מלכת המדבר או: גמלים שרואים משם

שימו לב, היסטוריה. פוסט שנכתב און ליין מהשטח ולא סתם שטח... מן המדבר.. בר.. בר.. איזה הד יש פה. אחת לתקופה אני נוסעת עם בתי וכמה נמלטים נוספים ליומיים שלושה למדבר, למסע "שתיים על שתיים" לאותו מקום מסוים, כרבע שעה מגבול מצרים. לא אקרא למקום בשמו כדי להשאירו חבוי וצנוע כפי שהוא היום. היופי הוא שאין בו כמעט כלום, אפילו לא את הסטייל המעוצב של סיני. כמה בקתות חמר ודקל, שרשרת הרים, שיירת גמלים משועממים.. ובעיקר רק חול וחול כיאה למדבר.

"אמא מתי מגיעים?" עפולה זה לפני או אחרי מטולה? " (שולי 1974 )  

לוקח כשעתיים וקצת להגיע למקום, ולמה אני מציינת זאת, כי בתור ילדה נסיעות ארוכות היו בשבילי טראומה. אתם ודאי זוכרים את התנאים שבהם התניידנו ברחבי הארץ - פורד אסקורט צהובה, בלי מזגן, בלי חגורת בטיחות כמובן, על כבישים עם בורות ומהמורות ובעיקר עם הרבה בחילה. קרה לא פעם שהיינו גם מוצאים עצמנו נחבטים במושב האחורי של טנדר לבן, שלאחריו נשארתי תמיד עם סימן שאלה גדול על הפנים ואי הבנה תהומי שנבע מהמשפט "אסור להשליך בדלי סיגריות וגפרורים החוצה! אוקי, אני מבינה שאסור להשליך בדלי סיגריות (ואיפה הוא הדלי הזה), אבל מה זה הציווי הזה גפרורים החוצה?! למה זה בסדר!? ויש לי תחושה שאני לא היחידה בבני גילי שהתחבטו בסוגיה הזו.

 ועכשיו בתי היא דור שני לבחילות. וכל פעם שאנחנו עוברים את גבול חדרה או אשדודה אני מתחילה לחשב קיצי לאחור. "כבר מגיעים ילדה שלי, רוצה אולי חידות בחשבון? כמה יוצאת משכורת נטו אם הברוטו הוא... טוב, שאלה קלה יותר: אמא קנתה היום מניה, האם המחיר של המנייה ירד או יעלה מחר?" "ירד!"... "יפה מאוד ילדה חכמה".

אבל הנה הגענו אליו. אל החופש.

(איך עושה גמל? באמת לא ברור...)

הימים האלו במדבר נועדים למטרות "ריסטארט" לכל מה שניתן. ריסטארט לראש, למחשבות, לגוף, לנפש, לאנרגיות, לשגרה, להרגלים, וכמובן לילדה שמגלה שאפשר לשלוט בעולם בלי שלט או עכבר ונעלמת לי ליומיים כמו כלבלב שזה עתה שוחרר מרצועתו. דמיינו לכם יומיים שבהם אתם מנותקים מבחירה (!) מהסלולארי, האינטרנט, הפייסבוק, וללא שום פיצוי של חברת תקשורת! (גם המילים הללו נכתבות לאורה של עששית. ויודפסו כשאחזור לעולם החיצון) הצ'אט היחיד שאני יכולה לנהל הוא מול גמל:

- ממצב גמל?

-סוחבים...

 -מרגיש שכל העולם על הגב שלך הא?

- נו, עולה לסיבוב?

-לא גמל חמוד ויפה תואר שכמוך, הספיק לי הטיול הקודם
שבו התיישבת לי בבת אחת בלי להודיע מראש".

אני מתארת לעצמי שלרבים מכם, חובבי הטבע ובוגרי סיני, אני לא מגלה את מצרים...ואתם מכירים את פינות החמדה הללו. אבל האמת, שמה שרציתי לדבר עליו בפוסט זה (או "רשומה" בעברית) הוא מה קורה לנפשנו וגופנו בבואנו לחופשה. חופשה מכל סוג שהוא. מלון, צימר, טיול בארץ או נסיעה לחו"ל. לקח לי זמן עם השנים להבין שאנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום. לא משנה מול איזה נוף נעמוד. אם נהיה במצב רוח רע גם מגדל אייפל לא יעזור ולא חוף קסום בקריביים. והרבה אנשים נלחצים מהעובדה שהם בחופשה ולא נהנים. איך זה יכול להיות. הנה יש להם פה בופה חופשי חודשי, הם יכולים ללכת עם צלחת ארוחת הבוקר שלהם הלוך ושוב עד הערב, ולהעמיס עליה בכל פעם, דג מלוח מסוג אחר ועדיין נפשם רוצה לבכות. אז לא חייבים תמיד ליהנות. גם אם שלמתם הון עתק על החופשה ושינו לכם את התפאורה בתמורה.. זה בסדר. תהיו סלחניים עם עצמכם. אי אפשר ללחוץ על כפתור.

למדתי על עצמי גם שבכל פעם שאני מגיעה למקום חדש בו אני אמורה גם ללון, היום הראשון הוא קשה לי במיוחד ואני מחכה שיעבור. המעבר הקיצוני בין המוכר והבטוח לזר. בין הסטרס לחופש. בטח כשמדובר במדבר. המעבר הקיצוני בין העולם היעיל, הברור, הקצבי, מלא המשימות, לעולם הפתוח, חופשי, אינסופי שנע לפי שעון וזמן אחר. וכאילו הציפייה העצמית נו, הגעת אל החופש את לא שמחה? עוד לא התחלת ליהנות? לא, ממש לא. לוקח לי זמן להתחבר או יותר נכון להתנתק, ולצאת לחופש מעצמי.

