איך זה שכוכב אחד עדיין מעז

צילום דני דותן

או על ברית העולם שהופרה

הייתה לי ברית עולם עם מתי כספי. ברית של שנים. מגיל צעיר גדלתי על שיריו והם היוו חלק מפס הקול של חיי, כמו אצל רבים אחרים. זו הייתה ילדותי הראשונה, כנערה נוגה, מכונסת ומורדת בחדרה, על מיטת הנוער, לבד או עם חברים ואהבות ראשונות, אהבות אמת, אהבות לנצח  עד אין קץ בהחלט - שנינו גוף אחד - שאתו ביחד נזדקן, כן כן, בדיוק כמו המילים האלה בשירים.

הייתה אפילו תקופה בילדותי, שנות השבעים הקסומות, שמתי גר בשכונה שלי, פינת אריק איינשטיין, שגר גם הוא בסמוך. רחובות שלמה המלך פינת שד' בן גוריון. ויש לי זיכרון מעורפל שלו צועד ברחוב במכנסי הפנטלון הרחבים והסנדלים דאז. 

דרכו של מתי התוודעתי לראשונה לסוג ההומור החביב עלי – הומור שנון ושקט מבעד לשפתיו החתומות ופני הפוקר פייס שלו. חיוך ומילה אחת שלו יכלו להמיס אותי או לגרום לי לשאוג מצחוק שעות אחרי ההופעה. בהמשך היו אלו מונטי פייטון.

ואז הוא הפר את הברית.

הוא הפך אנושי. אדם מן היישוב, עם סיפור משפחתי סוער, מלווה רבנות, בתי משפט עורכי דין, חובות כספיים, ועם ומעשים ואמירות שלא יכולתי להבין או לקבל. כמו לנטוש את ילדיך ולא לראותם משך ארבע שנים. או להצהיר פומבית על התנכרותו ושנאתו לאמם. איך זה שכוכב אחד מעז? איך הוא מעז? למען השם? האיש הזה מהשירים האלה.

ואז הוא נעלם לו לחו"ל, הלך מאיתנו, בלי לומר מילה בלי להזהיר, והסתגר לו כמו נוח בתיבה, עם האריה והממוטה, הגמל והשיבוטה ואפילו כן, גם ההיפופטם. והארץ שקטה מאד. בשלב מסוים, פתח לרגע את הצוהר וחזר לארץ, אבל מבחינתי האור שלו עם הניצוץ ההוא, כבה. 

לאחרונה צפיתי בסרט- "וידוי", סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן, שנעשה עליו, בו הסכים, להפתעת כולם לשתף פעולה, כמובן בעירבון מוגבל כיאה למתי. בכל זאת, יש גבול, לא ציפיתי לשמוע צחוק מתגלגל שלו על המסך, או לראות את שיניו. במחשבות על המניע, נראה כי ביקש לראשונה להסביר לקהל מעריציו מה באמת קרה שם, ובצורה מסוימת לקבל מחילה והבנה למעשיו. הסרט הפתיע עם עובדות שלא ידענו, כמו העובדה שהיה נשוי לאישה בשם גליה לפני דורין או היותו חולה בפוליו כילד ושנאתו המוצהרת לאביו. אצל מתי הכל טוטאלי. כמו הנביאים הקנאים לשם.

ואז הוא נשאל את השאלה שאולי בשבילה מבחינתי נוצר הסרט. כי את כישרונו או גאונותו המוסיקלית אין צורך להזכיר או להסביר- ידענו לבד ומתמיד. רצינו שיסביר לנו איך העז. אתם יודעים. והוא אכן נשאל. והוא אכן ענה. הוא ענה - בכנות מצמיתה ובניתוח "מתימטי" משחק מילים שכזה – שילדים אלה לא נולדו מאהבה, ולכן אהבתו אליהם היא ביולוגית בעיקר ופחותה בהרבה מאהבתו לשני בנותיו מאשתו השלישית - והאהובה כמובן. תשובה שאותי כמו רבים, השאירה המומה. עם חוסר היכולת להבין או לקבל - לא רק את עצם ההרגשה שלו עצמה אלא גם את הצהרתו הפומבית עליה. במחשבה על נפש ילדיו. ואת זה אני לא שוכחת ועל זה אני לא סולחת, ועל זה אני לא אסלח לך לעולם.. מתוך שיר של נורית גלרון, מתי, אם לא שמת לב.

ביום מסה

מילים: משה טבנקין
לחן: מתי כספי

בבגוד באדם דרכו -
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל -
אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער - אטום
שחללו - בלוי
שעיגולו - חתום
שעפרו - קלוי
שאין בו אבן על אבן
שאין בו ענף לקושש
שאין בו פחמי כיריים
אין בו לחם
אין אש
אין מים

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

מדינה על האש

אז הבטחנו יונה עם עלה של זית. ומי שחלם לו שימשיך לחלום. כי ההרים עוד בוערים באש קרבות ועדיין אי אפשר לגדול בשקט. ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף. ארץ אשר עצביה נחושת, אבל כיפותיה ברזל. עם צוק איתן והרבה נסיכים קטנים מפלוגה שש ואלונים בסלע. כי אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הגדולים לא ירחם עוד. ישאירם לבדם. ורק החול יזכור. כי קצר פה כל כך האביב. מזל שמדי פעם עוד מנשבת לה בין ערביים רוח ים. אבל אין לי ארץ אחרת. ומי אוהב אותך יותר ממני? כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, ותבורכי ארצי, ומה אברך לך עוד? ארץ שנאהב, את לנו אם ואב. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. יהיה מה שיהיה. כל שנבקש ממך אדון עולם - לו יהי. את הגשם תן לנו בעתו ובאביב פזר לנו פרחים, שלווה, בריאות לנו ולאהובים. יותר מזה אנחנו לא צריכים. צריך רק לחייך, אפשר לכעוס, אך בזהירות לא להרוס. אפשר עדיין לרקום חלום נפלא ביום בהיר, כי אי שם בתוך הלב - עיר שלום, עיר שלום. ואל תגידו כן ואל תגידו לא, הביאו את היום. כי לאהבה אין מדינה. אין מדינה לאהבה. וכולנו רקמה אנושית אחת חיה. ומה יהיה בסופנו? אולי עד סוף הקיץ אדע את התשובות.

עבודת שורשים - מה לכם ההורים העבודה הזו, לכם ולא לה?

(תגים אישיים מאירוח כל בני המשפחה בחג, כלומר בני הדור הזה...) 

שנאמר, בכל דור ודור, בכיתה ז', חייב כל ילד והוריו לקבל לידיו ולעמול, ימים ולילות על עבודת השורשים המפורסמת. זאת למורת רוחו, רצונו ועצביהם הרעועים של הוריו. עם זאת, כאמא יהודיה גאה, דור אחד עשר בישראל (!) מצד הסבתא, אני שמחה לבשר, שסוף סוף, בדקה התשעים כצפוי של חופשת הפסח, סיימה בתי בגאווה את העבודה, על צידה המרשים ביותר, וכבר זכתה לציוני שבח אצל המחנך. ואמא שלה, נכדה לזאב ומרים שעלו מפולין, קנתה את חירותה מחדש ויכולה כעת לשוב לשגרה חייה, הכוללת ריצה דחופה לספר, לעבודת השורשים הקבועה בשערה. מעניין איזה ציון הוא יקבל הפעם.

מודה שלקחתי את העבודה הזו קשה. מרגע קבלת המשימה נחתה על כתפיי, הלא צרות, תחושת מועקה, כאילו אני ולא היא צריכה לעשות את העבודה. למרות כל הידיעה וההבנה שזו עבודה שלה ואחריות שלה. כנראה שאפשר לצאת מבית הספר, אבל אי אפשר להוציא את בית הספר ממך. וזיכרון או מועקת העבודות והמבחנים עדיין רודפים אותי.

כך יצא שאחת ליומיים נדנדה האם לבתה - נו מה עם העבודה? וככל שזו נדנדה יותר, כך עינתה אותה זו בתה, יותר יותר, ולא ענתה. יום אחד, אף הגדילה הבת לא לעשות, וישבה על הספה יום שלם ומרחה לק להנאתה. הורידה ומרחה בכל פעם צבע אחר, לנוכח פליאתה הגמורה של אמה פעורת הפה, שהחלה בטיפוס על הקיר הסמוך שלידה. ישבה לה הילדה, רגועה להפליא, כששום סימן של לחץ לא ניכר בה. מוסיפה ומורחת לק באדישות. רק בשבוע האחרון של החופשה, התלבשה הילדה על העבודה בשיא המרץ, וסיימה אותה לקול תרועתה ואנחת רווחתה של אמה.

ואז לפתע בתום העבודה, הפציעה בי אמא שלה, דור אחד עשר בישראל – ההארה הגדולה! תובנה אמתית וחזקה מכול – מאיה, מריחת הלק הזו שלך היא, היא, העדות האמתית לשורשים שלך! לא שרטוטי עצים מסועפים עם שמות אנשים, ודיאגרמות של ארצות מוצא, לא תאריכי עליה לארץ, לא מסלולים גיאוגרפיים, כפי שדרש סעיף 4 בעבודה, ולא סיפורי סבתא.

סבתא סימה, מצד אמא שלך, אהבה מאוד למרוח לק, אדום כמובן, והקפידה על טקס קבוע ובלתי נשכח משך כל השנים, בכל יום שישי אחה"צ. וכך גם סבתא רוזי, מהצד של אבא, גם היא מומחית גדולה וידועה בתורה. בת, אלו העדויות לשורשים שלך. לא צריך לחפש רחוק. מצאנו אותם. מצאנו אותם.

 ולק באנגלית פירושו כידוע הוא  - מזל. ואת המזל שלנו. ילדה. מהשורש. גם אם לפעמים את חתיכת עבודה.

את חירותי, את מכוניתי!

תגידו לי מזל טוב, בתהליכי קניית אוטו חדש! אחרי שנתיים של יותר מדי מערכות יחסים מזדמנות עם נהגי מוניות, שלא הובילו לכלום, חוץ מלבית שלי, עם נסיעות במכוניות מאווררות ומעלות מורל, בניחוחות לוונדר, קינג ג'ורג ואלנבי, ועם ויכוחים בנועם ועל מי מנוחות, על סוגיות כמו - חמישים שקל, האם כסף קטן הוא? כן או לא? נמקי ושמרי העודף. החלטתי להצביע ברגלי. לפתוח את הדלת ופשוט לנוס על נפשי, כל עוד נפשי בי ושארית מוחי הלא טחון שעוד נשארה.

בין שאר הדברים ששברוני, היה סיום הבחירות ותחושת הריק, הוואקום, והתהום שנפערה לפתע – על מה ננהל עכשיו שיחה עם נהג המונית? מזג האוויר אינו יציב אף הוא מכדי לבסס עליו שיחה שלמה וזה שיש לנו ארץ נהדרת וחרא מדינה לא חדש ומרגש את אף אחד. לא נותר לי אלא לצאת ולקנות את חירותי הנכספת מחדש, חירותי שכה התגעגעתי אליה וכה חסרה לי. בקניה המסתברת ככדאית עבורי כלכלית, כן כן, לכל הלא מאמינים ומתפלאים איך אפשר לחיות בתל אביב ולהחזיק אוטו.

האמת שחלמתי על ג'יפ, שמעולם לא היה לי. בדמיוני ראיתי עצמי נוהגת נינוחה ובטוחה באוטו גבוה ומרווח, ברחבי ונופי פקקי איילון בארבע אחה"צ, מעיפה מבט מחויך הצידה, משקיפה מעל כולם, כשברקע צועקים שירי האהובים ושערי מתבדר ברוח. או לחילופין מובילה שיירת ג'יפים בטיולי אקסטרים למשפחות, בדרך אל ואדיות, נקיקים ויערות, מעודדת כשצריך –"עוד קצת חבר'ה, לא להישבר, כבר מגיעים אל קניון אביב".

בסוף החלטתי בכל זאת להיות קצת יותר מציאותית כלכלית ומיימדית. אחרי הכול אני תבנית נוף מגורי בתל אביב. בחרתי אחרי התלבטויות, במיניאטורה בשם פיאט 500.

הבעיה היחידה עם האוטו הזה, שהוא כל כך קטן, שנשאלת השאלה איך נכנסים אליו.

כנראה שאצטרך ללבוש אותו דרך הראש. וכמובן לזכור לא להכניס אותו למייבש.

וחניה איפה בדיוק, אתם בטח שואלים, מה זאת אומרת? הוא יעלה איתי הביתה. זה כל הרעיון חברים, אם לא הבנתם מעצמכם. אחרת איזו ברירה תהיה לי ? אוטו בתל אביב, מה בדיוק חשבתי לעצמי??? אוטו בתל אביב? הצילו אימאל'ה!!!

אבל דבר אחד בטוח והכי חשוב מבחינת דלק וחסכון בדלק, זה הולך להיות האוטו הראשון שיסע על סטרואידים. אתם תראו. 

שלכם מאחורי ההגה, שולי,
או - מי נתן לי רישיון?? מה יש, תביאו קצת לקלל, זה לא מגיע כ"סטנדרט" עם האוטו?

רוצים לקנות בטחון

פוסט על פוליטיקה. אז אם מתכוונים לתקוף גם אותי באישון לילה, אם אפשר בזהירות על הפן והמסקרה, תודה מראש.

כשהייתי קופירייטרית בזמנו באחד ממשרדי הפרסום, ולא חשוב מאיזו עדה, היו כמה שותפים. שונים מאוד באופיים. באופן טבעי כל אחד קבל עליו את תחזוקת הלקוח, מהכיוון בו התמחה. אולם לאחד מהם היה יתרון ברור על עמיתיו. הוא נתן ללקוחותיו בדיוק את מה שביקשו וחיפשו. הוא מכר להם בטחון. הוא צעק עליהם.

אתאר למה מתכוונת.

בעת המצגת, או הפרזנטציה בלעז, בעוד עמיתו למקצוע היה מזיע להסביר ללקוחותיו, מתוך כבוד אליהם, את הסיבות המקצועיות והמעמיקות להמלצתו על קמפיין זה או אחר, היה השני מגיע חמש דקות לפני הפרזנטציה, מעיף מבט מהיר על המצגת, שלא ראה מעולם ונכנס לישיבה בפנים של - אתם הלקוח הכי חשוב שיש לנו, לא ישנתי כל הלילה מחשיבות המעמד היום. ואז כשהיה מגיע שלב הבחירה, הוא היה מתחיל לצעוק או יותר נכון לנבוח, על הלקוחות. בנוסח אקדמי כמו "תקשיב לי, אתה חתיכת אידיוט אם אתה לא הולך על הכיוון הזה" וכדומה. וככל שצעק על לקוחותיו או ליתר דיוק נבח, כן ירבו ויחייכו או ירבון ויחייכון.

אחרי המצגת היה נכנס לחדר השותף, מחויך ומרוצה מעצמו - איך דחפתי להם את הכיוון ההוא שמכניס לנו יותר כסף, כי יש גם פרסום חוצות שם. הא? ואני הייתי מחווירה כל פעם מחדש - היכן היושר המקצועי או האינטגריטי בלעז. לימים הבנתי שהייתי מאד תמימה. ולא הבנתי את חוקי המשחק בעולמנו.

איש מקצוע זה מכר להם, מתוך חוכמת חיים מלומדת ומוכחת, את הדבר היחיד שהם חפשו או בקשו. הוא מכר להם בטחון. לתוכן עצמו או להצלחת הבחירה בעתיד, לא הייתה באמת משמעות או חשיבות. חשובה הייתה עצם ההחלטה. והדרך בה התקבלה.

ומה הוא עשה להם בעצם בדרך התנהלותו שעבדה כמטה קסמים? הוא הסיר מעליהם את האחריות הגדולה להחליט בעצמם, לקחת על כתפיהם את האחריות בעתיד לבחירתם. הוא שימש להם לרגע כאבא, האומר בקולו הרם והבוטח – תקשיבו לי, לכו אחרי או איתי, אפילו עיוורים לחלוטין, יהיה בסדר, אני אשמור ואגן עליכם גם בגופי, (שהיה במקרה גם גבוה וגדול) בג'ונגל שם בחוץ.

והדבר הזה – הביטחון, הוא הדבר שכולנו או רבים מאיתנו מחפשים. תהליך קבלת החלטות הוא תהליך הקשה לרבים. וכך כשמחליטים עבורי ועוד לוחצים אותי בכיף אל הקיר, להסכים, ו"לא משאירים לי אופציות" אני פתור מהתעמקות בפרטים, ממועקת קבלת ההחלטות, ומדאגה לתוצאותיה. מישהו כבר החליט בשבילי. ולגבי האמת האובייקטיבית – בואו לא נבלבל עצמנו או נעייף עם עובדות, פרטים או זוטות.

ובטחון נותן לנו תחושת מוגנות ותחושת אבהות. לא משנה באיזה גיל אנחנו. בכל רגע נשמח לשוב ולהיות קצת ילדים. להעביר למישהו אחר לרגע, את המושכות ולהישען לאחור.  

את האנלוגיה לבחירות תעשו לבד. מה יש, קחו קצת אחריות, שהכול יעשו בשבילכם???

חג אביב ופסח שמח ושיר בהתאם.. ואל תשכחו -יש לנו אביב נהדר(ת)!

אסור לאבד את המרצ שלהם. הסיפור על זהבה ו - 15 הבלוגריות.

 

זה הולך להיות מפגש לנשים בלבד, רמז מפורשות השולחן בחדר, שבמרכזו צלחת ירקות חתוכים. ואכן כך היה. הוזמנו 15 בלוגריות מסלונה, למפגש עם זהבה גלאון, ראש או ראשת, (כן כן) מפלגת מרצ. לפני שאתחיל, אתוודה על האתגרים האישיים, שהצבתי בפני מראש, כקופירייטרית, ואותם נסכם - הימנעות עד כמה שניתן, ממשחקי מילים עם המילה מרצ - כמו -הגעתי במרצ, אשה עם מרצ, וכד'. משימה לא פשוטה למי שזוהי מלאכתה, ועוד שבעבר, יצא לי לכתוב טקסטים למפלגה זו, עד שיוסי שריד כתב אותם תמיד יותר טוב.

אם לאפיין הבנתי בפוליטיקה, אודה שמשאירה את התרשמותי כל השנים, שטחית וסטריאוטיפית, כנראה מחמת עצלנות. מעולם לא נכנסתי לבדוק מה באמת, עשו או לא עשו, חברי הכנסת הנבחרים, ואילו הצעות חוק חשובות, הצליחו זהבה גלאון או יאיר לפיד ליזום ולהעביר כהבטחתם. אבל לכבוד האישה והמעמד, עשיתי שיעורי בית. ואכן נמלאתי כבוד והערכה.

מרצ, כמו זהבה גלאון מדברת ישירות (כן, גם בנט, אני יודעת) הנושאים הבוערים החקוקים על סדר יומה, נוגעים כרגע ברובם הגדול, לעשייה למען נשים ולתיקון עוולות עתיקות ולא נסבלות. נשאלת השאלה כמובן, האם גברים אינם סובלים אף הם מאי שיווין בתחומים שונים - סובלים אף סובלים! ומי יתן ומרצ כמפלגה חברתית, תצליח לפעול למען חברה הוגנת ושוויונית לכל אזרחיה. פמיניזם בהגדרתו, לא מפריד בין גבר לאישה ומדבר על כלל האדם. אבל הצצה לרשימת העוולות אותן פרשה בפנינו מרצ, לא מותירה ספקות באשר לסדרי העדיפויות ודחיפותן. צריך לתקן ולהוקיע מחברתנו אפליות כנגד נשים, המשפיעות על חייהן ומשפחתן בכל רגע ושעה, ושאנחנו הנשים אפילו לא מודעות אליהן! וטוב שיש את אנשי מרצ וזהבה גלאון בפרט, המציגה קבלות אישיות על עשייה לאורך שנים.

