אני? יזמית? רעיון לא רע!

x

"למה כולם פסימים?"

צילום, בימוי ועריכה: נדב הראל

צוות וניהול קריאטיבי: אנה פינקלשטיין ושולי גלנץ

קוראים וקוראות יקרים, יזמים ויזמיות בהווה ובעתיד. עם ישראל יקר. שימו לב. פוסט זה עלול או בעצם עשוי, לשאת בין שורותיו, במתכוון, תוכן שיווקי, לא סמוי בהחלט. אנסה בכל אופן לכתוב אותו, במילים כך שגם אני אוכל להבין. עד היום חשבתי שאני לא ממש מבינה, או החלטתי מראש, שאין סיכוי שאבין. נו, מילים כאלה על יזמות, סטארט אפ ובניו. המילה יזמות נראתה לי תמיד מחייבת נוכחות גבוהה של טסטסטרון לצידה. מילה עם זיפים.

לקח לי שנים עד שהתחלתי להקשיב קצת לאחי (התאום) אורן גלנץ. תחומי ההתעניינות שלנו שונים, ונפגשו או לא נפגשו אם לדייק, בעיקר בשבתות, בשאלות איזו מחשב כדאי לקנות או איזו מכונית.

אורן הוא מנכ"ל חברת בי דה פיפל,http://www.bythepeople.co.il  ומנהל החממה העסקית שלה ליזמות.

בחממה הוא מלווה אנשים עם הרעיון שלהם, מתחילתו כשהם באים עם שתיל קטן עד שהם מצליחים להכות שורשים עם הרעיון שלהם בעזרתו. לא כולם כמובן, באופן טבעי.

"אולי תבואי להרצאת המבוא הבאה של הסדנה" ניסה אחי לדחוק בי יום אחד. בואי להקים עסק משלך, כל אחד יכול להיות יזם בעידן של היום. את חייבת להכין עצמך לעתיד. אין לך ברירה. דבר עם אלוהים, עניתי לו צינית ומרוצה מעצמי. אני אישית אשמח להכין עצמי לעתיד אם גם לאלוהים חשוב. אבל חוץ מזה. עניתי כמו תמיד - "יהיה לי משעמם, הרצאות על שיווק, אני איש יצירה, תביא לכתוב קמפיין תסריט, מודעה, זמריר. וזה לא שלא עולים לי רעיונות לסטארט אפ, כל שני וחמישי, אבל מפה ועד אתה יודע. אני לא יזמית בנשמתי, אין לי את זה, צריך להיוולד לזה. ממש לא באופי שלי, ופליז תן לי בבקשה, דחוף עוד כמה תירוצים - למה לא.

פה בדיוק את טועה אחותי, וכמוך יש לצערי מאות טועים וטועות. כל אחד יכול להיות יזם.

בואי תקשיבי, הוא חייך, זה לא יהיה ארוך ומבטיח לך שתופתעי. אל תיבהלי מעולם המושגים והמיתוסים. קחי מונית. הגעתי עם חברתי אנה. מה אגיד לכם, ולא אשמע משוחדת. ראשית, הכריכים בכניסה היו מדהימים. מיד תפסתי יוזמה ואכלתי שניים. כבר תחילתה של יזמות. הקפה מודה עוד צריך להשתפר, אבל אני לא מחדשת כלום, למי שרגיל לשמוע הרצאות באוניברסיטה אחה"צ, כשהוא לועס כוס קפה חד פעמית.

היה מרחיב לב, לפגוש פתאום, אוסף אנשים מחויכים, עם אנרגיות חיוביות ותשוקה לעשות דברים ולהפוך עולמות, וכן גם להרוויח הרבה כסף - היא לא מילה גסה. ובעיקר לשמוע את ההרצאה של אחי, שבהירות המחשבה שלו, יכולה לפשט ולפתור גם את בעיית האיסלאם בעולם. ולאחריו לשמוע את סיפור הצלחתם של שלושה צוותים, שהקימו בעזרת החממה סטארט - אפ מרתקים בתחומים שונים. ביניהם גאה לציין - שתי דוקטורנטיות מצליחות מתחום המחקר.

אבל חייבת לציין עובדה נוספת, בולטת, מטרידה וטעונה דחוף שיפור. מבין 40 האנשים שהגיעו, ניתן היה לספור כחמש נשים בלבד. וכמה מהן אשתו של אורן. למה? אין לי תשובה. כי לא התרגלנו או העזנו לחשוב כך על עצמנו? אנחנו הנשים? אני למשל תמיד הסתפקתי בלהסמיק ממחמאות, כמה את מוכשרת, משכורת יפה ואחוזים מזעריים. לא חשבתי למקסם ולנצל את כישורי, כדי לסלול לעצמי עתיד כלכלי ולהכין את הקרקע שלי לעתיד ולימי גשם. בהם לא אהיה כבר בת 35. 
למרות היותי אז יוצאת דופן, לתקופה בשל היותי לראשונה שותפה - אישה-במשרד פרסום ומנהלת המחלקת הקריאטיבית.
והיום יורד קצת גשם והוא מורגש. אבל מה שמעניין, שאני כבר שנים, עדיין בת 35 - וזה באמת בגדר תעלומה.

ובמקרה האישי שלי, יש לי את הסטארט - אפ הפרטי שלי, שהוכתב לי מגבוה, ומתרכז ברעיון להבריא ולעשות אקזיט לסרטן. ומחכה ליזמים שיעלו על רעיון מבריק, שיכחיד אותו מהעולם. אז קדימה חברים, קחו יוזמה. בואו למחזור הבא של תוכנית היזמות (9 חודשים) שתתחיל ב -28.1 לינואר. ותגידו שאני שלחתי אתכם. זה לא יכול להזיק. אה, ואדאג שיהיו את הכריכים ההם, שלא תהיינה אכזבות. 

