יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

אשר על המשמורת


 
מתקשה לכתוב כבר כמה ימים. במקום בלוג בראש יש לי בלוק. עניינים ומחלוקות שבין הורים גרושים, השתלטו אצלי על כל תא פנוי במוח ומדירים שינה מעיני. מדהים שבתור ילדה קינאתי בילדים שהוריהם גרושים, תמיד היה נראה לי שהם בעמדת פינוק או פיצוי מתמדת. ואילו אני הגעתי ממשפחה סטנדרטית דאז, עם תפאורת משפחה סטנדרטית דאז, אחת מחמישה ילדים, אבא שמגיע בשש מהעבודה עם תיק גיי'מס בונד חום עמוס מסמכים, זורק חיוך ונשיקה בדרך לכורסת הטלוויזיה, ואמא שמחכה לנו עם עוגות שמרים אבל בציפייה מתמדת לקצת עזרה מאיתנו, הילדים בבית. הביטוי לפנק, לפנק לפנק איך לומר, לא נולד אצלנו. ומנגד נראו לי אותם ילדים להורים גרושים, כמרכז העולם ומרכז תשומת הלב של הוריהם. ילדים שהוריהם מסתובבים עם מד דופק וסיסמוגרף כדי לאמוד את מצב רוחם של ילדיהם בכל רגע. ואם חלילה נרשמה ירידה במפלס מיד נמצאה וופלת טוויסט או טעמי ליד מיטתם. אני והזיכרונות הסלקטיביים שלי. לימים הבנתי שהקנאה הייתה גם הפוכה מכיוונם, זה טבעם של ילדים או טבעו של האדם בכלל.
רצה אלוהים או לא רצה, אבל בתי עונה היום, שלא מרצונה זה בטוח, על ההגדרה - בת להורים גרושים. יודעת שזה לא מקורי ויש עוד אלף כמוה בימינו, ובכלל תגידי תודה שיש לה שני הורים, גם זה לא מובן מאליו היום, אבל כשזו הילדה שלי ועוד ילדתי היחידה, לבי נצבט כל פעם מחדש, על כך שהיא לא זוכה לחוות תא משפחתי רגיל. כן רגיל אמרתי, בלי מרכאות ואמירות פוליטקלי קורקטיות, או לפחות הרגיל שאני הכרתי. יודעת שיש הרבה מודלים לגיטימיים של משפחה, והמבנה המסורתי הוא לא תנאי לאושרו של הילד. אבל בכל זאת. בכל זאת. חושבת על עצמי לו הייתי צריכה לחיות את החיים הכפולים, שבתי נאלצת לנהל, הייתי די משתגעת. ההיטלטלות המתמדת בין ימי השבוע, בין שני סוגי הבתים ושני סוגי המיטות, בין שני אורחות חיים, נורמות, בין שני ממתקים ביום לארבעה, בין אורז מלא לחלול, בין סוכר לבן לחום. הפרידות הקבועות, הגעגועים הפתאומיים, חוסר הרצף  וחוסר השקט. הלארוז ולפרוק, ולא לשכוח את התיק עם נעלי ההתעמלות למחר, והדיפלומטית האצילה, שהיא גדלה להיות, כדי להרגיש בסדר עם כל אחד מהצדדים, להלן הוריה. והקשה מכול לדעתי -  לא להיות מוקף בו זמנית בשני הוריך. הנאה וזכות בסיסית של כל ילד. להוציא ערבי הורים והופעות בבית הספר.
זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי לראות את חדרה של בתי אצל אביה, היה לי נורא מוזר כאילו אני בחדר זר, של ילדה שאני לא מכירה. אבל היי רגע, זו הילדה שלי, זה החדר של הילדה שלי!  ופתאום קלטתי שמעכשיו לבתי יש עולם נוסף של חיים שלעולם לא אהיה שותפה לו ולא אוכל לדעת באמת מה עובר עליה שם. להוציא ניסיונות דיבוב עלובים, כשהיא חוזרת בסוף השבוע, ושברי משפטים מפיה, המסתכמים לרוב במילים - היה כיף או לא היה כיף. לרוב אני מנסה להימנע מהתשאולים האלה, לא רוצה לתת לה תחושה שהיא תחת חקירה או לגרום לה להרגיש לא נוח על כך שנהנתה. ואגב, המשפט הזה - לכל שבת יש מוצאי שבת - מי היה מאמין שאני אוהב אותו כל כך. ואני אפילו נהנית לגהץ את המדים שלי בקצה היום הזה. מדי האמא שאני חוזרת להיות בדקה שהיא חוזרת. רבים יאמרו ודאי, שלהיות הורים גרושים זה סידור די נוח, שאחת לשבועיים יש להם וויקנד חופשי לעצמם. אז נכון שיש בזה הרבה נוחות, בעיקר כשרוצים לנוח בשישי בצהריים, או לבלות עם הזוגיות החדשה שלך, אבל לפעמים החופש הזה הופך לו פתאום למועקה, כאילו הופקע ממני חלק מהותי מזהותי היום,  וכאילו אני לא עושה את המוטל עלי כאמא, שאמורה להיות שם בשביל הבת שלה בכל רגע. רגע מה זה, חזרתי לימי רווקותי? לא תודה.
ואז היא חוזרת ובתוך שניות אני נכנסת לתפקיד כאילו הייתי שם בלי רגע הפסקה. "יאללה קדימה, ארוחת ערב, מקלחת ולסדר את התיק" אני פוקדת עליה בטון אסרטיבי, בתקווה לגשר על פערי הזמן שלא היינו ביחד ולהחזיר את השליטה לידיים. אמא פה עכשיו! וזה מה שאמא אומרת! גם אם איך קוראים לו, אבא שלך, אמר לך בדיוק ההפך אתמול, אני מוסיפה בליבי.

מה אפשר לעשות. בכל מקרה מאשימים את ההורים בשלב מסוים, שהם דפקו לנו את החיים. לפחות אני יודעת למה לצפות וממה זה התחיל. מקווה שהיא תסתפק בגישור, הילדה שלנו ולא נגיע לעורכי דין. ומקווה שהיא תזכור שהיו גם רווחים מזה – שני הורים שרק רוצים לפנק, לפנק, לפנק, ודמי חנוכה - כפולים.






3 תגובות:

  1. פוסט נפלא וכואב
    אהבתי את הפיגוינים וחבורת בריידי.

    השבמחק
  2. פוסט מקסים אם הרבה רגשות של הורים גרושים

    השבמחק
  3. ה"טעמי" היה במקרה שלי ואפל אמריקאי עמוס בגלידה, קצפת ודובדבנים מסוכרים בבית קפה בלונדון מיניסטור, דמי הכיס הכי שווים בכיתה, הצגות בקאמרי ובהבימה, "קזבלן" ו"ד"ר ז'יוואגו" והמון כסף לבזבוזים בחו"ל. והכי חשוב: רצף, רצף ועוד פעם רצף. נשיקות לכן - ממני, לשעבר, וגם היום בעצם, ילדה גרושה

    השבמחק