אז מה הבעיה עם המפלגה הזו היום, חשבתי לעצמי בעודי מכרסמת גזר ייצוגי נוסף. ואז הבנתי. מדובר בטרגדיה קטנה, והיא מחלת הסטריאוטיפים ממנה סובלים כולנו. אין חולק על התוכן העמוק והעשייה המעשית וחשובה של המפלגה הזו. רק שלחיצה קלה על המילה "מרצ" מעלה מיד בראשי רבים – אסוציאציות של שמאלנים, תל אביבים, יאפים, רוקדים מנותקים על רקע לימבו לבן. אולי הבעיה היא אם כך באריזה החיצונית? כלומר השם עצמו הוא הבעיה. תראו כמה בקלות,  מבלי שנרגיש, החליפה מפלגת העבודה את שמה המיתולוגי. אולי מרצ צריכה אף היא הייתה לעשות איזה פילינג קל שיחליק הכול? - מרצ הלאומית? מרצ הישראלית החדשה? החברתית? מה נשאר עוד פנוי?

ואז בסוף המפגש, בתשובה לשאלה, ענתה זהבה בחיוך שאמר הכול " אני אישית" אמרה, "מגיל נעורי, לא יכולה לחשוב על מדינה, שמדברת על חברה הוגנת ושיוויונית כשהיא שולטת בו זמנית על עם אחר". אוף זהבה, למה היית חייבת לעלות את הנושא, הכה פעוט הזה, על השולחן, פתאום עכשיו. כבר כמעט סיימתי את הפוסט בראש. את רוצה שיצביעו לך כל הימניים האלה? רוצה? למה היית צריכה להזכיר את זה, הא? "זו הבעיה" אמרתי בתוכי "שאתם רוצים לרפא את כל העולם" ולפתע הבנתי את הייאוש, ואבדתי קצת מהמרצ. מה אכפת לכם? אז עוד משחק מילים קטן.

וקצת נוסטלגיה  עם תשדיר הבחירות לו זכיתי לכתוב בזמנו את הסלוגן "ישראל מחכה לרבין" כמה נראה רחוק...

ומתי יוצא שבוע האחווה?

בואו ונחגוג את שבוע האחווה, שבוע האחווה..לאחרונה בגלל הבחירות, ובעצם בכלל, חיינו מופרדים קבוע לחלקים, הניצבים לרוב כיריבים אחד מול השני. בין שמאלני לבין ימני, בין חילוני לבין חרדי, בין ערבי ליהודי, בין לבי לבין שכלי. בין הרגלי אכילתי ומצפוני. ובאמצע אנחנו מופרדים לעוד תתי נושאים, כמו יום המשפחה ויום האישה המביך מכל. אולי אפשר להשחיל בין לבין, איזה שבוע אחווה קטן? כן שבוע האחווה, אתם יודעים, כמה דקות של פחות שנאה, פחות יריבות, פחות התנצחות, פחות עימות, פחות טיקבוק...כן שבוע האחווה..שבוע האחווה - בין גבר לאישה, כלה לחמותה, אמא למתבגרתה, אישה למשקלה, יד שמאל לימינה, חברת תעופה לשוקולדה, לקוחת הבנק למינוסה, בין טבעוניה לטוחן המבורגריה, בין המכונית לנהגה, בין מפלגת השלטון לבין עמה. טוב, כמה מילים הייתי צריכה להגיד רק בשביל להשמיע לכם את השיר הקסום הזה.