ומהיום תוכלו לפגוש ולשמוע את אורן, בכל שבוע בערוץ היו טיוב שלו, עם 3 דקות, על יזמות וקריירה, בכל שבוע בנושא אחר. ולקבל את כל התשובות, לשאלות ולמחסומים שבטח יש לכם, בדרך אל היזמות או הקריירה, של פרק ב' שלכם. חברים ובעיקר חברות. אם תכירו בזה או לא. יש עתיד וצריך להיערך אליו ולהיות כל הזמן בתנועה. אוף, אי אפשר להגיד כמה מילים, בלי סיסמאות של בחירות. אבל לא במקרה. גם פה מדובר בבחירות שלכם. אבל הבחירות החשובות ביותר – אלו שיבטיחו וישפיעו על חייכם באמת ועתידכם האישי. אז קדימה, לעבודה! תקימו צוות ותנצחו ביחד!

שכונת הארגזים, פינת גברת, אפשר קפה שחור?

סליחה על ההתרגשות, אבל אין סיכוי שלא תבינו לנפשי, ליבי, שערי המאובק ורגלי התותבות, אבל אחרי שבוע של חיים בתוך נייר עיתון, נעלם מעיני ומביתי הצבע חום בהיר של אחרון הארגזים! כן הארגזים האלה, שאורזים לתוכם ומקטלגים, בתמצות גס את חייך בכמה מילים - בנוסח – ארון בגדים – מאה חולצות שחורות. ילדה – מאה זוגות סניקרס מיותרים. מטבח – ספרי בישול שלא תפתחי לעולם.

מעבר או שיפוץ דירה. מצב נפשי לא פשוט בחייו של אדם. לדעתי צריך להילמד כקורס מיוחד בחוג לפסיכולוגיה, שלא לדבר על הכרה זמנית של ביטוח לאומי ופיצוי כספי הולם.  

אחת לכמה שנים, אני עוברת דירה. יש לי כבר כרטיסיית "רב ארגז" אצל המובילים. ומדהים שבכל פעם מחדש, אני עדיין מופתעת כמה הסיפור יכול להיות קשה מכל בחינה אפשרית, ולאן יוביל אותי. תמיד בטוחה שהעסק יהיה הרבה יותר פשוט, שכן הבית כבר מוין עשרות פעמים וכמו אבן מתגלגלת אמור להישחק בתכולתו.

"אין, הם מעבירים אותו בשניות" את אומרת לעצמך באדישות, ומי יודע, אולי אפילו אספיק לקנות לי היום עוד מאה חולצות שחורות. 
אז פה הטעות שלך גברת. ובזמן שתעשי לנו קפה שחור נסביר לך אותן.

את יושבת שאננה בתחילת הבוקר, כשלפתע הם פורצים לביתכם. קבוצת מובילים עם זיעה בעיניים שראו כבר הכול, ואופס בשניות, לפני שתרגישי, הם כבר ארזו לך שוב את התיק האישי, שתכננת להיצמד אליו ולהשגיח עליו בשבע עיניים, אחרי ניסיון מר ממעבר קודם.

ואז בבת אחת את מבינה שהסרט התחיל, ואין לך עליו יותר שליטה מרגע זה, או על  חייך, לפחות למשך השבוע הקרוב. ועל פניך מתפרשת הבעת ההלם בהתאם, שתלווה אותך לכל מקום.

מול עינייך נארזים במהירות וביעילות נטולת רגש, כל חייך. ולעתים אף ביעילות יתר, שתוך כדי את רוצה לצעוק להם, עזבו, חפיף, אל תתנו לחפצים שלי יותר חשיבות משאני נותנת או להם או לא ליתר דיוק  – לא נותנת. אין צורך לרפד כל כפית בכרית. אבל בכל זאת, דיר באלאק אם תהיה שריטה על השולחן החדש או כתם על המגבות החדשות שנקנו במיוחד בניו יורק. ואל תתעכבו על מדי כפות ההגשה הישנות לסלט, שלא השתמשתי בהן כבר שנים. אז למה שלא תזרקי אותן לפני המעבר? חולפת לרגע מחשבה בראשך, לא, את עונה לעצמך, החלטה קשה מדי לקבל מדי בזמן קצר. אולי פעם בכל זאת אעשה את ערב הנשים ההוא שרציתי.

זהו, סיימו. המשאית יוצאת לדרך. ואת אחריה. כן, זו המשאית שלך הפעם. אלו החיים שלך הפעם שארוזים שם, עם כל העבר - הווה - עתיד שלך, שהמשאית נושאת על כתפיה עכשיו. את לא יכולה שלא להרגיש צביטה, כל פרידה מבית ומקום מגורים של שנים, נושאת עמה עצב מסוים, ולרגע את שוכחת שפניך לעתיד טוב יותר ודירה יותר כיפית. אבל זה אופיים של מעברים.

ואז מגיעים לדירה החדשה. לא אתיש אתם בהמשך התהליך המוכר לכם ודאי. רק אמליץ לכם לא לזלזל בתהליך הפירוק וקחו לפעולה מתישה ולא תמימה זו, אנשי מקצוע לסידורי ארונות או היעזרו בכמה שיותר אנשי משפחה, שיפרקו ויסדרו עבורכם את התכולה בארונות. כי להתחיל לחשוב עכשיו על מקום לאחסון נצח של כפות ההגשה הישנות סלט, זה יותר מדי קשה. עדיף שאנשים נטולי רגש יקבלו את ההחלטה החשובה הזו עבורך.

ואסיים בסרט פרסומת שכתבתי לפני הרבה שנים בנושא. נא למלא אחר ההוראות!ותהיו אופטימים, מתישהו 
הדברים האלה מגיעים לסופם. ומדהים כמה מהר הזכרון שלנו מדחיק אותם.