יופיו של המקום הזה הוא גם בהעדר גירויים או "הפעלות" בלשון עם ישראל, להוציא את תפאורת הטבע הבסיסית. וכך, כל מה שיש לך הוא את עצמך. תקבל גם פיתה ואורז וקצת בשר לאכול, אבל בעקרון אין לך לאן לברוח. והכיף הוא שאין גם את הצורך לבחור מבין אפשרויות ולקבל החלטות. הרבה חופשות הופכות ללוגיסטיקה אינסופית ומעייפת. אז נלך עכשיו לבריכה ואחר כך למוזיאון הרכבות? החופשה הופכת לעבודה מסוג אחר. אז ביום הראשון אצלי, אם יש לי מועקות הן מתעצמות. אבל ביום השני בתהליך הגמילה, הקסם של הטבע והמדבר מתחיל לפעול ולעשות את שלו. אני ממש מרגישה איך האוויר המדהים והמרחב הקסום מתחילים לפרום לאט את חוטי נפשי ולהשיל מעלי את המחסומים והכובד. לאט לאט, המקום שממנו באת מתחיל להתפוגג ואנחנו מתרכזים בכאן ועכשיו. נהיים שלווים יותר, ומסוגלים לעשות פעולות שמזמן לא עשינו. כמו לדבר באמת אחד עם השני  או עם אנשים חדשים ומעניינים שהתגלחו פעם ראשונה ואחרונה בבר המצווה שלהם, וללמוד מהם שאפשר גם אחרת. זאת אומרת בלי מטען של סלולארי.

ומעניין לראות איך ביום הראשון אנשים מסתגרים בתוך הקבוצות החברתיות הבטוחות שלהן וביום השני נוצרת דינמיקה חדשה לחלוטין. קוראים לזה -נפתחים. זה מה שעושים שקט, זמן, שום"תוכניות" ושום ציפיות מעצמך. אני בכלל חושבת ששום ציפיות מעצמך הוא המפתח להנאה אמיתית מהרבה דברים בחיינו. (תראו כמה טיפים אתם מקבלים היום, אולי עוד אכרוך אותם פעם בכריכת עור מהודרת).

וכך זכיתי לראות את בתי משחקת כדורגל בשבע בבוקר עם קבוצת ילדים באמצע המדבר.  וזה אחרי שהיא מזגה לעצמה לבד תה צמחים מהמדורה. מאוחר יותר קבלה גם הכשרה בשש בש. כישורי חיים קוראים לזה.

אני חושבת שהיה כיף. חושבת..כי בכל זאת אנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום...כפי שהסברתי בתחילתו של המאמר המדעי.

(מתוך טיול קודם)

ועכשיו אנחנו מחכים לו, בלב המדבר, לנסיך הקטן.. ציירתי לו כבר עץ וכבשה על נייר...
אוקי, נחכה עוד קצת ואז נתחיל להתקדם לתל אביב. על גמלים כמובן. אולי נעצור שוב בדרך בשדה בוקר אצל בן- גוריון. מה, היינו שכנים כשהייתי ילדה. חסינו בצל אותו עץ בשדרה. שתינו מאותה כוס לימונדה שפולה הכינה.

ודרך אגב, כשהפנינו את תשומת לבם של אנשי המדבר לנוכחותו של עכבר בבקתה שלנו , הוסבר לנו בחיוך של חמלה, שזהו לא עכבר אלא ירבוע. אה..זה ירבוע... אם כך זה משנה את כל התמונה. עם ירבועים הרי אין לי שום בעיה...אני רק אשנה ברשותכם את הצווחה לאמאל'ה ירבוע!!! אוקי?..

מתוך -"רגעים במדבר" - סתם, סתם, אין ספר כזה. המצאתי.

שלכם, מלכת המדבר הלא מוכתרת

מעולם לא הייתי בכזה היי!... או החיים מגובה של 100 מטר

שמחה לבשר כי כוחותיה חזרו לבסיסה בשלום! אם זוכרים בפוסט האחרון ספרתי לכם על מתנת יום ההולדת המקורית והמרגשת שקבלתי- צניחה במצנח רחיפה! ורציתי לקיים הבטחתי  ולתת לכם הוכחות מדעיות להיותי באמת קצת מעופפת.

היה לי בדיוק שבוע לדון עם עצמי ועם הסובב אותי בנושא הפחד. בסופו של דבר, הפחד הוא דבר מאוד מתיש ומכביד ודי מהר קבלתי החלטה רציונאלית שלא לעסוק בו ולתת לו מקום. ופשוט להגיד לעצמי את התשובה המפתיעה – כן! כן! הרי תמיד יש את כל הסיבות למה לא. לכי עם זה אמרתי או יותר נכון המריאי וכך עשיתי. לא אכחיש שטמפרטורת כפות ידי ירדה למצב מדאיג במהלך הנסיעה למקום הצניחה בנתניה, והיו לי כמה שיחות עם אלוהים והבטחות מקובלות ברגעים כאלה.
אז מה מרגישים בזמן הצניחה אתם ודאי תוהים.. אז ה"וואו"הגדול הוא ברגע הניתוק עצמו מהקרקע, והצלילה הפתאומית אל האוויר הפתוח. תחושת שחרור והתרגשות עצומה אוחזת בכל הגוף. משב אוויר חזק ונעים מלטף את הפנים ושקט עוטף אותך לפתע מכל כיוון. ברגליים יש תחושה כאילו דורכים על גבעות של אוויר.

פתאום אתה מבין מה זו באמת נשימה עמוקה ומתחבר לרגע לטבע, לנוף לאוויר הצח, לצבע התכלת המרגיע של השמיים, ולתחושת השקט כאילו כל העולם נמצא ב"מיוט". וכן, אתה גם צועק קצת בהתרגשות, כמו חבורת נוער מתבגר על רכבת הרים. ואולי באמת מתאים פה הביטוי ברקיע השביעי. וכמו הקלישאה הידועה, הייתה לי הזדמנות להסתכל על העולם מלמעלה, והמסקנה הלא מפתיעה חברים... אנחנו כאלה קטנים.

מתוך שיחה שנערכה גבוה מעל הרי גלבוע (כלומר מלונות נתניה) מעל העננים (כלומר המנגלים)..כ-100 מטרים מעל פני הים, עם אוהד סחלב, מדריך הטיסה המקצועי ובחור שמח מסוגו. (דרך אגב, ישנם רק 12 מדריכים מוסמכים לתחום זה בארץ, להפתעתי).

אוהד: אנחנו טסים לאורך הצוק דרך הרכס, הרוח פוגעת ברכס ומתרוממת לאורכו. ככל שהרוח חזקה יותר כך היא תגביהה אותנו יותר גם עד לגובה של 200 מ'..

שולי: אוהד תקשיב, אני מאוד מעריכה ומוקירה את פועלה של הרוח, רק אם לא אכפת לך, לפני ההסברים, לאפשר שניה ללב שלי לחזור למקומו הטבעי, ולתת לי לבצע שוב את הפעולה הזו שאני רגילה לעשות הרבה על הקרקע..לנשום אני מתכוונת.

אוהד: אה, בטח, אין בעיה, אני אשתוק.

שולי שחזרה לנשום באופן עצמוני: יו איזה כיף!
אוהד: אז מה את אומרת שנעשה קצת שמיניות באוויר?..

