יום רביעי, 23 במרץ 2011

מלכת המדבר או: גמלים שרואים משם


שימו לב, היסטוריה. פוסט שנכתב און ליין מהשטח ולא סתם שטח... מן המדבר.. בר.. בר.. איזה הד יש פה. אחת לתקופה אני נוסעת עם בתי וכמה נמלטים נוספים ליומיים שלושה למדבר, למסע "שתיים על שתיים" לאותו מקום מסוים, כרבע שעה מגבול מצרים. לא אקרא למקום בשמו כדי להשאירו חבוי וצנוע כפי שהוא היום. היופי הוא שאין בו כמעט כלום, אפילו לא את הסטייל המעוצב של סיני. כמה בקתות חמר ודקל, שרשרת הרים, שיירת גמלים משועממים.. ובעיקר רק חול וחול כיאה למדבר.
"אמא מתי מגיעים?" עפולה זה לפני או אחרי מטולה? " (שולי 1974 )  
לוקח כשעתיים וקצת להגיע למקום, ולמה אני מציינת זאת, כי בתור ילדה נסיעות ארוכות היו בשבילי טראומה. אתם ודאי זוכרים את התנאים שבהם התניידנו ברחבי הארץ - פורד אסקורט צהובה, בלי מזגן, בלי חגורת בטיחות כמובן, על כבישים עם בורות ומהמורות ובעיקר עם הרבה בחילה. קרה לא פעם שהיינו גם מוצאים עצמנו נחבטים במושב האחורי של טנדר לבן, שלאחריו נשארתי תמיד עם סימן שאלה גדול על הפנים ואי הבנה תהומי שנבע מהמשפט "אסור להשליך בדלי סיגריות וגפרורים החוצה! אוקי, אני מבינה שאסור להשליך בדלי סיגריות (ואיפה הוא הדלי הזה), אבל מה זה הציווי הזה גפרורים החוצה?! למה זה בסדר!? ויש לי תחושה שאני לא היחידה בבני גילי שהתחבטו בסוגיה הזו.
 ועכשיו בתי היא דור שני לבחילות. וכל פעם שאנחנו עוברים את גבול חדרה או אשדודה אני מתחילה לחשב קיצי לאחור. "כבר מגיעים ילדה שלי, רוצה אולי חידות בחשבון? כמה יוצאת משכורת נטו אם הברוטו הוא... טוב, שאלה קלה יותר: אמא קנתה היום מניה, האם המחיר של המנייה ירד או יעלה מחר?" "ירד!"... "יפה מאוד ילדה חכמה".
אבל הנה הגענו אליו. אל החופש.
(איך עושה גמל? באמת לא ברור...)
הימים האלו במדבר נועדים למטרות "ריסטארט" לכל מה שניתן. ריסטארט לראש, למחשבות, לגוף, לנפש, לאנרגיות, לשגרה, להרגלים, וכמובן לילדה שמגלה שאפשר לשלוט בעולם בלי שלט או עכבר ונעלמת לי ליומיים כמו כלבלב שזה עתה שוחרר מרצועתו. דמיינו לכם יומיים שבהם אתם מנותקים מבחירה (!) מהסלולארי, האינטרנט, הפייסבוק, וללא שום פיצוי של חברת תקשורת! (גם המילים הללו נכתבות לאורה של עששית. ויודפסו כשאחזור לעולם החיצון) הצ'אט היחיד שאני יכולה לנהל הוא מול גמל:
- ממצב גמל?
-סוחבים...
 -מרגיש שכל העולם על הגב שלך הא?
- נו, עולה לסיבוב?
-לא גמל חמוד ויפה תואר שכמוך, הספיק לי הטיול הקודם
שבו התיישבת לי בבת אחת בלי להודיע מראש".