תסריט: שולי גלנץ

במאי : רם ברוך

הפקה: קיץ הפקות

שירים הם לפעמים געגועים - או הקול הפנימי שלנו

טוב, זה לא חדש לכם, למי שעוקב אחרי הבלוג שלי, אני טיפוס נוסטלגי ללא תקנה. פשוט רחמנות לשמה. אבל כל עוד תחביבי זה אינו פוגע בשכבת האוזון, זכויות מיעוטים, או מביא אותי לאשפוז בכפייה, אני ממשיכה עימו בהנאה מרובה. מודה שלא פעם בהסתר. בעיקר כאשר מדובר בהאזנה למוסיקה האהובה עלי, הכוללת שירים של זמרים ולהקות ותיקים במיוחד, השרים שירי משוררים ותיקים, בהם המילים מדברות יותר אלי מכל. בתי כבר מתחילה להשלים עם העובדה, רק אם אפשר לא ליד חברותיה.

שירים אלו היוו מבחינתי את פס הקול של חיי ונחרטו כנראה בקלות רבה מאד, בגיל הילדות, תחילת שנות השבעים המוקדמות,על הנפש התמימה והלב הבתול. במקביל לשיקופית הכנסת בסוף שידורי ערוץ 1. דה בה דה בה דם. במקביל לאריק איינשטיינים והגון לנינים-עבריים ולועזים הפופולרים שהיוו את הרקע של אותה תקופה.

ומה אושר היה לי לפגוש לפני מספר ימים, קולגה מקצועית, ולגלות במקרה, שגם היא מאוהבת כמוני כל השנים – בשירי יאיר רוזנבלום - אחד היוצרים המכוננים בארצנו. כמעט קרובות היינו ליפול זו על כתפי רעותה, אבל אז נזכרנו שאנחנו גם משתייכות לקבוצת קופיריטריות עילאיות ומתנשאות, והספקנו לעצור דקה אחת קודם.

אחת הסיבות הנוספות לצריבתם הנצחית של שירים אלו במוחי, היא העובדה שגדלתי עם אחים, המבוגרים ממני בשנים רבות, ולא אחת נאלצתי, בת שש, לעשות עצמי ישנה ולעצום עיני בכוח, כשחדר לידי רקדו סלו לצלילי דליילה של טום גונס, דיפ פרפל ומיי סוויט לורד. כילדה, נלקחתי לא אחת להופעות החיות והמקוריות של אותם זמרים -כמו חווה אלברשטין, הגבעטרון ,האחים והאחיות, ועוד.

שמתי לב, שאני נוטה להתחבר בעיקר לשירים נוגים, עם מידה מסוימת של עצבות, המשמשים עבורי כלי להגיע לקתרזיס רגשי, ברגעים בהם הוא נדרש, ולהוזלת כמה דמעות חיוניות להקלה מדי פעם, במקרה שלי - אחת ליומיים. כלומר, לא מוכרחים להיות שמח.

ואולי עוד סיבה לנטייתי להתחבר לשירי עצבות, כי היום אני יודעת לומר שגדלתי בבית, עם הרבה חום ואהבה וריח עוטף של עוגות שמרים ביתיות, אבל גם עם מידה קטנה של עצב לא מוסבר, מסתוריות ומבטי הורים מודאגים, שלא הובנו או הובהרו לילדיהם. אולי פרי אותה תקופה ואווירה שלטת אז במדינה, או אולי הסיפור האישי שלנו. לצד הצחוק הרב סביב שולחן האוכל העמוס, וחוש ההומור הידוע של משפחתנו, גדלנו עם פחדים לא ברורים, והרבה לילות חשוכים ונצחיים על המרפסת. היום אני יכולה כאדם בוגר, לנחש כמה מהסיבות. אבל כילדים נאלצנו לספוג ללא הסבר, מסרים בלתי מילוליים, וללכת לישון במיטת היחיד הצנועה שלנו, עם מחשבותינו הלא פתורות, ודמיוננו שהפך בלית ברירה מפותח מאד, כאשר כל צל בחדר הפך מפלצת. אבל איך אומרים, נראה שלבסוף יצאנו בסדר.

ואז בתור נערה, התאהבתי בשירי הלהקות הצבאיות. ודמיינתי עצמי, כנערות רבות, עומדת במדים, עמידה בוטחת, על במה בהוראת צדי צרפתי, חלום שנגוז מהר מאד, כיאה למציאות. אה, אגב תמיד, כל חיי למעשה עד היום, לא הייתי כל כולי, מחוברת למציאות, בכל אופן לא עשרים וארבע שעות כמקובל. יצרתי לעצמי מגיל צעיר, מעין עולם פרטי ודמיוני - בועה בה הסתובבתי עם מחשבותיי וחלומותיי, בהם יצאתי לרוב כמנצחת, עד המפגש המאכזב והמנפץ עם המציאות. אוף המציאות הזאת. תמיד חייבת להרוס. אולי בגלל זה אגב הפכתי להיות פרסומאית או קופירייטרית - אין קשר למציאות. 

ובהזדמנות זו אני שמחה לספר לכם שבמסגרת מחלת הנוסטלגיה שלי, אני עוברת לעבור בקרוב לדירה מקסימה, ממש ברחוב בו גדלתי, לא רחוק מבית הורי. ואני עומדת לשוב וליהנות, מאותו משב רוח מיוחד, שחלף על פני על משך 25 שנה. אין גבול לאושר מבחינתי, הגעתי למסקנה שהחיבור לשורשים, חיוני לי ברמת התפקוד היומיומי. כן, אני ממש המקרה הקלאסי של אדם הוא תבנית נוף מולדתו. בטח כשמדובר בתבנית עוגת השמרים של אמא שלו.

בחרתי כיאה לסיום הפוסט, כמו בכל יום שידורים דאז את "קוראל לאוהבים הצעירים" בביצוע הצ'רצ'ילים" - אחת הנעימות היפות והקבועות, שליוו את שיקופיות תמונת הכנסת והיכל הספר, בסיום יום השידורים בטלויזיה. אם אני לא טועה המילים שם הן "אל תגיד לי לא לא" נכון? אז אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לקפוץ לקפה, אבל לא של קפה נוסטלגי של פעם - קפה קפה של היום. בקפה אני מזה המילה האחרונה. ואל תגידו לא לא.