שולי: לא אוהד, אני מעדיפה שנטוס בקו ישר, משהו כמו קו חמש... אוקי?

אוהד: אין בעיה, מה שתגידי, רציתי רק לעשות לך כיף.

שולי: זה יופי של כיף ככה, תאמין לי.

טוב צוחקת. האמת שדי מהר התארגנתי על עצמי ואוהד יעיד, והתחברתי לעונג שברחיפה. אפילו שרנו, אי שם בין הרכס לים, לצוק, למצנח, שיפתח עלי שיפתח, לרוח שמגביהה, שמורידה, שמתחזקת, שמעיפה ושמרוממת. דמיינתי לעצמי את החדשות ברדיו לאותה שעה: והרי התחזית להיום: "עננים ושולי בגובה רב.."

אני מנסה לחשוב לעצמי, ממה הורכבה ההנאה שלי. אז חוץ מחווית הטיסה עצמה, נהניתי לצאת קצת מהשגרה ונהניתי מעצם ההתגברות על הפחד. אח"כ היה לי ממש קשה לנחות על הקרקע מרוב האדרנלין שזרם בגופי. למעשה עד עכשיו לא נחתתי לגמרי ואני במין היי קטן. ודרך אגב, מקבלים רעב רציני אחרי והצנחנית נלקחה כלאחר כבוד, לטרוף שיפודים. (זתומר'ת סלט קיסר... אוקי ,אוקי מודה, שיפודים כולל הכל). עכשיו כשהשמיים הם הגבול, והפכתי ספורטאית אקסטרים מן המניין, אני נורא מתלבטת מה יהא יעד הכיבוש הבא שלי - האם סנפלינג, באנג'י או סקי מים.. טוב, נראה לי שבטווח הקרוב אחזור לשיעורי החיזוק והעיצוב שלי. רק אני והמזרון שלי. לפחות אני יכולה להבטיח שתהיה לי נחיתה רכה.

ושנה הבאה ליום ההולדת אני מבקשת אגרטל או סט מגבות מהודר.. לא! לא! שלא תעזו.

והעיקר לא לפחד כלל!... או כמו שאומר שלום חנוך בשיר "הולך נגד הרוח".. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

שלכם שולית, ה.....הצנחנית, שנחתה זה עתה. סופי.

ולאילו שלא ראו את  סרט הצניחה, המרגש השבוע בפייסבוק, אתם מוזמנים ללחוץ על הלינק. הסרט הוא באורך של 7 דקות אבל למעשה רחפנו באוויר כעשרים ומשהו דקות!  אז כבוד בבקשה.

http://www.youtube.com/watch?v=Ymw9COWoEPs

Just do it

הגעתי לגיל שאפשר להתחיל... לדבר על הגיל.

איור יובל רוביצ'ק

כן, כן, היה לי יומולדת לפני מספר ימים ואני לא מספרת את זה עכשיו כדי שתרגישו לא בנוח ותרוצו ישר לשלוח לי בונבוניירה ופרחים בדואר רשום. (בסוף אתן את הכתובת...) לא זו הכוונה. אני מספרת את זה כי ודאי כמו לכל אחד מכם או שלא, יום ההולדת הוא יום טעון. מהמון סיבות. וככל שמתבגרים, הסיבות מתרבות והטעון נהיה טעון יותר. לא אגלה לכם כמובן מטעמי צנעת הפרט ובטחון המדינה את גילי. אבל אתם יכולים לשער לבד - עשרים פלוס מינוס... פלוס כמה פלוסים. כן, יש לי כמה פלוסים... גם לא אספר לכם איך ביליתי ביום הולדתי, שוב מטעמי צנעת הפרט. לא רוצה להצטייר לכם חלילה כאיזה עשירון עליון שחוגג במלון בוטיק יוקרתי בתל אביב ולוגם שמפנייה יוקרתית. איזה צורה תהיה לזה אם אספר לכם את זה? הא? תבינו את זה לבד.

האמת, שרציתי לדבר על הצד הטעון יותר של ההולדת. כל שנה לקראת יום ההולדת אני נמצאת במין ציפייה, כאילו מדובר ביום הדין שלאחריו חיי כבר לא יהיו אותו הדבר. מי יודע מה יקרה ביום הולדתי. כמו איזו ילדה, אני תמיד מקווה שיקרו לי דברים מהפכניים ביום הזה, שהעולם יתהפך או לפחות יעצור מלכת. שאלך ברחוב והעצים יניעו ענפיהם קלות לקראתי, בסופר תחכה לי משוחררת, עגלה, ללא צורך בחמישה שקלים, אנשים ברחוב יחייכו אלי חיוך נסתר ומיד יפנו לי את החניה שלהם, ואני בתמורה אנופף לכולם בשלום קטן וארגיש כמו גאידמק בחוצות ירושלים. אפילו האיש האדום ירוק ברמזור ינופף לי בידו לשלום (מעניין מה יקרה לתנועה באותו הרגע..)

ואז היום הזה מגיע ועובר נורא מהר והחיים ממשיכים כרגיל, ללא שינוי ניכר, כפי שאומרת כל חזאית בטלויזיה המצויה בהריונה הרביעי.

ותסכימו איתי שנורא מיותר הנושא של הגיל הזה והקטלוג הזה. למה צריך את זה? מי זה שהחליט? היה נפלא אם היה אפשר לחלק את הגיל רק לעשרות - עשרים, שלושים, ארבעים ובאמצע - תעשו מה שאתם רוצים, אף אחד לא עומד לכם עם סטופר ומצביע עליכם - היי את חמודה, עוד שנתיים גג – בוטקס, מצטערים, מה לעשות, אלה החיים! וכאילו ככל שמתבגרים השנים דומות יותר אחת לשנייה ועוברות מהר יותר. אני זוכרת שכשהייתי בגיל התיכון, כל שנה הייתה נראית לי ארוכה ומשמעותית. איזה שינוי מרגישים בין י"א לי"ב. והשנים האלה מאזור גיל 35 וצפונה (או יותר נכון דרומה..) פשוט טסות להן. ואני מנסה לאחוז בהן. כמו הנוהג שלי לאחוז בספרת היחידות של הגיל הקודם עד יום לפני יום ההולדת הרשמי. מה יש, שנייה, תנו עוד רגע להרגיש צעירה יותר. מותר לי מבחינה חוקית. הנה אישור של משרד הפנים. אל תהיו כאלה לוח שנה. ובשנה מעוברת בכלל אני זכאית לארכה.