אני מתארת לעצמי שלרבים מכם, חובבי הטבע ובוגרי סיני, אני לא מגלה את מצרים...ואתם מכירים את פינות החמדה הללו. אבל האמת, שמה שרציתי לדבר עליו בפוסט זה (או "רשומה" בעברית) הוא מה קורה לנפשנו וגופנו בבואנו לחופשה. חופשה מכל סוג שהוא. מלון, צימר, טיול בארץ או נסיעה לחו"ל. לקח לי זמן עם השנים להבין שאנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום. לא משנה מול איזה נוף נעמוד. אם נהיה במצב רוח רע גם מגדל אייפל לא יעזור ולא חוף קסום בקריביים. והרבה אנשים נלחצים מהעובדה שהם בחופשה ולא נהנים. איך זה יכול להיות. הנה יש להם פה בופה חופשי חודשי, הם יכולים ללכת עם צלחת ארוחת הבוקר שלהם הלוך ושוב עד הערב, ולהעמיס עליה בכל פעם, דג מלוח מסוג אחר ועדיין נפשם רוצה לבכות. אז לא חייבים תמיד ליהנות. גם אם שלמתם הון עתק על החופשה ושינו לכם את התפאורה בתמורה.. זה בסדר. תהיו סלחניים עם עצמכם. אי אפשר ללחוץ על כפתור.
למדתי על עצמי גם שבכל פעם שאני מגיעה למקום חדש בו אני אמורה גם ללון, היום הראשון הוא קשה לי במיוחד ואני מחכה שיעבור. המעבר הקיצוני בין המוכר והבטוח לזר. בין הסטרס לחופש. בטח כשמדובר במדבר. המעבר הקיצוני בין העולם היעיל, הברור, הקצבי, מלא המשימות, לעולם הפתוח, חופשי, אינסופי שנע לפי שעון וזמן אחר. וכאילו הציפייה העצמית נו, הגעת אל החופש את לא שמחה? עוד לא התחלת ליהנות? לא, ממש לא. לוקח לי זמן להתחבר או יותר נכון להתנתק, ולצאת לחופש מעצמי.
יופיו של המקום הזה הוא גם בהעדר גירויים או "הפעלות" בלשון עם ישראל, להוציא את תפאורת הטבע הבסיסית. וכך, כל מה שיש לך הוא את עצמך. תקבל גם פיתה ואורז וקצת בשר לאכול, אבל בעקרון אין לך לאן לברוח. והכיף הוא שאין גם את הצורך לבחור מבין אפשרויות ולקבל החלטות. הרבה חופשות הופכות ללוגיסטיקה אינסופית ומעייפת. אז נלך עכשיו לבריכה ואחר כך למוזיאון הרכבות? החופשה הופכת לעבודה מסוג אחר. אז ביום הראשון אצלי, אם יש לי מועקות הן מתעצמות. אבל ביום השני בתהליך הגמילה, הקסם של הטבע והמדבר מתחיל לפעול ולעשות את שלו. אני ממש מרגישה איך האוויר המדהים והמרחב הקסום מתחילים לפרום לאט את חוטי נפשי ולהשיל מעלי את המחסומים והכובד. לאט לאט, המקום שממנו באת מתחיל להתפוגג ואנחנו מתרכזים בכאן ועכשיו. נהיים שלווים יותר, ומסוגלים לעשות פעולות שמזמן לא עשינו. כמו לדבר באמת אחד עם השני  או עם אנשים חדשים ומעניינים שהתגלחו פעם ראשונה ואחרונה בבר המצווה שלהם, וללמוד מהם שאפשר גם אחרת. זאת אומרת בלי מטען של סלולארי.