השמים יכולים לחכות

מישהו, מישהו דואג לי שם למעלה..

והרבה דואגים לי פה למטה!

"תגידי,שמת לב שאין לך מזוזות בבית?" אמרה לי לא מזמן חמותי, "לא" עניתי ספק מופתעת, ספק אדישה. "האמת שאני בדירה הזו חמש שנים, ולא שמת לי לב או עבר לי בראש הנושא ולו פעם אחת. מעניין" אני ואמונה בדת או באלוהים, לא הגענו אף פעם לדיון מעמיק, שיחת סיכום או קבלת החלטות סופיות בנושא. מזועזעת, הודיעה לי נחרצות, חמותי כי הנושא הולך להיות מטופל על אפי ועל חמותי מה שנקרא. "אני איתך,כל מה שצריך, גימגתי נבוכה אחריה. מה יש להפסיד. זמן לא קצר אחרי, הושמו מזוזות כדת וכדין בכל אחד מהמקומות הנדרשים.  

במקביל באותם ימים, ביושבי אחוזת ייאוש, והרגשה פיסית קשה, אצל המלאכית והמשגיחה הפרטית שלי, היא האונקולוגית ד"ר רות לאופר, הודיעה זו כי גופי מגיב קשה מאוד ולמעשה אינו מגיב טוב, אם בכלל לכל סוגי הכימותרפיה שקבלתי בשנה וחצי האחרונות, ואין מה להמשיך לסבול. עם זאת, היא מסרבת עדיין להרים ידיים בשבילי, ומוחה הרפואי היצירתי והמנוסה, הגה עוד רעיון לטיפול רפואי בי בתרופה ותיקה, הפועלת במנגנון אחר. תרופה? הצחקתם אותי. מבחינתי מדובר נכון לרגע זה בתרופה מצילת חיים. שרק ימשיך.

לאט לאט, החל לחלחל לו שיפור עדין. ראשית, כבר היה תחושה מרעננת, מלא לחוש את תחושתם של החומרים כימיים הקרירים, פולשים קרירים לוריד בגופי על בסיס יומי. לא לחוות שום תופעות לוואי. לא לא, אל תנסו, לא תצליחו אפילו לדמיין את הרגשה, בריאים חמודים שכמוכם.

לקום בבוקר כמעט כמו אדם נורמלי, ולרצות להתחבר מרצוני לאינפוזיה אחת - של קפה טוב.

לאט לאט, התחלתי להרגיש שגופי מקבל כוחות פיסים, חיוניות וויטליות, ששנים כבר לא חשתי. ובעיקר עירנות בשעות הקטנות של הלילה. כזו שגרמה לי לפעילות ענפה, בכל תחומי משק  הבית, עד כדי כך, שהתלבטתי אם לסמס לשמעון פרס הידוע בשעות עירנותו.

מדי לילה, התחלתי לסדר ולמיין כאחוזת אמוק את כל חלקי הבית. אין פינה בבית שלא הגעתי אליה,ממיינת וזורקת כמה שיותר בלי חפצים, מבלי לחשוב פעמיים, מלאכת סידור יסודית - ממיון ארון הצעצועים של דברי התינוקות של הילדה, שכבר בגרה, לארון התבלינים והמחבתות, שהגיעה זמנם ללכת. השארתי רק חפצים שבאמת משתמשת. מלאכת סידור ,שהפכה בעצם למלאכת מיון החיים. שנבעה מתוך רצון ברור, לקחת ולהחזיר לעצמי את השליטה בחיי, בחיי בתי וביתי. אחרי שקרוב לשנתיים, נטלה ממני תחושתי זו לחלוטין. בשוכבי, מובלת, חלשה וחסרת אונים, מבלה רוב הזמן במיטה, בין טיפול לטיפול. לאט לאט, הרגשתי איך מאיה קולטת את אמא שלה, משתנה למול עיניה ואת תגובתה הנרגשת. ילדים חשים הכול. לא היה גבול לאושר שקרן מעיניה, והביטוי המיטבי שלו  - חזרה להתעסקות מלאה בענייניה, והוספת לק חדש לאוסף.

לא הרבה אחרי, פנטזיה לנסיעת סתיו מוזהבת לניו יורק וקונאטיקט, לבילוי עם קרובי משפחה, שדוברה עם אחיותי, בזמנו, באחד האשפוזים, יותר כמקור עידוד, החלה לרקום עור וגידים, לתביעותי. אמנם עם הרבה פחדים וסיייגים מוצדקים של אחי בדרך, ומכשיר חמצן נייד, אבל עם התעקשות עצומה שלי.  

וכך מצאתי עצמי מתחילה לחזור לחיים, אמנם מדדה לאט, מתיישבת כל כמה דקות לארגן מחדש את הנשימה, אבל הנפש שועטת קדימה בלי חשבון, רוצה לטרוף את כל העולם, להשלים כמה שיותר מהר, למי שמכיר אותי וסיפוקים מידיים, חיים שלמים וזהות שנלקחו מבחינתי, להרגיש שוב נורמלית ושוב שולי. וכשאני אומרת ששולי חוזרת לחיים, הווה אומר שכרטיס האשראי שלה חוזר אף הוא לתפקוד מלא, כשהמילה הנכספת "מאושרת "אפרוווד" מופיעה כהוכחה וחותמת לכל ביצוע פעולה שלי. "אפרווד" -שולי - אכן מאושרת.

עומדת ומזילה דמעות, כלא מאמינה, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ה- MOMA מול תערוכת אורגינלים של האמן הנרי מאטיס, ויום אחרי צופה בתערוכתו המדהימה של האמן ג'ף קונץ. נזכרת בימי היצירתיים כסטודנטית לאמנות, ואח"כ כקופירייטרית צעירה ואמביציוזית, בעולם הפרסום, בתחילת דרכי. הראש מתחיל  לרצות פתאום, לחזור ליצור ולתכנן פרויקטים יצירתיים, בהם אוכל לעשות הארקה ופריקה לכל התחושות והחווית אותן עברתי בשנים האחרונות. מתגעגעת לפגוש ולהרגיש שוב כאותה בחורה, בת 28, אמנם עדיין נפוחה מסטרואידים, והשיער צריך עוד זמן כדי לגדול, אבל  פתאום יש תקווה, ומי יודע אולי קבלתי שוב את חיי במתנה.