אבל דווקא השנה ביום הולדתי הייתי מאושרת מאי פעם, ושוב מטעמי צנעת הפרט, לא אוכל להסביר ולפרט למה. אבל אני חושבת שזה בין השאר, גם בגלל כמה גורמים או סיבות שאני ממליצה גם לכם לאמץ. אם אשמע לכם מדי רוחנית ופילוסופית, אור ואהבה וכאלה מתנצלת מראש. תבינו, זה חלק מהגיל...גיל ההתבגרות התכוונתי. ואולי אשמע לכם לרגע גם קצת כמו אלון גל, אבל אשתדל לא להעליב ולהשפיל אתכם בדרך (כן תבכו! תבכו!) מה שלא הייתי עושה לעולם, לפחות לא עד שאחתום חוזה מסודר עם רשת או קשת.
להלן עיקרי הדברים, שרובכם ודאי כבר שמעתם עליהם וקראתם באיזה ספרונצ'יק מעוצב על מדף הרוחניות /ניו אייג'/פרוזה/יוגה/מודה בחנות הספרים (בתקווה שהיה עליו 20%)

אני לומדת לחיות את הרגע. וכשנכנסים באמת לאותו רגע וחיים אותו יש תחושה של נצח.

ניתקתי קשר ואני לא רוצה להיות בקשר עם אנשים שאני מרגישה לא "אני" בקרבתם, רוצה להיות בקשר אך ורק עם אנשים בעלי אנרגיות טובות! איזה פטנט נפלא וכל כך פשוט ליישום. איך לא חשבתי על זה קודם? מותר לי לבחור נכון? בגילי המתקדם.

מנסה למפות מקומות פיזיים בהם נעים לי להיות ומקומות בהם לא ואליהם אני משתדלת לא להגיע. גם אם הם נורא טרנדיים. כמו לדוגמא ובלי להעליב ולערב שמות - נמל תל אביב. כל הסיפור הזה שם. ממש מצברח אותי. לא יודעת להסביר למה.

נגמלת או מנסה להיגמל מחומריות. איזו חוויה משחררת. פתאום מבינה שכל החפצים האלה המונחים בארון הבגדים, במגירות המטבח, על הספה בסלון, לא באמת יכולים להשפיע על מפלס האושר שלי. אולי ברגע הקנייה עצמו. אח"כ הם סתם עוד חפץ או מפר חלל, ליתר דיוק, שתובע אבק ואנרגיה ממני ומצטרף לבלגן הקבוע שלי (טוב, אל תתפסו אותי לגמרי במילה, גם נגמלי העישון חוזרים פה ושם לרק סיגריה אחת).

מנסה להתחבר למהות, ולנתק אותה מתפאורות מיותרות ורעשים מיותרים. מהות, המילה המופשטת הזו. מתחילה להבין את המהות שלה. אם גם אתם רוצים להבין למה התכוונה הפילוסופית הנודעת ש. גלנץ כעת, אארגן סדנא או הרצאה בנושא. להזמנות חייגו דחוף.

מתאמנת על להקשיב לקול הפנימי ולתחושת הבטן הראשונית, שנותנים תמיד ומיידית את התשובה הנכונה לכל התלבטות. איזה כלי מדהים מעניק לנו גופנו. כל כך פשוט. שנים לא סמכתי עליו ולא פרגנתי לו מספיק בטיפשותי, וחיפשתי תשובות בחשיבה מאומצת ומתישה.

לשחרר. להשתחרר. לתת לדברים לקרות. לזרום עם הסימנים וההפתעות שמביא איתו היום. כמו ילד שמגיע ללונה פארק. לתת לעולם, ליקום, להגיד לי את דברו ולהוביל אותי. כל יום הוא הרפתקה חדשה. דוגמא ליישום פרקטי ביומיום - יש לי פגישה חשובה היום אחה"צ, מה אעשה עם סידור לילדה? פעם הייתי נלחצת והיום אני אומרת לעצמי, תראי שזה יסתדר מעצמו ואכן כך קורה. (העברתי פשוט את הילדה לפנימייה...חחחח)

להבין שאנחנו חלקיק קטן בעולם הזה כמו טיפה קטנה בתוך קצף גל בים. אנחנו לא מרכז העולם. (איזו הפתעה נכון?) אנחנו כמו אורגניזמים אחרים, קצת מפותחים יותר אמנם, שצריכים להעביר את האיקס השנים שלהם על פני העולם, שהיה קיים מיליוני שנה לפנינו וימשיך להתקיים בעוצמתו גם מיליוני שנה אחרינו. (כן, גם זה היה שוק בשבילי לתפוס..) ומה שנותר לנו לעשות הוא להעביר את הזמן שלנו בצורה הכי נעימה עם כמה שיותר רגעים מהנים. תמיד רחפה לי בראש המחשבה, כאילו בסוף חיי אצטרך לעמוד מול בית משפט וחבר שופטים שיחזיק בידו את רשימת מעשיי לאורך החיים, ואדרש להסברים והתנצלויות. "את היום חופש המפנק ההוא לקחתי כי הייתי ממש כבר גמורה בעבודה" אז מסתבר שלא מחכה שום שלב כזה. אנחנו חופשיים.
ולסיום אספר לכם שליום הולדתי השנה קבלתי את המתנה הכי יפה ומרגשת שקבלתי אי- פעם בחיי - צניחה במצנח רחיפה! נאמר לי שהמתנה היא לצורך שחרור פחדים. מקובלת עלי המטרה הזו ואני אלך איתה או יותר נכון אעוף. ולכל אלה שאומרים שאני קצת מרחפת - בקרוב תהיינה הוכחות!. ואני כותבת את הפוסט הזה כמה ימים לפני הצניחה, בתקווה שעוד נתראה. טוב, אז אם לא הצלחתי עדיין לנחות, יש שניצלים בפריזר.

ותסלחו לי אם הפוסט הזה נשמע לכם הפעם מעט פיוטי, זה מה שעושות כנראה כמה כוסיות שמפנייה יוקרתית במלון יוקרתי שלא ספרתי לכם עליו.

וראיתם איזה איור יפה אייר לנו יובל הזה. הפעם הוא קיבל ממני הוראות מפורשות מראש "יובל תקשיב טוב, זה פוסט על יומולדת אז בבקשה ממך, אם אפשר לא לרדת עלי הפעם, תודה מקרב לב."

