הנה אני פה. כי מה שמאפיין כמעט את כולנו בעידן הנוכחי הוא הפרעת קשב אחת גדולה, חוסר היכולת להתרכז בפעולה הנוכחית ולהסתפק במציאות, בכאן ועכשיו או באובייקט הנוכחי עימו קבענו פגישה מיוחדת להיום. הקשב שלנו הולך ופוחת. אנחנו מקשיבים בין ההודעות, בהפוגות בין המיילים, בשקט בין הרינגטונים, בהפסקות בין העלאת הצילומים. מדינה שלמה בהפרעה. שפת הגוף שלנו השתנתה, רוב הזמן ראשנו מוטה למטה, למה בכלל להתאמץ להרים אותו? נחכה כבר להודעה הבאה, או למסרון ליתר דיוק. אנשים יושבים בישיבות או בבתי קפה מרוכזים כל אחד בטלפונו, נשאבים בכל רגע לתוכו, בורחים אליו, מסתתרים מאחוריו. זה כבר הפך לנורמה מקובלת, לחוק בל יעבור -  שהאדם ששלח לך הודעה יהיה לעד אטרקטיבי ובעל חשיבות גדולה יותר, מהאומלל, שיושב כעת מולך ובוהה בך חסר אונים, עד שתיאות להתפנות אליו שוב. שכן האדם בהודעה הוא הדבר הבא.  ואני מדברת אפילו על לקוחות שיושבים מולי וכל כולי רוצה לעזור להם, אבל אני נאלצת לעשות זאת בהפסקות בין ההודעות שהם מקבלים, לשאת נאום חוצב להבות ואז לעצור את נשימתי עד שהלקוח יתעשת וירים את ראשו אלי - אז על מה דברנו? על כמה המוצר שלך אלוהי ואיך אתה גוזר מיליונים. לא רוצה לא צריך. ואפשר להבין אותו או אותנו, כי כל הודעה מלבד היותה הודעת חירום, המחייבת מענה מיידי של כוחות ההצלה, טומנת בתוכה ריגוש קטן ממשהו עתידי, עם איזו אי ודאות קטנה באופק. שכן ההווה כבר ידוע ולכן ככזה כבר אינו מספק, והנה יש לנו כבר תכניות קדימה.
לאן תוליכנו ההפרעה הזו? האם למחלקה הסגורה בבית חולים מסוים? האם נוכל אי פעם לנתק גופנו מאותו צינור אינפוזיה, בדמות מטען סלולרי שבו אנו תלויים כל כך? האם כשאדם ישכב על ערש דווי יידרש אישור מיוחד מהמשפחה לנתק אותו מהמכשיר? סמסים, כלומר ימים יגידו.  ולא נעים לי אבל תאלצו לסלוח לי שוב, יש לי פה שיחה שאני ממש חייבת לענות עליה, זה ממש ממש הדבר הבא שלי. הבא הבא שלי. כבר חוזרת.
נתראה אחרי ה...ההודעות!

 

 

3 תגובות:

  1. היי אמא זו ביתך מאיה!!!!, אני קראתי את שני הפוסטים האחרונים שלך ומאוד התלהבתי! אני מאוד התלהבתי ואהבתי את שני הפוסטים.... אני כבר קראתי עוד פוסטים בעבר, כך שזה לא הראשון.... אני מאוד אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך גם כי זה גם חלק מחיי.... אני מאוד אוהבת לקרוא תא הפוסטים ולראות את זה מהצד שלך.... מחכה לעוד פוסטים....!!!! מאיה

    השבמחק
  2. להגיב על הפוסט הזה זה לגזול אותך מביתך ואינני רוצה לעשות זאת. מצד שני יש לי פתרון חלקי, תתקשרי עם ביתך גם דרך הפוסטים - היא כבר עושה את זה. בשביל הדור הבא להיות און ליין זה מצב טבעי וכנראה לא יהיה מלווה ברגשות אשם. אבל אנחנו מבינים כמה פטטי זה ולבד ללא המגע האנושי. אך איך נעצור את ה"קדמה" מי יעצור ויקשיב לנו?
    בכל מקרה נהניתי והזדהתי
    אבי

    השבמחק
  3. מצטרפת בצנעה לתגובה המהממת הראשונה. "לראות את זה מהצד שלך?" - זה פשוט נפלא. בואי נחזור אחורה לתגובה שלי מפוסט החנוכה, ואז תביני שהכל, בעצם, בסדר גמור. למרות הסמסים-לייקים-מיילים....

    השבמחק