מסתובבת מאושרת בבתי כולבו, משפרת לאין שיעור, את מצב הכלכלה האמריקאית, וקונה באקסטזה, בגדים שפתונים, תיקים ואביזרים, כג'וליה רוברטס (רק בלי הריצ'ארד גיר בסוף לצערי, יותר דוד כהן מסניף בנק הפועלים, שבקש לפגוש אותי כשאחזור, קצת ככה לדבר על מצב (הרוח) של החשבון שלי)

רק לא טרנינגים.

לווינקד הסיום המרגש, הוזמנתי כמחווה של כבוד גדול, לזוג חברים ניו יורקים ותיק, לסלי וג'ואל, המתגוררים באיזור מדהים בקונטינקט "לייק קוביקה". בית עץ ליד אגם קסום וציורי, מוקף עצי שלכת מוזהבים, עליהם פנטזתי. לא היה גבול לאושר שלי. הכל זהב, אמרתי בלבי, הכל זהב...פינוק מכל עבר וארוחת מלכים מעוצבת, שהוכנה במיוחד עבורי עם כל המעדנים שהזמנתי. 

אבל הכיף היותר גדול, לו חיכיתי רוב הזמן אם להודות, היה לחזור כבר לבת שלי, שציידה אותי לטיול במכתב מרגש, בו דרשה מפורשות שאיהנה מכל רגע, כי מגיע לי. כל כך פנטזתי על הרגע הזה, בו תחכה לי בשדה התעופה, לאמא החדשה שלה, ויחדיו נצעד שתינו אל עבר החיים החדשים, והאולי יותר אופטימיים, שמחכים לנו. אם ירצה השם. כן, אם ירצה השם. ומסתבר שאנחנו לא באמת יודעים הכול על החיים האלה. ויש הרבה נשגב מבינתנו ואיזשהיא יד מכוונת בכל זאת. ואולי יש מישהו שם למעלה, שדואג לי אישית באופן פרטי. פתחתי צוהר קטן, צינית שכמוני, וכמות הניסים שזרמה ממנו אלי ולחיי ועדיין ממשיכה לזרום, לא הייתה מביישת שום חנוכה. וכן, הכול החל מעשית, מאותו יום של התקנת המזוזות. אז לכי תתווכחי. באמת קטונתי.

האם אחזור להתעצבן משטויות? האמת מקווה מאד וכמה שיותר מהר אם אפשר. אלה החיים לא?

דבר אחד בטוח - נכון לעכשיו, מבחינתי השמים יכולים לחכות. 

אה אה אה סטיינג אליוו, סטיינג אליוו...
עכשיו רק אם לא אכפת לכם, לסדר לי פה בישראל, סתיו אמיתי ברחובות עם קצת ניחוחות חורף .
בכל זאת קניתי קצת סחורה.

שלכם, עד 120 שולי.

השערות שבחוץ והסערות שבפנים - שיח אחיות לוחמות

(המממ.. נראית לי מוכרת.. תמונה מלפני שנתיים)

לא סוד הוא, כפי שהתוודיתי פה בעבר - בשנה האחרונה, אני מתמודדת באופן די פעיל עם ה"צוקית איתן" הפרטית שלי. רק שלמזלי, המבצע שלי מוגדר רשמית ע"י המדינה כמלחמה, והיא אף הקציבה לכך תקציב רשמי - לכדורים ולטילים, המסופקים לי על בסיס קבוע, ללא שום צורך לעבור אפילו את אובאמה. אני אפילו רשאית חוקית, להשתמש בביטויים כמו "בגלל המלחמה ההיא" או "המלחמה הזו" או לזרוק לאוויר הגדרות עמומות כגון "מחלה קשה" או "ממושכת"' שכן ידוע כי מחלה זו נהנית או סובלת ליתר דיוק, ממיתוסים רבים והילה הרואית כשל סוד צבאי מהמוצדקים.
מה גם שבממדי גופי החדשים, אני בהחלט יכולה לעטוף חלק נכבד מהרצועה, באהבה עזה.

אבל עכשיו נכנסתי שוב למקלחת, ולפתע החלו שוב סימני נשירה חלקיים לשיער, שרק לאחרונה חזר לשוב ולצמוח, מאז הטיפול הקודם. "אני מתה" אני צווחת היצ'קוקית מהאמבטיה לאחותי השרויה בקומה, כל אותה עת, מול ה"היפים והאמיצים" בסלון –"מתחילה לי שוב נשירה, "אני מתה".

לא, עונה אחותי, את לא מתה, בטח לא עכשיו, באמצע הפרק בסדרה. זה כל הרעיון, אם לא הבנת את הפואנטה. זה כדי שלא תגיעי, או תמנעי מהפעולה הזו, שדברת עליה, זה הרגע. אז עם כל הכבוד לנשירת השיער, עד שלא נושרים שני האגמים הכחולים שבעינייך, אני לא מרחמת.

די אני לא יכולה יותר, אני ממשיכה למרר בקול ייאוש - תוחזר כבר שולי שהכרתי כל חיי, משהו כמו לפני שנתיים, פלוס, מינוס, פלוס. אני לא מזהה את הבחורה הזרה הזו, שניבטת לי כל בוקר במראה כבר שנה. ואני מחפשת סימנים. ארון הבגדים שלה אמנם הפוך, עדיין מכורה לשוקו בשקית, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר, אך איה היא? ואותה בלורית שיער?