(תתכבדו... מעשה ידי מלפני שנה..אם אין לכם בעיה)

ואסיים בשירו המקסים של דני רובס "משהו חדש מתחיל" שיושב בול על הפוסט היום. הייתי לא מזמן בהופעה שלו והוא נורא מצחיק וסיפר שהשיר הזה הצליח בכל קנה מידה ישראלי נדרש: השתמשו בו לפרסומת, שרו אותו בכוכב נולד והוא נחקר במשרדי מס הכנסה...אז הנה דני, עוד מדד להצלחה שלו...הוא מופיע עכשיו גם בבלוג שלי. מה יש, גם מדיה לגיטימית, לא?

שלכם, שיכורה ולא מיין, והופ הופ טראלללה גדלתי בשנה, שולי.

דברים קורים תמיד בזמן נכון
באים הולכים בין ההמון
את עיניי תראי, ומגע מקרי בי
ניסים קורים, הכול עוד אפשרי
האם פתאום את תעברי?

(לחצו על הלינק)

 http://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8&feature=related

הרהורים על פורים וגם תמונות ואלבומים, שירים וריקודים.

או: לתפוס את הרגע...

 

אז כמו שכל הקניונים כבר מבשרים: פורים בפתח וזה לא מבדח.

רבים מאיתנו נמצאים בתקופה הלא פשוטה הזו, בה צריך לחשוב ולארגן את התחפושת לילד. מתפללים בליבנו שהילד יבוא השנה עם רעיון קל ופשוט. (אולי תתחפש למציל בים? צריך רק בגד ים, רמקול ודגל). צריך לקחת בחשבון, שהתחפושת תתאים לכל מזג אוויר ולאפשרות שהילד גם ירצה לזוז בתוכה ולבצע פעולות בסיסיות כמו נשימה, הליכה, ריצה, מכות ובכי עם החברים בחצר. (דרך אגב, לדעתי לכל תחפושת קנויה צריכה להיות מצורפת ערכת דמעות קטנה, על כל מקרה).

וכשמדברים על פורים אי אפשר שלא לדבר על צילומים ותמונות. פורים בלי תמונה משול לפסח בלי מצה וליום עצמאות בלי שידור חוזר של גבעת חלפון, ולהזכירכם, בצד הבלוג המחוייך שלי, אני גם מעצבת (ברצינות) לאנשים אלבומי תמונות ייחודיים. ופורים זה החג להציע לכם את שירותי. הרי אין מצב שלא תצלמו את הילד שלכם בתחפושת. ליום הזה בעצם הומצאו המצלמות לא? למה מחכה כל השנה על המזנון, מצלמת הקנון או הניקון הסופר משוכללת, עם הזום שבע מאות וריפלקס וריפלוקס וזום אין וזום אאוט, אם לא לאותו שבריר שנייה ורגע חמקמק. לא חשוב אם הילד בוכה באותו הרגע, לא רוצה להצטלם, לא סובל את התחפושת שלו, לא נוח לו, הניילון הזה מגרד אותו, החוט הזה דוקר אותו, מתבייש, עייף, רוצה הביתה, אנחנו את התמונה שלנו נשיג ויהי מה! תבין בוב ספוג חמוד שלי, ספיידרמן גיבור שלי ,שלגיה של אמא... אמא שלך את התמונה הזו תוציא ממך היום. אז בוא נעשה את זה בטוב. הא? רגע, הנה יופי ,עוד חיוך בבקשה.. חיוך אמרתי! ליצן לא יכול להיות עצוב, ונסיכה לא יכולה לבכות. איזה נסיך יגיע אם תבכי? אה? קודם תכירי אותו, את הנסיך, תסגרו על אולם, אחר כך תבכי לו כמה שאת רוצה.(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו להגדלה)

אז אחרי שיש לכם את התמונה או תמונות הנכספות, הביאו אותן אלי ואצור לכם מהן מזכרות ייחודיות - מיני אלבום לפורים או קולאז' עם תמונה אחת על קנבס, שיעבירו את הרגעים היקרים ואת הסיפור והחוויה שמאחורי.  

(לחצו להגדלה)

ובכלל, זה הזמן להזכיר גם את עניין המתנות האישיות. עם כל מתנה שאני מכינה לאנשים, אני נהנית לראות את ההתרגשות וההפתעה שלהם עם קבלת המתנה. אנשים מאוד מתרגשים לקבל מתנה אישית שנתפרה בדיוק למידותיהם. שנראה כי חשבו עליהם באמת לכמה רגעים, ואולי אפילו, אולי אפילו אוהבים אותם באמת...כי חולצות ובושם הם איכשהו מסוגלים לקנות לעצמם, אבל לזכות שמישהו באמת ישקיע בהם מחשבה, ילמד על אהבותיהם וחולשותיהם, לזה אין מחיר ואת זה לא קונים בחנות או במכולת כמו שאומרים. גם הקשוח שבגברים יחייך או לפחות יניד גבה, כשהוא יקבל קולאז' שמספר וממחיש ב"יצירתיות" את אופיו  ואהבותיו - בירה כדורגל, בירה כדורגל, אוקי לא נהיה כאלה סטריאוטיפיים, גם חומוס ופיצוחים.  ויש גם סיכוי קל שבקלים, שהוא יראה את זה בגאווה לחבריו, אבל רק אחרי המשחק כמובן . אז לקראת יומולדת הקרוב שלה או שלו תרימו טלפון אלי לפני.

ורגע, הכי חשוב,  למה אתם עצמכם מתחפשים השנה? אל תגידו לי ששוב לקאובוי והיפית. אין עוד תחפושות בעולם? טוב, אפשר להבין אתכם, ככה הורגלתם בילדות. פעם היו פחות או יותר שתי ברירות מחדל: קאובוי לבן והיפית לילדה. שנים התחפשתי כנערה להיפית, אחרי שהתפכחתי מתמימותה של כיפה אדומה ומכפכפי העץ הלא נוחות של ההולנדית. והאמת, אולי אלך על זה גם השנה. מתאים לי בול. הרי אני כל היום זרוקה על הדשא בפארקים, במופעים של רוק פרוע, ישנה קבוע באוהל מחאה זה או אחר ומוחה נגד. וכמובן מי שמכיר אותי יודע, יש לי סרט על המצח ופרח קבוע בשיער .

בעבר היה די פשוט. תחפושות עברו משנה לשנה ומאח לאח. לא רוצה להיות אינדיאנית השנה?

אין דבר, תהיי שנה הבאה.  

