היו נכונים תמיד - המחנ"ק הראשון למבוגרים יוצא לדרך!

לא תאמינו, עליתי על סטארט-אפ היסטרי למבוגרים! - אני בשלב הסיד עכשיו, אבל ממש בשלב הסיד מתכוונת - סיד לבן כזה, בדליים, שצובעים איתו שבילים, מזכיר פה משהו למישהו? והיכן היכן? במחנה הקיץ הראשון למבוגרים! או ליתר דיוק צופי ולשוני - ה"מחנ"צ" או "המחנ"ק" שחרט כבר על דגלו, חולצתו וגוזייתו – את סיסמתו לעד - המחנ"ק -  הקורס שיוציא אותך מהמחנק!

ובכן, חברים והורים חיוורים לנשק, עברתי כאם חרדתית בישראל, חוויה משחררת לחיים עם מוסר השכל בצידה. שלחתי את בתי ה-13 הנורמלית לחלוטין לגילה, למחנה הקיץ הראשון בחייה, ביער הזורע - אם מתעקשים על נ.צ מדויק. ואכן היה משהו מאד סימבולי ומוצדק בשם יער הזורע. המקום בו נזרעו שם השנה מבחינתי, הרבה זרעים טובים וחינוכיים, לחיים ולעתיד טוב יותר, אותו אנו צופים! "צופים" שמתם לב? - צופים אל העתיד וכו' ! ברור לכם שיהיו פה הרבה משחקי מילים כי אין ברירה, אז תכנסו לקצב ואל תישארו מאחור, כי להזכירכם האחרונים תמיד בסוף! ואם אפשר בדרך או על הדרך לצמצם רווחים ופערים, גם חברתיים אם אפשר. אוייש תראו איך הכול מתחבר להכול, לא להאמין. אופס סליחה אני מתחילה לסטות מהמסלול. כבר מחזירה אותי לתלם ולנושא לשמו התכנסנו. אבל אם אפשר באמת לדקה לכבות טלפונים, ולנתק כל מגע מכל מסך מגע, כשאני האמא, או ליתר דיוק המדריכה, מדברת אליכם עכשיו. וגם הפייסבוק יכול לחכות. וכן, אני קולטת גם רטט.

קצת רקע היסטורי לפני תחילת הפעולה..אמי גדלה אף היא בתל אביב והייתה בשבט קהילה (והיא עולה לה לה לה) אותו שבט אליו הולכת היום בתי ורעיון המסורת מרגש אותי מאוד. ושתי אחיותיי היו צופות נאמנות של שבט דיזנגוף הוותיק, כשאחת מהן אף הייתה רשג"דית! ואני עצמי חייבת להתוודות ולהתהדר קלות, שלא בדיוק הייתי בצופים, אלא בתנועת צופי ים! שלמי שמכיר את שתי התנועות מקרוב, יודע על ההבדל הגדול שלא לומר, תהומי, ביניהן, בין הצופים הרגילים לצופי ים. שנייה, כבר פותחת קבוצה בפייסבוק לשם כך מתנשאת שכמוני. במשך ארבע שנים ביליתי כל שלישי שישי ושבת בחתירה, הפלגה והקאה. אבל באמת בכיף גדול. הווי תרבות וכיף, שעצבו את חיי ובעיקר תרמו לבלונד שערי צרוב השמש. הפלגות על סוגי סירות שונים, כולל גלישה על גלשן רוח, שפתחה אצלי שרירים ברגליים כגבר לכל דבר. כשכל קיץ וחופש אפשרי העברנו בקורסים ימיים תובעניים, בבית הספר לקציני ים בעכו או בחופי ים שונים, לרבות קורס מדריכי סירות מפ"סים עם לימודי פיסיקה ומבחני תיאוריה להוצאת רישיון יאכטה. למדתי על גופי לחיים מהו מפנה, מהפך או מה זה סתם אומר להתהפך על עצמי. ונראה לי שעד היום אני קצת מתנדנדת מאז הירידה הסופית אל החוף.  

מזה חודשים הייתה תלויה בביתנו כתובת אש על הקיר – מחנה הקיץ של הצופים, כן או לא? האם ילדתי הזכה והברה תצא אליו ואם כן, אחרי כמה ימים תשוב ואיך תשוב? ואיך תתפקד כל אותה עת אמה החיוורת כסיד. האם תיאלץ להתחפש בלית ברירה לעץ אקליפטוס באזור (או קזוארינה?) או סתם תצטרף רשמית לחברת האבטחה, ענודה חולצת בורדו ומצחייה מזיעה.

הילדה בחרה בביטחון רב לצאת וקבלתי אחרי כשבוע חזרה לחיקי בת נרגשת, קורנת מאושרת, שנהנתה, מכל רגע, עמוסת סיפורים, חוויות ובקשות לשינוי צביון חיינו בהמשך כמו - לחיות חיים יותר פשוטים, כמה כיף לישון בטבע ולאכול אוכל פשוט ו"הכי כיף היה להתקלח כל הבנות בחוץ בלילה", צווחות וצוחקות ביחד. וממה להפתעתי הגמורה נהנתה ילדתי יותר מכל ובקשה לדחות את החיבור אליהם - הניתוק מהנייד, הטלוויזיה והמחשב לכמה ימים! ומבחינתי זה היה ההישג הכי גדול של המחנה. עד כדי כך שבקשה שלא לחזור הביתה ישירות, כי ידעה את הסכנה המידית הטמונה לה.

ומה שלמדתי הוא שאנחנו ההורים משליכים אוטומטית הרבה מטראומות הילדות שלנו על ילדנו. שחררו אותם לדרכם המקורית, ותנו להם להלך לגורלם, סמכו על האינטואיציה שלהם. הדור הזה בואו נודה, מפותח כמה דורות מעלינו. תפקידנו כהורים, כמו שאמר ידיד חכם שלי, הוא לתת לילדנו שורשים וכנפיים. ואם אפשר גם לצייד אותם במזרן יוגה מתחת לשק שינה, כי בכל זאת יש לנו קצת יותר ניסיון חיים עם אבנים קטנות ועכבישים מתים. והוקל לי לשמוע שכבר לא צובעים במשחת שיניים זברה. מזה הכי חששתי. מודה עכשיו.

ולא, אני לא צוחקת כשאומרת שגם אנחנו המבוגרים חייבים כמה ימים ואפילו שבועות של ניתוק, שקט, חופש ושחרור מכל רעשי וגירויי החיים, קצת שקט אמיתי בטבע וחזרה לפשטות. ובעיקר שחרור מטרור ועבדות הנייד והסמסים שאותי אישית מוציאים מדעתי. 
אז הירשמו עכשיו לקורס המחנ"ק למבוגרים, הנחות לוועדי הורים. 

ואל תשכחו את אחת הדיברות המפורסמות של הצופים מתוך עדות אחיותי:  "הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק!" אז לא לשכוח גם להצטחק מדי פעם ולשחרר קצת את העניבה!

והיו נכונים תמיד! לחיי הרוח הנושבת בנו ונאמר שלום!