יום שבת, 6 בדצמבר 2014

שירים הם לפעמים געגועים - או הקול הפנימי שלנו


טוב, זה לא חדש לכם, למי שעוקב אחרי הבלוג שלי, אני טיפוס נוסטלגי ללא תקנה. פשוט רחמנות לשמה. אבל כל עוד תחביבי זה אינו פוגע בשכבת האוזון, זכויות מיעוטים, או מביא אותי לאשפוז בכפייה, אני ממשיכה עימו בהנאה מרובה. מודה שלא פעם בהסתר. בעיקר כאשר מדובר בהאזנה למוסיקה האהובה עלי, הכוללת שירים של זמרים ולהקות ותיקים במיוחד, השרים שירי משוררים ותיקים, בהם המילים מדברות יותר אלי מכל. בתי כבר מתחילה להשלים עם העובדה, רק אם אפשר לא ליד חברותיה.
שירים אלו היוו מבחינתי את פס הקול של חיי ונחרטו כנראה בקלות רבה מאד, בגיל הילדות, תחילת שנות השבעים המוקדמות,על הנפש התמימה והלב הבתול. במקביל לשיקופית הכנסת בסוף שידורי ערוץ 1. דה בה דה בה דם. במקביל לאריק איינשטיינים והגון לנינים-עבריים ולועזים הפופולרים שהיוו את הרקע של אותה תקופה.
ומה אושר היה לי לפגוש לפני מספר ימים, קולגה מקצועית, ולגלות במקרה, שגם היא מאוהבת כמוני כל השנים – בשירי יאיר רוזנבלום - אחד היוצרים המכוננים בארצנו. כמעט קרובות היינו ליפול זו על כתפי רעותה, אבל אז נזכרנו שאנחנו גם משתייכות לקבוצת קופיריטריות עילאיות ומתנשאות, והספקנו לעצור דקה אחת קודם.

אחת הסיבות הנוספות לצריבתם הנצחית של שירים אלו במוחי, היא העובדה שגדלתי עם אחים, המבוגרים ממני בשנים רבות, ולא אחת נאלצתי, בת שש, לעשות עצמי ישנה ולעצום עיני בכוח, כשחדר לידי רקדו סלו לצלילי דליילה של טום גונס, דיפ פרפל ומיי סוויט לורד. כילדה, נלקחתי לא אחת להופעות החיות והמקוריות של אותם זמרים -כמו חווה אלברשטין, הגבעטרון ,האחים והאחיות, ועוד.

שמתי לב, שאני נוטה להתחבר בעיקר לשירים נוגים, עם מידה מסוימת של עצבות, המשמשים עבורי כלי להגיע לקתרזיס רגשי, ברגעים בהם הוא נדרש, ולהוזלת כמה דמעות חיוניות להקלה מדי פעם, במקרה שלי - אחת ליומיים. כלומר, לא מוכרחים להיות שמח.

ואולי עוד סיבה לנטייתי להתחבר לשירי עצבות, כי היום אני יודעת לומר שגדלתי בבית, עם הרבה חום ואהבה וריח עוטף של עוגות שמרים ביתיות, אבל גם עם מידה קטנה של עצב לא מוסבר, מסתוריות ומבטי הורים מודאגים, שלא הובנו או הובהרו לילדיהם. אולי פרי אותה תקופה ואווירה שלטת אז במדינה, או אולי הסיפור האישי שלנו. לצד הצחוק הרב סביב שולחן האוכל העמוס, וחוש ההומור הידוע של משפחתנו, גדלנו עם פחדים לא ברורים, והרבה לילות חשוכים ונצחיים על המרפסת. היום אני יכולה כאדם בוגר, לנחש כמה מהסיבות. אבל כילדים נאלצנו לספוג ללא הסבר, מסרים בלתי מילוליים, וללכת לישון במיטת היחיד הצנועה שלנו, עם מחשבותינו הלא פתורות, ודמיוננו שהפך בלית ברירה מפותח מאד, כאשר כל צל בחדר הפך מפלצת. אבל איך אומרים, נראה שלבסוף יצאנו בסדר.

ואז בתור נערה, התאהבתי בשירי הלהקות הצבאיות. ודמיינתי עצמי, כנערות רבות, עומדת במדים, עמידה בוטחת, על במה בהוראת צדי צרפתי, חלום שנגוז מהר מאד, כיאה למציאות. אה, אגב תמיד, כל חיי למעשה עד היום, לא הייתי כל כולי, מחוברת למציאות, בכל אופן לא עשרים וארבע שעות כמקובל. יצרתי לעצמי מגיל צעיר, מעין עולם פרטי ודמיוני - בועה בה הסתובבתי עם מחשבותיי וחלומותיי, בהם יצאתי לרוב כמנצחת, עד המפגש המאכזב והמנפץ עם המציאות. אוף המציאות הזאת. תמיד חייבת להרוס. אולי בגלל זה אגב הפכתי להיות פרסומאית או קופירייטרית - אין קשר למציאות. 

ובהזדמנות זו אני שמחה לספר לכם שבמסגרת מחלת הנוסטלגיה שלי, אני עוברת לעבור בקרוב לדירה מקסימה, ממש ברחוב בו גדלתי, לא רחוק מבית הורי. ואני עומדת לשוב וליהנות, מאותו משב רוח מיוחד, שחלף על פני על משך 25 שנה. אין גבול לאושר מבחינתי, הגעתי למסקנה שהחיבור לשורשים, חיוני לי ברמת התפקוד היומיומי. כן, אני ממש המקרה הקלאסי של אדם הוא תבנית נוף מולדתו. בטח כשמדובר בתבנית עוגת השמרים של אמא שלו.

בחרתי כיאה לסיום הפוסט, כמו בכל יום שידורים דאז את "קוראל לאוהבים הצעירים" בביצוע הצ'רצ'ילים" - אחת הנעימות היפות והקבועות, שליוו את שיקופיות תמונת הכנסת והיכל הספר, בסיום יום השידורים בטלויזיה. אם אני לא טועה המילים שם הן "אל תגיד לי לא לא" נכון? אז אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לקפוץ לקפה, אבל לא של קפה נוסטלגי של פעם - קפה קפה של היום. בקפה אני מזה המילה האחרונה. ואל תגידו לא לא.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה