תנו לאמהות לחיות או sos הבת שלי רוצה שוב כלב!

איור: יובל רוביצ'ק

על הרצון הטוב לגדל חיית מחמד ועל המפגש המפוכח עם המדרכה ושקית הניילון

הסיפור שתקראו היום הוא מסמך אנושי נדיר ומרגש על אם בישראל, מלאת כוונות טובות, שחולמת כל השנים שבתה תגדל עם כלב, אבל המציאות נושכת אותה שוב, ושוב ושוב.

כן, אין לי ספק שחצי מהקוראים ירצו לקרוע אותי לגזרים ואילו החצי השני גם. אבל אני אלך או אבוא או אשאר עם האמת הפנימית שלי, כמו כל גיבור תרבות באח הגדול.

אחת לחצי שנה זה קורה. הילדה מתחילה ליילל שהיא רוצה כלב והאם בתגובה נובחת עליה שאין שום בעיה, אם היא מתחייבת כמובן לטפל בו בעצמה. לרוב זה עובד.

זה התחיל בקטן עם תוכים. כשהילדה הייתה בת שלוש. חזרנו הביתה מאיזה טיול עם כלוב ורוד ובתוכו, כמה ציורי, שני תוכים תמימים וחמדמדים. אני הרגשתי אם השנה. כי מה זה כבר דורש תוכים, תמונה מצייצת. כן, בהחלט מצייצת. אחרי כמה חודשים של ציוצים בלתי פוסקים, הרגשתי אני עצמי בכלוב ומצאתי עצמי עומדת ושרה לתוכים - עוף גוזל, חתוך את השמיים...אוף! אוף! אוף! בהודעה נחרצת הודעתי לבתי, שמזמן אבדה עניין בצעצוע, שאנחנו נמצא להם בית חדש ושאני לא רוצה לשמוע ממנה ציוץ! רצה אלוהים והמושיע נתגלה בדמות העוזרת, שהתרגשה מהרעיון להביא תוכים לילדיה. מבלי לחשוב פעמיים, הפקדתי בידיה את הכלוב. קחי אותם שרון, קחי אותם המון, קחי אפילו גם את הסלון! רק שחררי אותי כבר לחופשי.

לא הרבה זמן אחרי, הגיעו הדגים. בשחייה כמובן. כנראה שאי אפשר לגדל ילדים בלי איזה שני דגי זהב, מתים וצפים על הגב. כמו עם כל בעל חיים שהבאנו לביתנו, יש תמיד את ההתרגשות של ההתחלה, שמלווה בקניית כל האקססוריס הנדרשים. כמו לתינוק ראשון. איזו אופטימיות.
אפילו האם חוגגת. בחירת האקווריום, האבנים הצבעוניות, הצמחייה. והשלב היצירתי של בחירת השמות לדגים - מה את אומרת מאיה, שנקרא לזוג הדגים "און ו-אוף" או "יום ולילה" שנון לא? כמובן שהילדה כולה נרגשת ומלאת התחייבויות להאכיל, לנקות וכל הנדרש. בפועל, אחרי כמה שבועות גם הילדה ממלאה פיה מים. ואילו האם מצטרפת בעל כורחה לכוחות זק"א ומתחילה לפנות גופות לאסלה. הקטע הזה, שהם מתחילים לשחות על הצד... ואני יודעת איזו צמרמורת עומדת לאחוז בי בקרוב. פעם אפילו רצתי לחנות וקניתי מהר דג חלופי כדי שהילדה לא תחוש באובדן. אודה ואומר שדגים לתחושתי, לא מעניקים לך תמורה רגשית. אלא אם כן, מתלווה אליהם רוטב שום ולימון.

ואז בגיל 5... הגענו לדבר האמיתי. כלב.

רק לציין לפני, לפרוטוקול, שאני עצמי גדלתי עם שלושה כלבים. זוכרת אותי ישנה איתם במיטה. אבל זו לא חוכמה, כי הורי טיפלו בהם וכשעלי לבד נפלה המשימה.. נו, אתם יודעים כבר את הסוף.

ההתחלה היתה עם "שלג" שאמצנו מצער בעלי חיים. ואכן שלג כבד ירד אצלנו. הכל נראה מבטיח עד שהבנו שהוא "אינו מחונך לצרכיו" (זה המונח המנומס) כפי שהצהירו. וכך מדי יום ולילה, מצאתי עצמי מהלכת כפופה בבית עם ניירות עיתון. למעשה, לא התיישרתי שלושה שבועות. בשיחה עם וטרינר אמר זה, כי בגיל ארבע, יהיה כבר קשה מאוד לחנכו. עד שיום אחד מצאתי את שלג בלילה בכיור, בין כל הצלחות, והרגשתי שעוד שנייה גם אני שוברת צלחת. הפרידה למאיה הייתה קשה ואני הרגשתי מאוכזבת מעצמי והחלטתי שחייבים לאמץ ומהר כלב חדש ומדופלם יותר מבית מחסה של רות סירקיס.

כך הגענו ללוסי שאותה אמצנו מ-sos. והיא גרה עימנו כשנה וחצי. עם הזמן הרגשתי שהיא הולכת ומשמינה ולקחתיה לוטרינרית. זו נזפה בי שהכלבה חייבת להתחיל לעשות פעילות של כלב. "למה את בדיוק מתכוונת? "שאלתי משתוממת "פיפי על השטיח אינו נחשב לפעילות של כלב? ומה עם לעיסת הגרביים שלי?" "אני מתכוונת" עמדה לנשוך אותי הוטרינרית "שהיא צריכה ללכת לפחות חצי שעה ביום”. "אז מה" עניתי, "גם לי אומר מדריך הכושר שאני צריכה ללכת חצי שעה ביום. נו, ואני עושה את זה?"...באותו הרגע הבנתי בצער (בעלי חיים) רב שללוסי אהובתנו מגיע הרבה יותר. ולא אמא שרצה לעבודה כל בוקר וסופרת את הדקות עד שהיא תיפרד כבר משקית הניילון. אבל את לוסי באמת אהבנו ונקשרנו. ומה עושים כדי לא להיפרד ולהשאיר אותה מוגנת במשפחה? מעבירים אותה לכפר, לגן החיות של אחי בבנימינה, עם עוד כלבה, חתול, אוגר וארבעה ילדים. ואכן לוסי החלה לפרוח ולדהור בחיק הטבע כמו נערת פרחים אמיתית. אנחנו רואים אותה אחת לכמה שבועות ומדהים לראות איך בכל ביקור היא עדיין כל כך שמחה לקראתנו. מדי פעם, כשהגעגועים ההדדיים גוברים, אנחנו לוקחים אותה אלינו לוויקנד עירוני והיא אפילו שותה איתנו קפה בשדרה וקוראת עיתון.

כן, היה גם גור חתולים בדרך. תולי שמו. ואני אקצר. אחרי מספר שבועות, שבהן הבת שלי גרה על המנורה וממנה עברה לספה וממנה לשולחן, כמו במשחק "ים יבשה", הרגשתי צורך להוריד אותה לקרקע. וגם אני, שנאלצתי לדדות ממקום למקום כשגור חתולים נעוץ ברגלי, הרגשתי שאיני יכולה יותר לשחק בחתול ועכבר. נצלנו את אופציית הניסיון שקבלנו מ- sos והחזרנו את תולי עם כל הנדוניה שלו. למזלנו נמצאה ילדה בת 16 שהסכימה לקחת אחריות.

מה אגיד לכם, נראה לי שאחרי הכל, ילדים הם חיית המחמד הקלה ביותר לגידול. גם אם צריך להוריד אותם לגינה מדי פעם ולפזר להם קצת פסטה בצלחת.

ואם כבר בעל חיים, אני שוב ושוב מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת, שכינים הן כנראה חיית המחמד האולטימטיבית. הן לא דורשות כלום, עצמאיות לחלוטין, קולטות בדיוק את הראש שלך ונאמנות יותר מכלב. לא משנה מה תעשה להן, הן לעולם (!) אבל לעולם(!) לא תעזובנה אותך...

הנה, יש לי אפילו סיסמה: כינים, החיה שבראש שלך.

ואם אפשר לנצל את המקום ולבקש מכל בעלי הכלבים בתל אביב, אנחנו נורא נשמח ללכת על המדרכה בראש מורם! זקופים וגאים מבלי להשגיח על כל צעד וצעד שלנו. אחרי הכל, אל תשכחו.. יש לנו מדרכה נהדרת!.

ועדיין יש תמיד את החלום הזה שיהיה לנו בית עם גינה

ונוכל לפנות ללוסי בקריאה נרגשת.."לוסי שובי הביתה!”

ולוסי תרוץ לקראתנו ב"סלו מושן“ מבין הגבעות המוריקות...

לחצו על הלינק לשיר

http://www.youtube.com/watch?v=g6-h5uF4lfk