אני יודעת שאני במלחמה, כפי שאומרים לי כולם, אבל זה לא אומר שאני אמורה להיראות כמו טנק משוריין או כל כלי נשק אחר.
יוחזר במחילה, המראה שלי המוכר, המהווה חלק גדול מהדימוי העצמי שלי, מתחושת הנשיות, האישיות, ומלווה אותי כל החיים. יוחזרו המדים האזרחיים שלי, כלומר מידות גופי המקוריות, ואתם בגדי הישנים. טוב, לאו דווקא מגיל 18, אבל לפחות כמו לפני שנה.
ואני מזהירה אותך אחותי היקרה – שלא תעזי להתחיל לענות לי עם מילים - כמו אופי ואישיות ופנימיות, כי אין לך סיכוי. "אני מחליטה עלי" כפי שהייתה נוהגת בתי לומר בגיל ארבע.

תמיד את כל כך יסודית, אובססיה שלי, וגם הפעם את מחפשת לשווא את מה שהיה. הכול משתנה כל הזמן, למה רק לי מגיע קימטוטים, גלי חום, ושערות לבנות שאני מקפידה לכסות בצבע. את יודעת איזו הקלה תהיה לך אם תרפי מהגעגוע, אל מה שלפחות כרגע איננו וייקח לו עוד זמן, אם בכלל לחזור, כי זו דרכו של עולם, גם בלי להיות חולים.

וזה לא שאני לא פוחדת, אבל אני מעזה להגיד לך, שכן יודעת, שבחסות הסטרואידים היום, לא פשוט להישאר בחיים לידך.

את הרבה יותר מהרשימה שלך, הכוללת שיער ומידות של בגדים. בזמן שאת סופרת קילוגרמים ושערות אני מתפעלת, ובכל יום יותר ויותר, מהעוצמה הרבה, שבה את מתמודדת עם המחלה. אוסף של איכויות, של יצירתיות, הומור וחוכמה, מכל מיני סוגים, וטוב וחום. אולי עכשיו בחסות הטלטלה הזאת, תציצי עמוק יותר ותתחילי להשתמש בכל מה שטבוע בך ולא יכול לנשור!

רגע, תני לגמור משפט לפני שאת מתנפלת. תארי לך מצב, שבו את מפסיקה להתווכח עם הגורל ואת הרגעים היקרים ביום, את מקדישה לטיפול ושיפור איכות ואווירת החיים שלך, עם העובדה הלא פשוטה שנקראת מחלה.

נכון שממול ה"מה" שזמנו לך החיים, את חסרת אונים, אבל ה"איך" בידייך והוא יכול להיות עם גלוטן, ללא לקטוז, או עשוי מקמח מלא.

אני מבינה כל כך את הצער הגדול שלך, תתעקשי, תנסי להכתיב את ה"איך" - את אלופה בלהמציא רעיונות. זה הרי המקצוע שלך.

וכמו שאני מכירה אותך, גוש רצונות ויצירתיות שכמוך, את עוד תמציאי פטנט איך חיים בלי לנשום.

תרגישי נוח על הכתפיים, אחות קטנה שלי, גם אני כבר לא רזה ושבירה כמו שהייתי.

אז בתמונה זו אחותי, נאוה רבינוביץ' וכמו שזה נראה, גם היום כמו כל השנים, אני עדיין על הכתפיים שלה. והאמת שמתחיל כבר להיות לא נורא נוח ונעים עם המשקל, שנוסף בכמה שנים, אבל איכשהו עדיין לא מצליחה לרדת. 
נאוה היא מחברת הספר "לקום", על התמודדות עם אובדן ושכול, עליו כתבתי בזמנו פוסט בלינק למטה.

איתה במקביל, עוטפים אותי באהבה עזה, גם אחותי הכ"כ מסורה אירית, אחי המופלא אורן וגיסתי אביבית ששום מחמאה לא תצליח לתאר. ונכון להיום, לא נראית לעין, שום יכולת להיפטר מהם.

וכמו בכל פוסט, אני נוהגת להציב לי משימות עתידיות לעידוד הנפש, אז הייתי השנה באמסטרדם כפי שאיימתי, ואף אכלתי צ'יפס מדהים עם מיונז באמצע הרחוב, אבל החלום הגדול שהוגשם במלואו ובהתרגשות מאין כמוה, הוא חגיגת בת המצווה לבתי מאיה, בדיוק כמו שחלמתי.

כרגע מפנטזת על נסיעה סתווית לניו יורק, רק בשביל לקבל חיבוק. מישהו שם הבטיח.
רק לחצות כבר את הגשר וכל הסערות האלה. או שלפחות תהיה איזו הפסקת אש קלה.

שלכם, כמובטח עד 120, שולי

http://rega-im.blogspot.co.il/2010/11/blog-post_23.html
הפוסט שנכתב בזמנו על הספר "לקום" של אחותי

rab.nava@gmail.com - ניתן לקנות הספר 73 ש"ח כולל משלוח באמצעות מייל זה  

  
  

בת מצווה, איזה אולם נפלא...

כן, זהו, אנחנו בפנים. הצטרפנו למועדון. אימוש מתחילה לארגן בת מצווש ושאלוהימוש יעזור לה. טוב, לא ממש סגרנו על מועדון "הכול כולל הכל מכל וכל" כפי שמקובל בכל המסיבות היום, אלא יותר על אולם חביב בו נארח את משפחתנו הצנועה בשקט, וכל אחד יחטוף, סליחה, יקבל את המנה שלו. ואני רוצה להודיע מראש, וליישר איתכם קו כבר עכשיו, שלא תהיינה ציפיות. עם כל הצער שבדבר חברים, הבת שלי לא תצא מתוך צדפה, קונכייה או כל אוייסטר שהוא. היא גם לא תגיח לקולות מחיאות הכפיים, ותהלך על במה לבנה ארוכה, כדוגמנית מן השורה, בנעלי פלטפורמה לבנות. היא גם לא תפצח בריקוד בטן סוער מולכם, בעת שתעמדו מתלבטים מול הקינוח השני שבבופה. בקיצור, היא לא תתחתן עם עצמה. היא תישאר עם כל הצער, עדיין רווקה בגיל 12. וסלחו לי על סערת הרגשות. אני פשוט אחרי סיור קל ביוטיוב, בחיפוש אחר מקורות השראה, לתכנון בת המצווה לילדה האהובה. ומי שלא נמצא בשלב הזה בחייו, כאילו הפסיד עולם ומלואו, כלומר אולם ומלואו, המתקיים במקביל לעולמנו האפרפר - הוא עולם האירועים, או כפי שנוהגים השוטרים לציין בדו"ח את הסיבה למהירות המופרזת -"לרגל אירוע". מסתבר שבשנים האחרונות בת מצווה (וכנראה גם בר מצווה) הפכה למעין מיני חתונה, שבו הילדה מתחתנת עם עצמה ועם כל החלומות שלה מאז גיל ארבע, המתבטאים לרוב בשיער מעוצב, איפור מלא, עקבי פלטפורמה ושמלת כלה מיניאטורית. בגדול, מתוך ניסיון, אני לא חושבת שחייבים להצטייד בחתן לחיים, אבל בכל זאת ראוי לתת צ'אנס לאפשרות הזו. ולזאת מצטרפת מצגת תמונות מפוארת, בנוסח "חיים שכאלה". אכן חתיכת חיים והיסטוריה יש להם לסכם בגיל הזה.

טוב, לא איתמם. זו לא הילדה שדרשה אירוע. זו אמא שלה, שחושבת שצריך לעשות אירוע מכל אירוע. האמא, שמודאגת עשרים שנה קדימה, שאם לא יציינו כדת וכדין את האירוע, ייחרט הלא אירוע לעד בלב הילדה. והילדה תשתמש, הלכה למעשה, בטישו הורוד, הממתין בקופסת הנייר הפרחונית אצל הפסיכולוג. "הורי הסתפקו בפיקניק בספארי עם פיתה וחומוס" תאמר בוכייה ואני חוץ מלהשפיל מבטי למטה, ולהכין לה הפסטה שאוהבת, לא אוכל לעזור. ולכן לא אוכל לקחת סיכונים. כמובן שעולה ישר ההתלבטות, ההגיונית והבלתי נמנעת, שבכסף הזה אפשר לעשות טיול מדהים לחו"ל, לשלם שכר דירה לשנה עם חנייה כפולה בתל אביב ולאכול כל יום כל פטריות כמהין, או סתם ליהנות מהידיעה, שנשארו לך בחשבון הבנק כמה גרושים לקנות בהם לחם אחיד וחלב עמיד. ואז מגיח המצפון, עטור נצנצים ורודים ופאייטים, מהסוג של - אבל כולן עושות בת מצווה, וחו"ל יהיה תמיד, ובת מצווה יש רק פעם בחיים וגם ילדה אחת בת 12. כך שמראש היה ברור איך תגמר ההתלבטות. היה צריך לעשות רק וי על כאילו התלבטות. אבי הכלה, סליחה הילדה, שהתנגד נמרצות מראש, לכל אולם מסוג שהוא, סו הלפ הים גאד, הבין מהר, שאם לא יצטרף למועדון, יצורף בעל כורחו ע"י המאבטחים בכניסה, ונשאר מלמל לעצמו חרישית. ייאמר לזכותה של הילדה, שבמסגרת סיעור המוחות, הציעה בצניעותה ותמימותה החכמה וההגיונית, לציין את האירוע בפיקניק פשוט, על הים או בהחלקה על הקרח, מה שגרם לאם לקפוא על מקומה. "רעיון נחמד" חייכה חיוך קפוא שלא הותיר ספקות בחלל, וגררה את הילדה לאירוע "כמו שצריך", תוך שהיא לא סובלת את עצמה. לאן הגעתי?? אמרה לעצמה, ובחרה מנה ראשונה ברוטב שלוש מאות שקל, בתוספת קמצוץ עלי מע"מ. אני עושה אירוע באולם? כן, אני עומדת לעשות אירוע ביי דה בוק. וביי דה בוק הווה אומר כמובן שיהיה גם בוק. בוק של צלם אלא מה, ובו בתי תתבגר בתוך יום בחמש שנים.

אז זהו, אני מתחילה בתכנון ויש לי רשימת מטלות מפה ועד לדרום תל אביב. ויכול להיות שלא תשמעו ממני בשלושת חודשים הקרובים, כי אחרי הכול, לא פשוט לבחור חבקים למפיות, אבל פה ושם אתייעץ עמכם לגבי נושאים כבדי משקל כמו האטרקציות. אז מה אתם אומרים, מסוק שינחית את ההורים, כלת השמחה והסבתא מתוך התקרה של האולם, או סתם לבצע כניסה שקטה בספינת שעשועים מול מטח זיקוקים?.. רגע אולי אבדוק מה התוכניות של הפילהרמונית לאותו יום. ורק בשמחות, הא?

והנה בת המצוווש של האימוש.. רק תנו לי עכשיו חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.