ולמתקשים במציאת רעיון  לתחפושת הנה, יש לי כמה רעיונות בשבילכם:

סופרמן - כל מה שאתה צריך הוא להצטייד בעגלת סופר ורשימת קניות

אנשי קריירה שרצים קדימה יכולים להתחפש לאנשים שחיים את הרגע. אפילו לרגע.

נשים רבות יכולות להתחפש ל"יפה טבעי" - זה בסך הכל דורש להסיר את המסכה...זאת אומרת האיפור, הלק והפן .

הגבר הישן יכול להתחפש לגבר החדש ולהפך.

"הבחורה הלא מושגת" – את רק צריכה לסגור את הנייד. תחפושת מאד זולה.

אנשים מתוכננים יכולים להסיר את השעון (תחפושת נורא פשוטה) ולראות מה יביא יום.

אנשים שרואים את חצי הכוס הריקה, אתם יודעים את ההמשך.. אז מה אם ביטוח לאומי נזכר לבקש ממני ארבעים אלף שקל, הוא יכול היה לדרוש שמונים. כן ,מבינה אתכם, תחפושת מציקה ולא נוחה.

 אני בסוף כנראה אתחפש למשהו סטנדרטי -היפיפייה הנרדמת. מה רע? לישון כמה שנים טובות את שנת הביוטי סליפ שלי, לקום רעננה, יגיע נסיך, נשיקה פה נשיקה שם, ויאללה נרכב אל עבר האופק. (רגע, אולי יש טיסות ישירות לשם? צריכה לבדוק את הנושא)

שלכם, שמחה ומבודחת שולי

ואל תשכחו להכין משלוח מנות...

כלל ידוע הוא שככל שתשקיעו בו יותר, כך תקבלו משלוח מנות ביחס הפוך לו בתמורה. נסיון של שנים.

להזמנות אלבומים ומתנות מקוריות  regaim.mail@gmail.com

ושיר שמדבר דוקא על נתינה...עם קצת ליצנים כנדרש מפורים. לחצו על הלינק

http://www.youtube.com/watch?v=UF9ZqkRpT7w&feature=related

.

..



"מה מצחיק" - מופע הסטנד אפ הראשון שלי

חברים אני נורא מתרגשת. לא בכל יום אני מזמינה אתכם למופע סטנד אפ בכיכובי. ככה בלייב מול מאות אנשים שיושבים עכשיו בביתם. מתנצלת בפני אלה שנזכרו מאוחר מידי, אבל כל הכרטיסים נמכרו, אזלו, נשארו רק כרטיסים בספסרות ובמחיר מופקע. האמת, התלבטתי אם לערוך את המופע באולם בצוותא, אתם יודעים..אני, שלמה ארצי וסדרן מנומנם מקיבוץ בגליל. או ללכת ישר על הדבר הגדול - האמפי בקיסריה כשקובי פרץ, משה פרץ ועמיר פרץ עושים לי מופע חימום. אבל קצת קר ורחמתי עליכם וגם עם כל הפקקים וההליכה מהחניה. בסוף החלטתי להריץ את המופע בצורה האינטימית הזו. כשאתם אוכלים לי ביסלי מול המחשב. כמובן שסגרתי עם עצמי חוזה קודם. ואיזה חוזה... חתיכת חוזה. חסר לי רק להפר אותו. בחוזה מצויין שאני מחויבת להצחיק אתכם, חמש פעמים לפחות, צחוק פרוע בנוסח ההההה... לגרום לכם להתגלגל מצחוק פעמיים לפחות, להתפקע מצחוק בין שלוש לחמש פעמיים, ומי שרוצה יכול גם למות מצחוק. אבל זה כבר על אחריותו. ויש דבר נוסף ומהפכני במופע שלי. כל הבדיחות מתומחרות ואתם לא מחויבים לשלם על בדיחות שלא הצחיקו אתכם. נניח ויהיה מצב שבדיחה מסוימת לא תפיל אתכם לרצפה כמצופה, אתם, יכולים לבוא אלי מאחורי הקלעים, ולהגיד לי צ'מעי שולי, עם כל הכבוד והרצון הטוב, לא נפלנו בקטע הזה, של השוטרים והגנבים. צחקנו עד המשפט "עצור או שאני אוכל סנדביץ".. אח"כ איכשהו הייתה נפילה. ממש ירידה במצב הרוח הלאומי. אין בעיה, יתרת הבדיחה תקוזז מכרטיסכם. רואה החשבון שלי ערוך לכל. תגידו מה שתגידו, מצחיקה אולי אני לא.  אבל פריירית כן.

אז מה, קבלתם כרטיסים טובים? איפה תקעו אתכם, סליחה, הושיבו אתכם? ליד השולחן? ליד הטלוויזיה? ליד המקרר? או אולי אתם צופים בי בלפ טופ מתוך המיטה? רק שלא תירדמו  לי. קצת נימוס. אז יאללה נתחיל עם כמה בדיחות קלילות, קצת איך אומרים, לשבור את הקרח. מכירים את אלה שמתחילים קבוע את הסטנד אפ שלהם עם "מכירים את אלה ש?"..נראה לי שאשתמש בטריק הזה. נלך על בטוח. אז מכירים את "אלה ש" נכנסים לסופר ומסתובבים שעות סביב דוכן הטעימות הקטנות האלו עם הקיסמים. כל פעם באים כאילו מחדש - "שלום, אפשר לטעום?" שעה אחרי, עוד סיבוב, "שלום, אפשר לטעום?".. יאללה חברים, תישארו כבר לארוחת צהריים ולארוחת ערב, יש טעימות של יין. או..."מכירים את אלה ש" -מביאים, או יותר נכון מביאות, אוכל ביתי לעבודה נו, בקופסאות הפלסטיק האלה תפוחי אדמה, אפונה וקציצות שהכינו אתמול. לא זאת ועוד, הן גם מתחילות לחתוך לעצמן סלט.לאט. לאט. סלט. לאט.לאטץ סלט. סלט סלט.לאט לאט. ואני עומדת בצד דוממת ודומעת. יודעת בליבי שלעולם, לעולם לא אהיה אחת מהן ואכבד כך את עצמי. אני כבר ארד ואקנה לי את הפיתה המשמינה הזו שלי מהחומסיה. וזה מביא אותי  ל...מכירים את אלה שאומרים לך שאישה צריכה להיות מלאה במקומות הנכונים?...אז אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לשאול אחת ולתמיד, תגידו לי איפה הם, המקומות הנכונים האלה?!  כי אני יודעת איפה הם לא..בים למשל!  אה, אתם אוהבים שיש מה לתפוס..קדימה תנסו לתפוס אותי.

נו, מה אתם אומרים, איך היה עד עכשיו? מצחיק, מצחיק בקושי?, לא מצחיק? אה, נרדמתם אוקי. הבינותי. אין ברירה, מוכרחים להמשיך לחייך. אתם ודאיודאי מחייכים לעצמכם  עכשיו חיוך של חמלה, מה הבחורה הלא נורמלית הזו רוצה מהחיים שלנו. איזה פוסט הזוי היא כתבה. בזמן הזה יכולנו לקרוא שירה. נמשיך לא לשלם לה. אבל ם ממש לא צחקתם אל תסתפקו בלייק מנומס בפייסבוק. תביעו מחאה. תרעומת. צאו לרחובות. צאו לכיכרות, תערכו הפגנות. תחליפו את השלטון. תארו לכם מה עוד יכול לקרות מבדיחה אחת לא מוצלחת שלי. 

רגע, אז איפה היינו? מכירים נגיד את אלה שבאים לבליינד דייט (טוב, זה לא יכול להיות מצחיק), ואת אלה שבאים לרופא (אף פעם לא מצחיק) ואת אלה שעומדים לפניך באוטובוס, ואת אלה, כן את אלה שנכנסים שוב לסופר -מכירים את אלה שנכנסים לסופר? ספרתי לכם עליהם?..אוי זה מצחיק. ומכירים את אלה שאין להם שום בדיחה טובה יותר לספר והם ככה מסתבכים עם עצמם? אף פעם אל תלכו להופעות שלהם, זה יגמר בבכי. שבו בבית, תראו מבט.

ועם מעט רצינות רציתי לספר לכם שכקופיריטרית זכיתי לכתוב טקסטים לפרסומות לג'ון קליז  בקמפיין סרטים שצלמתי איתו,לקרן מור (האחת ויחידה עיני), מוני מושונוב (האחד והיחיד) רמי ורד, יאיר ניצני ומשה פרסטר. איזה כבוד וכיף היו הרגעים האלה בשבילי. הישיבות הנורא רציניות על הטקסטים, המטופשים להפליא והרגעים המטורפים בצילומים ובהקלטות. רבים מהקטעים נשארו כפיילוטים, אבל הצחוק והחוויה באותם רגעים היו שווים כל רגע.  

טוב ,אז אם אני לא אהיה סטנדאפיסטית גדולה אולי אני יכולה להיות זמרת? אז תגידו שיש לי עיניים גדולות, אבל בינינו, למי אין עיניים כחולות, אה גדולות, מה אני לא יכולה להיות אילנית? למה לא? למה למה? לחצו על הלינק ותשפטו לבד.

שלכם, בשיא הרצינות, שולי.

קבלו אותו: ולנטיין דיי -אהבה במבצע - לב פלוס לב חינם!

אתם מוכרחים לאהוב את הפוסט הזה. או לפחות לחבב. גם אם חזרתם עכשיו עצבניים מהעבודה, או אולי אתם במשרד, עוד יותר עצבניים, אני בטוחה שכמה מילות אהבה יוכלו להלך קסם עליכם. בכלל הפוסט הפעם יהיה יותר עדין, רגיש ומתחשב כזה. המילה אהבה תוזכר בו יותר מפעם אחת ויש שיאמרו שנגררתי אפילו לקיטש. אבל הנושא מחייב. ותאמינו לי שניסיתי לברוח שמאלה וימינה. טוב, אולי בכל זאת לא מומלץ לחולי סכרת. 

ולנטיין די בפתח, חברים...מי שכח? מי לא זכר? מי הדחיק? מי הספיק? מי הסמיק? מי ישבר לבו ומי ייצא מגדרו? טוב, עוד לא מאוחר להציל את עורכם. לבחירתכם, אהבה ממבט ראשון, אהבה חד צדדית, אהבה לנצח נצחים, אהבה טהורה, אהבה אפלטונית, אהבה ללא תנאי, אהבה על תנאי או שניים, אהבה נכזבת או סתם הערכה הדדית, הכל ניתן להשיג בחנות שלנו ובמבצע כמובן. האמת, שכדי לכתוב את הפוסט הזה נזקקתי לשים ברקע כמה שירי אהבה שיתנו בי את ההשראה הנדרשת. טיפוס ציני וקר מזג שכמוני. אני ורגש..יה רייט. מצאתם את מי. מעולם אהבה לא השפיעה על חיי ולא שחקה אצלי תפקיד..מעולם לא דפק לב האבן שלי והמתין מעולף לטלפון המיוחל. שאני אחכה לטלפון? ראיתם יותר מדי סרטים רומנטיים. שאני אזיל דמעה? זה האבק הזה שהורג  אותי.

ומי היו אצלי ברשימת השירים? החילותי ב"עוד סיפור אחד של אהבה”, לפני שסוגרים את האורות ואני הולכת לישון. עברתי לגישה האסרטיבית והלוחמנית "יש בי אהבה והיא תנצח" - גם את הפקח הגורר לי עכשיו את האוטו.. ("הי, חכה חכה, ארוץ מנופפת לקראתו -יש בי אהבה!") עצרתי לנוח קלות ב"תחת עץ האהבה" ביחד עם נורית גלרון ויוסי בנאי, קבלו אותי יפה והיה מאוד נעים.. חפשתי "שיר אהבה פשוט"- היה די מסובך, בדרך הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאול יו ניד איז לאב, או לייק..חיכיתי בנימוס לתורי ב"עכשיו התור לאהבה"... 
אבל "מרוב אהבה אני שותקת", לא מסוגלת להוציא מילה.

אם יש משהו שמחזיר אותי לשהותי בת השנה וחצי בארה"ב זהו ה"ולנטיין דיי" או "חג האהבה" שעשה עלייה לישראל והפך לחג עברי תקני. תקני מלשון תקני תקני יש מבצע עכשיו בקניון. ומדוע עברתו את השם דווקא ליום האהבה? למה לא קראו לו "יום החשבון"? יום האכזבון? "יום האני נורא בסדר, ואתה?" גרתי בעיירה כפרית בשם צ'אפל היל במדינת צפון קרוליינה, עיירה שלווה וציורית אבל מבחינת האקשן -משהו כמו עפולה ביום כיפור. ובאמריקה כמו באמריקה, ולנטיין דיי הוא יום שאתה חייב לאהוב. או לחבב לפחות. וברגעים אלה ממש (ויעידו קוראי שבארה"ב המצויים כעת במייסיס או בטארגט) גדודי לבבות אדומים הולכים ומכסים כל פינה רעננה ברחובות ובקניונים. על כל מדף בכל חנות נחים להם, חגיגיים ומלאי חשיבות, לבבות שוקולד, לבבות על גרביים, תחתונים, עניבות, כוסות או ארוזים בניירות בונבוניירה אדומים מבריקים. אפילו סופגניות הדונאטס מעוטרות בציפוי של לבבות ולצידם דובוני הפרווה המסורתיים. (מתנה נפלאה לדובון הפרטי שלך הרובץ עכשיו מול הטלויזה או לדובונית שלך אופס, מה פתאום דובונית, התכוונתי למהממת..)