ומעניין לראות איך ביום הראשון אנשים מסתגרים בתוך הקבוצות החברתיות הבטוחות שלהן וביום השני נוצרת דינמיקה חדשה לחלוטין. קוראים לזה -נפתחים. זה מה שעושים שקט, זמן, שום"תוכניות" ושום ציפיות מעצמך. אני בכלל חושבת ששום ציפיות מעצמך הוא המפתח להנאה אמיתית מהרבה דברים בחיינו. (תראו כמה טיפים אתם מקבלים היום, אולי עוד אכרוך אותם פעם בכריכת עור מהודרת).

וכך זכיתי לראות את בתי משחקת כדורגל בשבע בבוקר עם קבוצת ילדים באמצע המדבר.  וזה אחרי שהיא מזגה לעצמה לבד תה צמחים מהמדורה. מאוחר יותר קבלה גם הכשרה בשש בש. כישורי חיים קוראים לזה.
אני חושבת שהיה כיף. חושבת..כי בכל זאת אנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום...כפי שהסברתי בתחילתו של המאמר המדעי.
(מתוך טיול קודם)
ועכשיו אנחנו מחכים לו, בלב המדבר, לנסיך הקטן.. ציירתי לו כבר עץ וכבשה על נייר...
אוקי, נחכה עוד קצת ואז נתחיל להתקדם לתל אביב. על גמלים כמובן. אולי נעצור שוב בדרך בשדה בוקר אצל בן- גוריון. מה, היינו שכנים כשהייתי ילדה. חסינו בצל אותו עץ בשדרה. שתינו מאותה כוס לימונדה שפולה הכינה.
ודרך אגב, כשהפנינו את תשומת לבם של אנשי המדבר לנוכחותו של עכבר בבקתה שלנו , הוסבר לנו בחיוך של חמלה, שזהו לא עכבר אלא ירבוע. אה..זה ירבוע... אם כך זה משנה את כל התמונה. עם ירבועים הרי אין לי שום בעיה...אני רק אשנה ברשותכם את הצווחה לאמאל'ה ירבוע!!! אוקי?..

מתוך -"רגעים במדבר" - סתם, סתם, אין ספר כזה. המצאתי.
שלכם, מלכת המדבר הלא מוכתרת



7 תגובות:

  1. "...הנה יש להם פה בופה חופשי חודשי, הם יכולים ללכת עם צלחת ארוחת הבוקר שלהם הלוך ושוב עד הערב, ולהעמיס עליה בכל פעם, דג מלוח מסוג אחר ועדיין נפשם רוצה לבכות. "
    נפלא, נפלא.
    הבעיה היחידה עם הפוסט שהוא קצר מדי...

    השבמחק
  2. ...עד שעשיתי סוויץ' למצב חופש-מדבר, הפוסט ניגמר.

    השבמחק
  3. השקט שלפני אחרי ותוך כדי מוגש באהבה מהמדבר מאחת שיודעת לתאר את הדברים נכון! פוסט מקסים

    השבמחק
  4. פשוט פוסט (רשומה) מעולה! ככ מדויק... אנחנו באמת לוקחים את הראש שלנו לכל מקום, צריך לזכור את זה ולהתאים ציפיות...

    השבמחק
  5. ובכל ביצה, הספנתעיר....נא לא להשליך מהחלון. דור שני לבחילה, דור ראשון לחוסר יכולת מוטבעת להתנתק, לנשום עמוק, לפנות את המחשבות מהמצח. איזה כיף היה לכן שם במדבר. עם קצת פחדים ירבועיים וחיוכים של גמלים ורשות מיוחדת למאיה למזוג תה רותח בשלווה. נשיקה גדולה על ההשראה

    השבמחק
  6. שולי בלונדה על מזרון וירבוע באמצע המדבר???
    כנראה שהשינוי הגיע לכל פינה נידחת בעולם
    כולל אליך שוליאדה
    שינוי שנשמע כ"כ מעורר השראה ומבורך
    ...
    אני מאושרת בשביל מאיה שיש לה אמא כמוך
    ובשבילך שמצאת את שלל קלישאות השקט
    שעם השנים מסתברות כאמת לאמיתה.

    (תני רמז... איפה זה המקום הזה?
    וכמה גרועים המזרונים?
    כי יש לי בעיות גב ... חחח)

    חיבוק גדול
    רישפונית

    השבמחק
  7. רשפונית אי אפשר ככה... את חייבת להזדהות כדי שנוכל לדבר! תודה רבה על כל הפרגון, זוכרת את מילותיך החמות מפוסטים קודמיםוסקרנית לדעת מי את..
    חוצמזה עם כל הכבוד למזרני המדבר.. אני אשאר לעד עכבר (או ירבוע) העיר. שולי

    השבמחק