אנחנו דור המדבר

אז אל תבכי ילדה, שלא חשבו בכלל, על רגעי הילדות, הציפיות, כל השנים.

ובכי על שני הורים, אוהבים וטובים.

"תביאי לי מהחדר סיגריות, גפרורים ומאפרה" הייתה נשמעת קריאת הפקודה הקבועה מכיוון הסלון. קריאה שהייתה גורמת לי באחת, לעזוב כל פעולה אחרת שלי באותו הרגע ולהתייצב כחיילת ממושמעת, לצד כורסתו של אבי בסלון, שזה עתה שב עייף מהעבודה. חולם כולו רק לצלול אל מול הטלוויזיה וחבריו המנחמים – סטיב מקגארט, קוג'אק וקולומבו (סטיב אוסטין, רק להבהיר - היה שלי פרטי) קדמה לטקס -  נשיקה חטופה על הלחי המעט קוצנית ב"הול" עם כניסתו הביתה.

זו הייתה דוגמא קלה לתיאור אופי התקשורת וההתנהלות, ואולי אף עומק הקשר עם אבי, בהיותי נערה מתבגרת. יראה היא לא מילה גסה. כילדה הייתי אחוזת יראה, או אפילו איימה, או אם למתן ההגדרה בראי היום – כבוד!  מכל מבט, בקשה, אמירה, של אבי ואימי שניהם. לעיתים היה מספיק רמז של מבט או קצה מילה, כדי שאדע מה עלי לעשות או לא לעשות. כמובן ברגע זה ובלי להתווכח ורצוי בחיוך. בלי קשר לאהבתם ומסירותם העמוקה אלינו הילדים.

אין ספק שזהו המצב אחד לאחד, כדי לתאר גם את יחסי העובד מעביד - סליחה - האם ובתה המתבגרת גם היום.

אם: בוקר טוב ילדה אהובה של אמא, ישנת טוב? האם - 14 שעות שינה הלילה הטיבו עם מצב רוחך ומראה שיערך הבוקר? אם תוכלי היום, אבל ממש לא דחוף, להוציא את הכלים מהמדיח ולקפל את הכביסה? לא, זה בסדר, קחי את הזמן שלך, את יכולה גם בעוד שעה, שבוע, או לקראת הגיוס שלך, כמה זמן זה בסך הכול עוד, חמש שנים? אחרי שתעשי זאת, נשב יחדיו על האינטרנט, ונזמין את התיק החדש, הנוסף והנכסף שאת כה רוצה לביה"ס. בקשתך הכול כך הגיונית וצודקת, לתיק מספר חמש, מדירה שינה מעיניי מזה לילות. אני חייבת לוודא שיש להם את הצבע ההוא במלאי.

כן חברים. אנחנו דור המדבר.

אנחנו דור ששרת בצייתנות עיוורת את הוריו ומשרת בצייתנות עיוורת את ילדיו. 
ובאמצע נשארנו נטושים, בלי שמישהו יראה אותנו. אך עם זאת מפוכחים ומשלימים בהבנה וחיוך עם מר או מתק גורלנו. מדברת כמובן בשמי. ברור שכל משפחה שונה בצורת החיים החינוך ומדיניות הפנים משלה. אך לא אחטא לאמת, אם אומר שהילדים שלנו היום, הם מרכז חיינו ועולמנו כפי שלא היינו אנחנו מעולם אצל הורינו, או בעברית - מי ראה אותנו אז בכלל כילדים בתקופתנו או את צרכינו כמעט? מה יותר טוב או רע, או מה נכון יותר? עוד לא ברור והוכח מדעית אבל אלה הן העובדות. זוהי המציאות. ואולי לא צריך להשוות ואולי זו ההתפתחות טבעית של הטבע האנושי. כי עם כל הציניות שלי ואורך הרוח שלי כלפיה כביכול, בתי ואני יודעות שתינו היטב, שבמחי הרמת קול אחת שלי היא תעבור לדום ותמלא במהירות כל שאבקש. אבל מעולם לא הייתי במקומות האלה. מעולם מרגע שנולדה, לא הרגשתי נוח לנצל את יתרונותיי הטבעיים והקלים כל כך לשימוש- כמו הגדרה וסמכות, גיל, גובה וקול יותר רם. כמה קל לתקתק את ילדך, תמיד חשבתי לעצמי. לא חוכמה. 

כי אם אני חושבת לעצמי עד הסוף, אז אני לחלוטין לא מקנאה בדור הצעיר הזה, שגדל אצלי בבית. עם כל העתיד המטורף שמחכה לה שם בחוץ והעולם שהופך מבהיל יותר ויותר. כבר עכשיו לא הייתי רוצה להיות חברה באף קבוצה שלה בווטסאפ. אני יודעת שההתמודדויות שידרשו ממנה בבגרותה תהיינה הרבה יותר קשות משלנו. חשוב לי מאד לצייד אותה היום, בתחושה שכבדו אותה בבית, את רצונותיה ואישיותה הייחודית, שהכילו, מכילים ואוהבים אותה תמיד ללא תנאי, גם אם תמרה את פינו ותמתח עד אין קץ את הגבולות. גם אם לא תהיה ילדה טובה במרכאות ובשפתנו האיומה.

כי מתישהו החיים האמיתיים שלה יתחילו. אני פשוט רוצה לתת לה עוד כמה דקות.

 "לא, די מאיה! כבר יש לך קלמר מקסים משנה שעברה, מה לא בסדר בו?"