חנוכה - על האור שבתוכנו וגם הסופגניה

איזה כיף שבאתם להדלקת נרות. רגע, מי עוד צריך להגיע? טוב נחכה קצת. יש פקקים. נו בטח, חנוכה. מסורת זו מסורת. ובינתיים, אולי שכל אחד יספר קצת על עצמו? טוב, אני אתחיל בסיפור הגבורה שלי, שהרי חנוכה כולו אוסף סיפורים חד פעמיים שכאלה. אז אירוע הגבורה מבחינתי, הקשור לחג, נבע מהצטרפותי ברגע של חולשה, לכמה שנים טובות לוועד הכיתה. החלטתי להתנדב באותה שנה, או יותר נכון, נודבתי בשמחה, להיות חלק מהוועד המכהן וחברת דירקטוריון של ג' 2 השולטתתתתת!!! איזה כבוד ואתגר. לא כמובן בענייני גזברות, שכן אני וקופה קטנה - לא הצלחה גדולה. חרגתי באותה שנה ממנהגי, להתחפש לאהיל דקורטיבי דומם, עם הצגת השאלה הבלתי נמנעת "טוב, מי רוצה להיות בוועד הכיתה. והאמת, שדווקא נהניתי מהטייטל החדש והמחייב שעל כתפי. הזדמנות אמיתית להשפיע על 35 סרדינים קטנים וצפופים ומורה אופטימית אחת, עם הרבה כוונות טובות - לא עוד היום כמובן, גם אם יסקלוני בחוצות העיר ויאיימו עלי, באיומי רבים מול מעטה. חדורת אמביציה ומלאת רצון טוב ותמים, החלטתי להתנפל על הכנת מסיבת חנוכה והפתעה מעשה ידי - הכנת סביבון ענק למסיבת חנוכה, שכשפותחים אותו בסוף הערב נופלות במחזה מרהיב עשרות מטבעות שוקולד, מעל ראשי הילדים. עמל רב שנגמר בשתי דקות, עם ילדים בוכיים מדוע לא קבלו אותו מספר כמו האחרים.

אותה שנה החלטנו לערוך את מסיבת חנוכה תחת הנושא המואר ברוח היום - "האור שבתוכי". כל ילד ידליק נר ויגיד משהו טוב על עצמו ויכתוב גם על פתק, נס שהוא היה מבקש לעצמו. חשבתי לעשות גם לכם את זה היום במסיבה, רק בשינוי קל. במקום האור שבתוכי - הסופגנייה שבתוכי והקלוריות שבתוכה. או, הסופגנייה מתחילה מבחוץ ומסתיימת בתוכנו. כי מה זה חנוכה עבורנו, אם לא מסע אינסופי וחיפוש מתמיד אחר הריבה. (שנייה, נראה לי שאני מתחילה להתקרב אליה) ותסלחו לי, שאין לי פה שום כוונות לעודד מילויים בוגדניים, כמו ריבת חלב וקרם וניל. הם מחוץ לחוק מבחינתי. מסורת זו מסורת. “ואין כמעט ריבה”, זה "אין כמעט ריבה”. וכך, לגבי סוגיית דינה של חצי סופגנייה. ויסלחו לי כל יפי הנפש. אם אתם חושבים לכם, שרק חצי סופגנייה עכשיו ורק חצי מחר, לא מתחברים לכדי סופגנייה שלמה. אז אני צנצנת (ריבה). טוב, אפשר לעבור להדלקת הנרות, יש פה איזה מתנדב או קריין עם קול טוב שכל העולם ישמע? אני תמיד מתבלבלת עם הספירה של הנרות והימים, זה כולל שמש או לא כולל שמש, עם המע"מ, בלי המע"מ

.

ועכשיו בואו ונאחז כולנו ידיים ונבקש לעצמנו כמה נסים קטנים ושימושים. לא משהו גרנדיוזי.

שהכלים בכיור ייעלמו מעצמם

שהגרב השנייה תופיע מעצמה ותתנצל

שהשלט ייפול מהיד בהישג יד

שבסופר יפתחו עוד קופה

שנתפוס את האבוקדו בעתו

שהילד יזכור מחר מה שקניתם לו היום

שהחורף ידע שהוא כזה ויכין מעצמו כל ערב סיידר חם עם אלכוהול או סחלב (פראי)

שנהיה בריאים ונר האהבה יבער תמיד.

ולפני שנעבור  לקטע האמנותי של הערב, אודה ואומר שאני מאוד אוהבת את החג הזה. יש לי זיכרון של ערב חנוכה חשוך וגשום, בו אני עצמי, חוזרת ממסיבת חנוכה בכיתה ג' בביה"ס, עם החנוכייה הזו שלמעלה, ביד האחת וביד הקטנה השנייה, שקית ניילון רטובה ובתוכה כמה נרות כבויים ושבורים. ואני עולה מהר במדרגות הביתה, רוצה כבר להגיע, (חזרנו לבד בלילה?! ) ואור גדול וחם מקבל את פני. ואמא שלי עומדת במטבח, מטגנת לביבות תפוחי אדמה וסופגניות אוסם ומחייכת אלי... זה היה החג האהוב עליה. בלי הרבה תפקידים. והבית היה מלא שמחה וכולנו אור איתן.

זהו, נראה לי שאפשר כבר לאכול. אתם מוזמנים להתכבד. לא לדאוג יש לכולם. שנייה, בואו נספור אתכם. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, אלף..נו טוב, תתחלקו. ושיהיה לכם חג עם הרבה "אור ואהבה" כפי שנוהגין לומר במחוזותינו. האור שבתוכי ,היא שלהבת אור קטנה בת 11 עם עיניים נוצצות (בעיקר כשהיא רוצה לבקש ממני משהו) המדליקה את לבי ומשמשת אש התמיד שלי, ארבעת אחי, שהם חנוכיית עד המציפה אותי אור וחום על בסיס יומי, ואוסף חברותי וחברי הנאמנים והמסורים, שעברו את מבחני החיים ותמיד שם בשבילי, וכמובן הבלוג הזה, שמאיר את היומיום שלי ושומר אצלי על ניצוץ קבוע של יצירה, שמחה ועניין.

זהו..האמת שחשבתי שנסיים בשיר מזמור, או בקנון, אני אחלק אתכם לשתי קבוצות, נניח החבר'ה מישראל והחבר'ה מארה"ב, או שכירים ועצמאיים,אבל אני הרי מכירה אתכם, אז ויתרתי.

וגם מתכון על הדרך לסופגניות מבית הסבתא: 2 כוסות קמח, 1 כפית שמרים, 1 כפית סוכר, 1.5 כוסות מים פושרים לערבב לבצק ,לכסות שעתיים במגבת לחה, לצקת עם כף רטובה לתוך שמן עמוק ורותח. לרוטב: סוכר, מים חמים, לימון טרי וסחוט. ולהשמין מנחת.

חג שמח! שלכם (שולי) נר ג'