על העצים ברחובות צומחים להם לבבות, אפילו השוטרים מציירים לך לבבות בדוחות החנייה. וברקע השירים ששוטפים לך את המוח, קשה שלא להיכבש, שלא לומר להתאהב, באווירת החג הזו כמו באווירת הכריסמס. חום מעוצב שעוטף אותך מכל כיוון. וכנדרש מהציבור הצייתן, מאות אנשים הולכים עכשיו ברחובות חדורי אהבה וכרטיס אשראי, ועם לבבות בעיניים..במקום דולרים(!),עשרות גברים עוצרים עכשיו עם האוטו ליד חנות הפרחים הסמוכה למשרד ועוטפים להם ורד בתוך נייר צלופן אולי בצרוף נו, הדובי הזה (אם כבר אז כבר) ואולי גם איזה סט לבנים סקסי על הדרך, שהוא כנראה יצטרך ללבוש בסוף בעצמו (“אז זה מה שהיית רוצה שאהיה הא??? אתה יכול לחלום. טרנינג מותק! זה מה שתקבל עד סוף ימיך). כל זאת מיועד כמובן למי שיש לו אהבה, באותם ימים. כל השאר מתבקשים לאכול את הלב ולסור לסניף וולמארט הקרוב להצטייד בחבית גלידת האגן דאז,(וניל? קראנץ' שוקולד?) בה יתקעו מתוסכלים ודומעים, או יותר נכון מתוסכלות ודומעות את הכפית, תוך כדי צפייה בטלוויזיה ויתחברו לבריג'ט ג'ונס שבתוכן. אפרופו, אף פעם לא מראים בסרטים גברים שבורי לב מול הטלוויזיה. רציתי לשאול, מה אתם אוכלים ברגעים האלה? הא ברור, התשובה ידועה. אין לכם רגעים כאלה. אין בעיה, תמשיכו לבכות בלילה.

.

(אתם מוזמנים לאכול את הלב)

כפי שאתם אולי חשים בין השורות, יש משהו ביום הזה שאני לא "אוהבת". איך רגש אישי, אינטימי, ספונטני בין שני אנשים הופך ליום רשמי המוכתב ע"י לוח השנה, יום מסחרי ויום רווחי בהתאם. בני זוג רבים (כמובן לא כולם) עומדים עכשיו ליד האהובים עליהם עם אקדח לרקה "תראה לי שאתה אוהב אותי! יש בדיוק מבצע עכשיו שלושה לבבות במחיר של שניים ובאריזה מהודרת, אה וגם דובי עם לב, בקנייה מעל 250 ש”ח אתה אוהב אותי או לא??? ה"מוכרחים להיות שמח" הזה. שני הצדדים מודעים לחוסר הספונטניות של היום הזה, אבל אם אחד מהם יעז למרוד בו, יש חשש שהשני לא יבין את הבדיחה... והאפשרות השנייה היא להיות נורא בסדר ולעבור את האירוע הזה בלי חיכוכים מיוחדים. במין הסכמה הדדית שקטה - אתה תפתיע אותי כנדרש ואני אשתדל להראות מופתעת. חוק זה חוק כידוע.

אבל האמת, שלא באתי להשבית שמחות,ואם נניח בצד את הדיון על  מהות היום הזה ונתרכז במילה אהבה או בהטיות הפועל "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך". אז אין מילים יפות מאלו. הן מפיחות בנו חיים וכולנו נהנים לשמוע אותן שוב ושוב, ללא שובע, גם מהילד שלנו. אז תנסו את זה הרבה בבית.  

יש משפט שנחרט לי בראש מהשיר היפהפה "מרוב אהבה שותק" – "כשהפסיק אוהב ת'נקודה, תמיד הוא אומר לה, חוזר ואומר לה, שהוא פסיק על ידה..." לו הייתי נקודה, הייתי מתאהבת בו, בפסיק הזה.

וכשזה מגיע לאהבה, עם אלפי השירים קצת קשה להפסיק לשיר.. וזה המקום לפרגן לזמרת מיוחדת במינה שהצליחה לחדור ללבי ולפלייליסט הפרטי שלי. קוראים לה דקלה דורי ויש לה שיר שקוראים לו "גם אני" ואלו כמה ממילותיו הכנות:

גם אני רוצה לשמוע

טוב טוב טוב טוב טובה

בבקשה תאהב בבקשה

תבוא עלינו הטובה

  

ולכל אלה שליבם לא יחסיר פעימות השבוע..או שליבם נשבר חלילה, הנה יש לי פה תרופות ללב שבור. גם זה צריך להיות בארון התרופות על כל טלפון שלא יגיע. שניים ביום לא להגזים.
 

מאחלת לכם למצוא ומהר את האהבה שלכם. מי יודע מה היא עושה עכשיו? אולי היא או הוא קורא קוראת את הבלוג שלי? ולהזכירכם שמו של הבלוג הוא "רגעים" אז אולי בכל זאת תעצרו רגע ותקדישו אותו לאהבה. לפחות זה חג בלי הרבה סבל היסטורי כמו בכל חג עברי ובלי מפגש משפחתי מחייב.

ושלא תחשבו שאני כזו צינית. כשזה מגיע לאהבה, גם לי יש רגשות. וחולצה. שלכם באהבה לנצח נצחים, מטורפת עליכם, שולי. (מי אוהב אתכם יותר ממני? מי מצחיק אתכם כשאתם עצובים?) וכמה קשה היה לבחור בשיר מתוך האלפים. אבל בחרתי בשיר "אל תשאלי אם אני אוהב" שאולי יסמל את לעד את ההבדלים הנצחיים בין גבר ואישה.
 אוקי לא אשאל...לפחות לא ברבע השעה הקרובה. 

אבל רגע, אל תלכו, לא דברנו עוד על אהבה ולא ירדנו אל סופה...

נו ,טוב בפעם אחרת.

 

חג אהבה שמח!